הישיבה - דף הבית שלכם להשכלה יהודית

לאכול אדם זה 'גלאט כשר'?

הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון

210 צפיות

אוגוסט 25, 2022

כ״ח אב תשפ״ב

לאכול אדם זה 'גלאט כשר'?
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
אוגוסט 25, 2022
סיפר לי ידיד, רבי יוסף צֶ'סֶר שי', יהודי מרביץ תורה, איש מונטריאול, שפעם הגיע הגאון רבי שניאור קוטלר זצ"ל, ראש ישיבת לייקווד, לשבות בעירו בשבת פרשת ראה.

באותו שבוע ביקשה הקהילה הספרדית במונטריאול את תמיכת הקהילה האשכנזית בהקמת בית ספר. תגובת האשכנזים הייתה: אין לנו מספיק משאבים למוסדות שלנו, ואין בכוחנו לחשוב על עזרה לספרדים.

בליל שבת, בעת ה'עונג שבת', שח רבי שניאור: התורה אומרת בפרשת ראה (יד, א): "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת". לפי פשוטו יש כאן איסור לפצוע את הגוף בשריטה או בחבורה לאות אֵבל על המת. אולם חכמינו ז"ל, במסכת יבמות (יג, ב), למדו מפסוק זה: "לא תתגודדו – לא תעשו אגודות אגודות".

הדברים טעונים ביאור, שכן בדרך כלל לפירוש חז"ל על פסוק יש קשר וזיקה לפירוש הפשוט, ואילו כאן נראה שפירוש חז"ל ממש 'כפוי' על המלים "לא תתגודדו", ללא שום זיקה לפירוש הפשוט.

וכך אמר רבי שניאור: כל ישראל הם גוף אחד, כדברי הירושלמי הידועים (נדרים ט, ד). אם כן, כשאני יוצר חלילה פירוד בין יהודי אחד למשנהו, בין קהילה אחת לקהילה שניה, או בין בני משפחה – הרי זה ממש כמות שאני קורע חלילה את עורי מעל בשרי.

כלומר: פירוש הגמרא ב"לא תתגודדו" אינו אלא פירוש פנימי לפירוש המילולי של "לא תתגודדו". כשאני מתנתק מיהודי שני, רח"ל, אני בעצם מתנתק מחלק בתוכי. אני חותך חלק מעצמי, מגופי ובשרי, רח"ל. הגמרא מגלה לנו הפירוש האמיתי והרחב יותר ב"לא תתגודדו".

כשקהילה הספרדית מבקשת עזרה מהקהילה האשכנזית – אמר רבי שניאור – יש מצוה של "לא תתגודדו". אל תפרידו ביניכם. אתם גוף אחד ונשמה אחת.

יש סיפור מרתק ונורא שראיתי בספר 'חוט המשולש' (ספר ביוגרפי על שלושה גדולי ישראל – רבי עקיבא אייגר, חותנו החתם סופר, ובנו הכתב סופר. הספר נכתב על ידי בנו של הכתב סופר – הרב שלמה סופר ונדפס בשנת תרמ"ו, י"ד שנה לאחרי פטירת הכתב סופר).

וזה דבר הסיפור: בראשית תקומת תנועת החסידות, כאשר הובא החרם נגד החסידים אל הגאון רבי שלמה זלמן מולוז'ין, המכונה רבי זעלמעלע (אחיו של הגאון רבי חיים מולוז'ין, שאמר עליו שהוא בקי בכל התורה כולה בעל פה כמו שיהודי יודע בעל פה את "אשרי יושבי ביתך". הוא היה, כידוע, בקי וגאון נפלא ועצום ונסתלק בגיל 32), שהיה מתלמידיו הכי חביבים של הגר"א, חשבו שבודאי הוא יצרף את חתימתו.

אך רבי זלמן סירב.

שאלוהו לפשר הדבר, והרי רבו הגר"א חתם על החרם, ו"מורא רבך כמורא שמים".

איך ייתכן שלא לחתום כאשר רבו, הדומה למלאך ה' צבאות, חתם?

אמר רבי זלמן:

כאשר שלח הקב"ה את אברהם אבינו לעקוד את בנו ולהעלותו לעולה, נאמר בתורה: "והאלקים נסה את אברהם ויאמר אליו אברהם גו' ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה". ואילו כאשר הקב"ה רצה למנוע אותו מהשחיטה, נאמר בתורה: "ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים גו' ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה גו'".

ולכאורה, מדוע הציווי לשחוט את בנו נאמר לאברהם על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו, ואילו הציווי שלא לשחוט הגיע באמצעות מלאך ה'? מדוע לא הגיע אלוקים בעצמו לומר לאברהם אבינו "אל תשלח ידך אל הנער" כשם שהגיע בעצמו לצוותו להעלותו לעולה?

הסביר רבי זלמן, כי כאשר הקב"ה רוצה למנוע אותך מלשחוט יהודי אחר – די בשילוח מלאך. אבל אם הקב"ה דורש שתיקח סכין ותשחוט יהודי אחר – לשלוח מלאך זה לא מספיק! הציווי כזה אין לנו לציית גם אם הדברים נאמרים על ידי מלאך אלקים! הקב"ה צריך לבוא בכבודו ובעצמו ולהגיד לי לשחוט ילד יהודי...

מורי ורבי – אומר רבי זלמן – הוא אכן מלאך ה' צבאות. אבל אתם רוצים שאני אשחוט יהודי אחר, זאת צריך אני לשמוע מאת הקב"ה בכבודו ובעצמו, לא מאת מלאך ה'.

ואכן, הגאון רבי זלמן לא חתם על החרם. ומעניין שגם אחיו, הגאון הגדול רבי חיים מוולוז'ין, תלמידו המובהק של הגר"א, לא חתם.

הדברים מדברים, כמובן, בעד עצמם. אבל דומני שיש לחדד ולהפנים את המסר גם בדורנו: לפני שאני הולך 'לשחוט' יהודי עליי להיות בטוח – לא בתשעים ותשעה אחוז, אלא במאה אחוז – הוא רצונו של הקב"ה בכבודו ובעצמו. ואם יש לי צל של ספק – שב ואל תעשה עדיף.

אם לא שמעתי מהקב"ה בעצמו את ההוראה להקריב יהודי – ומי מדבר על בן משפחה או חבר הקהילה – על מזבח הקנאות שלי, עליי להימנע מכך.

הנה סיפור נפלא שסיפר החזן ר' משה קרויס: בבחרותו היה ר' משה מנקה ומסדר את הספרים בביתו של הגאון בעל ה'מנחת אלעזר' ממונקאטש. פעם, כשמשה הצעיר סידר את הספרים במוצאי שבת קודש, נכנסו אל המונקאטשער שני יהודים – רב ועמו ראש הקהל של עיירה לא רחוקה.

ראש הקהל לא אהב את הרב וציוה על אשתו שלא תפנה אל הרב את שאלותיה, כי אם אליו בעצמו, שהיה גם הוא תלמיד חכם. פעם, בערב שבת, התעוררה שאלה על תרנגול, ומכיון שבעלה לא היה בבית הלכה ושאלה את הרב, שפסק שהתרנגול כשר.

כשראש הקהל חזר הביתה ושמע את אשר אירע, כעס מאד על שרעייתו הלכה אל הרב, וכשהסתכל על העוף פסק שהוא טריפה.

במוצאי שבת סוחב ראש הקהל את הרב המסכן אל בעל ה'מנחת אלעזר' ממונקאטש. באותה שעה היה נוכח בביתו הגאון רבי יצחק שטרנהל, בעל מחבר "כוכב יצחק" על תלמוד ירושלמי. ראש הקהל מספר את הסיפור לבעל ה'מנחת אלעזר' ותובע ממנו שיעביר את הרב ממשרתו כיון שהוא מאכיל נבלות.

ה'מנחת אלעזר' בוחן את התרנגול ומביט עליו כה וכה, אחר כך עוצם את עיניו, מברך בדבקות 'שהכל נהיה בדברו' ואוכל חתיכה מהעוף. ראש הקהל יצא מהבית אבל וחפוי ראש.

לאחרי שעזבו את הבית, פנה הרב שטרנהל אל ה'מנחת אלעזר' ושואל: לו יהא שבדיעבד היה התרנגול כשר, אבל בודאי שלא היה 'גלאַט כשר', מדוע אכלת את זה?

בעל ה'מנחת אלעזר' נתן דפיקה חזקה בשולחן, עד שכל הספרים רעדו מעוצמת הדפיקה, וצעק בקול רם: "התרנגול הזה אינו 'גלאט כשר', אבל לאכול בשר של בן אדם זה כן 'גלאַט כשר'"?!

כוונת הדברים הייתה, שהרב הזה נרדף על ידי ראש הקהל כבר שנים רבות. אכלו את בשרו ממש. בעל ה'מנחת אלעזר' היה צריך להראות אחת ולתמיד שלאכול בשר אדם בשם קנאות – אין לך אכילת טריפה גדולה מזו.
תגובה

סיכום השיעור:

לאכול אדם זה 'גלאט כשר'?

סיפר לי ידיד, רבי יוסף צֶ'סֶר שי', יהודי מרביץ תורה, איש מונטריאול, שפעם הגיע הגאון רבי שניאור קוטלר זצ"ל, ראש ישיבת לייקווד, לשבות בעירו בשבת פרשת ראה.

באותו שבוע ביקשה הקהילה הספרדית במונטריאול את תמיכת הקהילה האשכנזית בהקמת בית ספר. תגובת האשכנזים הייתה: אין לנו מספיק משאבים למוסדות שלנו, ואין בכוחנו לחשוב על עזרה לספרדים.

בליל שבת, בעת ה'עונג שבת', שח רבי שניאור: התורה אומרת בפרשת ראה (יד, א): "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת". לפי פשוטו יש כאן איסור לפצוע את הגוף בשריטה או בחבורה לאות אֵבל על המת. אולם חכמינו ז"ל, במסכת יבמות (יג, ב), למדו מפסוק זה: "לא תתגודדו – לא תעשו אגודות אגודות".

הדברים טעונים ביאור, שכן בדרך כלל לפירוש חז"ל על פסוק יש קשר וזיקה לפירוש הפשוט, ואילו כאן נראה שפירוש חז"ל ממש 'כפוי' על המלים "לא תתגודדו", ללא שום זיקה לפירוש הפשוט.

וכך אמר רבי שניאור: כל ישראל הם גוף אחד, כדברי הירושלמי הידועים (נדרים ט, ד). אם כן, כשאני יוצר חלילה פירוד בין יהודי אחד למשנהו, בין קהילה אחת לקהילה שניה, או בין בני משפחה – הרי זה ממש כמות שאני קורע חלילה את עורי מעל בשרי.

כלומר: פירוש הגמרא ב"לא תתגודדו" אינו אלא פירוש פנימי לפירוש המילולי של "לא תתגודדו". כשאני מתנתק מיהודי שני, רח"ל, אני בעצם מתנתק מחלק בתוכי. אני חותך חלק מעצמי, מגופי ובשרי, רח"ל. הגמרא מגלה לנו הפירוש האמיתי והרחב יותר ב"לא תתגודדו".

כשקהילה הספרדית מבקשת עזרה מהקהילה האשכנזית – אמר רבי שניאור – יש מצוה של "לא תתגודדו". אל תפרידו ביניכם. אתם גוף אחד ונשמה אחת.

יש סיפור מרתק ונורא שראיתי בספר 'חוט המשולש' (ספר ביוגרפי על שלושה גדולי ישראל – רבי עקיבא אייגר, חותנו החתם סופר, ובנו הכתב סופר. הספר נכתב על ידי בנו של הכתב סופר – הרב שלמה סופר ונדפס בשנת תרמ"ו, י"ד שנה לאחרי פטירת הכתב סופר).

וזה דבר הסיפור: בראשית תקומת תנועת החסידות, כאשר הובא החרם נגד החסידים אל הגאון רבי שלמה זלמן מולוז'ין, המכונה רבי זעלמעלע (אחיו של הגאון רבי חיים מולוז'ין, שאמר עליו שהוא בקי בכל התורה כולה בעל פה כמו שיהודי יודע בעל פה את "אשרי יושבי ביתך". הוא היה, כידוע, בקי וגאון נפלא ועצום ונסתלק בגיל 32), שהיה מתלמידיו הכי חביבים של הגר"א, חשבו שבודאי הוא יצרף את חתימתו.

אך רבי זלמן סירב.

שאלוהו לפשר הדבר, והרי רבו הגר"א חתם על החרם, ו"מורא רבך כמורא שמים".

איך ייתכן שלא לחתום כאשר רבו, הדומה למלאך ה' צבאות, חתם?

אמר רבי זלמן:

כאשר שלח הקב"ה את אברהם אבינו לעקוד את בנו ולהעלותו לעולה, נאמר בתורה: "והאלקים נסה את אברהם ויאמר אליו אברהם גו' ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה". ואילו כאשר הקב"ה רצה למנוע אותו מהשחיטה, נאמר בתורה: "ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים גו' ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה גו'".

ולכאורה, מדוע הציווי לשחוט את בנו נאמר לאברהם על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו, ואילו הציווי שלא לשחוט הגיע באמצעות מלאך ה'? מדוע לא הגיע אלוקים בעצמו לומר לאברהם אבינו "אל תשלח ידך אל הנער" כשם שהגיע בעצמו לצוותו להעלותו לעולה?

הסביר רבי זלמן, כי כאשר הקב"ה רוצה למנוע אותך מלשחוט יהודי אחר – די בשילוח מלאך. אבל אם הקב"ה דורש שתיקח סכין ותשחוט יהודי אחר – לשלוח מלאך זה לא מספיק! הציווי כזה אין לנו לציית גם אם הדברים נאמרים על ידי מלאך אלקים! הקב"ה צריך לבוא בכבודו ובעצמו ולהגיד לי לשחוט ילד יהודי...

מורי ורבי – אומר רבי זלמן – הוא אכן מלאך ה' צבאות. אבל אתם רוצים שאני אשחוט יהודי אחר, זאת צריך אני לשמוע מאת הקב"ה בכבודו ובעצמו, לא מאת מלאך ה'.

ואכן, הגאון רבי זלמן לא חתם על החרם. ומעניין שגם אחיו, הגאון הגדול רבי חיים מוולוז'ין, תלמידו המובהק של הגר"א, לא חתם.

הדברים מדברים, כמובן, בעד עצמם. אבל דומני שיש לחדד ולהפנים את המסר גם בדורנו: לפני שאני הולך 'לשחוט' יהודי עליי להיות בטוח – לא בתשעים ותשעה אחוז, אלא במאה אחוז – הוא רצונו של הקב"ה בכבודו ובעצמו. ואם יש לי צל של ספק – שב ואל תעשה עדיף.

אם לא שמעתי מהקב"ה בעצמו את ההוראה להקריב יהודי – ומי מדבר על בן משפחה או חבר הקהילה – על מזבח הקנאות שלי, עליי להימנע מכך.

הנה סיפור נפלא שסיפר החזן ר' משה קרויס: בבחרותו היה ר' משה מנקה ומסדר את הספרים בביתו של הגאון בעל ה'מנחת אלעזר' ממונקאטש. פעם, כשמשה הצעיר סידר את הספרים במוצאי שבת קודש, נכנסו אל המונקאטשער שני יהודים – רב ועמו ראש הקהל של עיירה לא רחוקה.

ראש הקהל לא אהב את הרב וציוה על אשתו שלא תפנה אל הרב את שאלותיה, כי אם אליו בעצמו, שהיה גם הוא תלמיד חכם. פעם, בערב שבת, התעוררה שאלה על תרנגול, ומכיון שבעלה לא היה בבית הלכה ושאלה את הרב, שפסק שהתרנגול כשר.

כשראש הקהל חזר הביתה ושמע את אשר אירע, כעס מאד על שרעייתו הלכה אל הרב, וכשהסתכל על העוף פסק שהוא טריפה.

במוצאי שבת סוחב ראש הקהל את הרב המסכן אל בעל ה'מנחת אלעזר' ממונקאטש. באותה שעה היה נוכח בביתו הגאון רבי יצחק שטרנהל, בעל מחבר "כוכב יצחק" על תלמוד ירושלמי. ראש הקהל מספר את הסיפור לבעל ה'מנחת אלעזר' ותובע ממנו שיעביר את הרב ממשרתו כיון שהוא מאכיל נבלות.

ה'מנחת אלעזר' בוחן את התרנגול ומביט עליו כה וכה, אחר כך עוצם את עיניו, מברך בדבקות 'שהכל נהיה בדברו' ואוכל חתיכה מהעוף. ראש הקהל יצא מהבית אבל וחפוי ראש.

לאחרי שעזבו את הבית, פנה הרב שטרנהל אל ה'מנחת אלעזר' ושואל: לו יהא שבדיעבד היה התרנגול כשר, אבל בודאי שלא היה 'גלאַט כשר', מדוע אכלת את זה?

בעל ה'מנחת אלעזר' נתן דפיקה חזקה בשולחן, עד שכל הספרים רעדו מעוצמת הדפיקה, וצעק בקול רם: "התרנגול הזה אינו 'גלאט כשר', אבל לאכול בשר של בן אדם זה כן 'גלאַט כשר'"?!

כוונת הדברים הייתה, שהרב הזה נרדף על ידי ראש הקהל כבר שנים רבות. אכלו את בשרו ממש. בעל ה'מנחת אלעזר' היה צריך להראות אחת ולתמיד שלאכול בשר אדם בשם קנאות – אין לך אכילת טריפה גדולה מזו.

קטגוריות

אנא השאירו את תגובתכם למטה!

פרשת ראה

הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון

אוגוסט 25, 2022
|
כ״ח אב תשפ״ב
|
210 צפיות

לאכול אדם זה 'גלאט כשר'?
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
אוגוסט 25, 2022
סיפר לי ידיד, רבי יוסף צֶ'סֶר שי', יהודי מרביץ תורה, איש מונטריאול, שפעם הגיע הגאון רבי שניאור קוטלר זצ"ל, ראש ישיבת לייקווד, לשבות בעירו בשבת פרשת ראה.

באותו שבוע ביקשה הקהילה הספרדית במונטריאול את תמיכת הקהילה האשכנזית בהקמת בית ספר. תגובת האשכנזים הייתה: אין לנו מספיק משאבים למוסדות שלנו, ואין בכוחנו לחשוב על עזרה לספרדים.

בליל שבת, בעת ה'עונג שבת', שח רבי שניאור: התורה אומרת בפרשת ראה (יד, א): "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת". לפי פשוטו יש כאן איסור לפצוע את הגוף בשריטה או בחבורה לאות אֵבל על המת. אולם חכמינו ז"ל, במסכת יבמות (יג, ב), למדו מפסוק זה: "לא תתגודדו – לא תעשו אגודות אגודות".

הדברים טעונים ביאור, שכן בדרך כלל לפירוש חז"ל על פסוק יש קשר וזיקה לפירוש הפשוט, ואילו כאן נראה שפירוש חז"ל ממש 'כפוי' על המלים "לא תתגודדו", ללא שום זיקה לפירוש הפשוט.

וכך אמר רבי שניאור: כל ישראל הם גוף אחד, כדברי הירושלמי הידועים (נדרים ט, ד). אם כן, כשאני יוצר חלילה פירוד בין יהודי אחד למשנהו, בין קהילה אחת לקהילה שניה, או בין בני משפחה – הרי זה ממש כמות שאני קורע חלילה את עורי מעל בשרי.

כלומר: פירוש הגמרא ב"לא תתגודדו" אינו אלא פירוש פנימי לפירוש המילולי של "לא תתגודדו". כשאני מתנתק מיהודי שני, רח"ל, אני בעצם מתנתק מחלק בתוכי. אני חותך חלק מעצמי, מגופי ובשרי, רח"ל. הגמרא מגלה לנו הפירוש האמיתי והרחב יותר ב"לא תתגודדו".

כשקהילה הספרדית מבקשת עזרה מהקהילה האשכנזית – אמר רבי שניאור – יש מצוה של "לא תתגודדו". אל תפרידו ביניכם. אתם גוף אחד ונשמה אחת.

יש סיפור מרתק ונורא שראיתי בספר 'חוט המשולש' (ספר ביוגרפי על שלושה גדולי ישראל – רבי עקיבא אייגר, חותנו החתם סופר, ובנו הכתב סופר. הספר נכתב על ידי בנו של הכתב סופר – הרב שלמה סופר ונדפס בשנת תרמ"ו, י"ד שנה לאחרי פטירת הכתב סופר).

וזה דבר הסיפור: בראשית תקומת תנועת החסידות, כאשר הובא החרם נגד החסידים אל הגאון רבי שלמה זלמן מולוז'ין, המכונה רבי זעלמעלע (אחיו של הגאון רבי חיים מולוז'ין, שאמר עליו שהוא בקי בכל התורה כולה בעל פה כמו שיהודי יודע בעל פה את "אשרי יושבי ביתך". הוא היה, כידוע, בקי וגאון נפלא ועצום ונסתלק בגיל 32), שהיה מתלמידיו הכי חביבים של הגר"א, חשבו שבודאי הוא יצרף את חתימתו.

אך רבי זלמן סירב.

שאלוהו לפשר הדבר, והרי רבו הגר"א חתם על החרם, ו"מורא רבך כמורא שמים".

איך ייתכן שלא לחתום כאשר רבו, הדומה למלאך ה' צבאות, חתם?

אמר רבי זלמן:

כאשר שלח הקב"ה את אברהם אבינו לעקוד את בנו ולהעלותו לעולה, נאמר בתורה: "והאלקים נסה את אברהם ויאמר אליו אברהם גו' ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה". ואילו כאשר הקב"ה רצה למנוע אותו מהשחיטה, נאמר בתורה: "ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים גו' ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה גו'".

ולכאורה, מדוע הציווי לשחוט את בנו נאמר לאברהם על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו, ואילו הציווי שלא לשחוט הגיע באמצעות מלאך ה'? מדוע לא הגיע אלוקים בעצמו לומר לאברהם אבינו "אל תשלח ידך אל הנער" כשם שהגיע בעצמו לצוותו להעלותו לעולה?

הסביר רבי זלמן, כי כאשר הקב"ה רוצה למנוע אותך מלשחוט יהודי אחר – די בשילוח מלאך. אבל אם הקב"ה דורש שתיקח סכין ותשחוט יהודי אחר – לשלוח מלאך זה לא מספיק! הציווי כזה אין לנו לציית גם אם הדברים נאמרים על ידי מלאך אלקים! הקב"ה צריך לבוא בכבודו ובעצמו ולהגיד לי לשחוט ילד יהודי...

מורי ורבי – אומר רבי זלמן – הוא אכן מלאך ה' צבאות. אבל אתם רוצים שאני אשחוט יהודי אחר, זאת צריך אני לשמוע מאת הקב"ה בכבודו ובעצמו, לא מאת מלאך ה'.

ואכן, הגאון רבי זלמן לא חתם על החרם. ומעניין שגם אחיו, הגאון הגדול רבי חיים מוולוז'ין, תלמידו המובהק של הגר"א, לא חתם.

הדברים מדברים, כמובן, בעד עצמם. אבל דומני שיש לחדד ולהפנים את המסר גם בדורנו: לפני שאני הולך 'לשחוט' יהודי עליי להיות בטוח – לא בתשעים ותשעה אחוז, אלא במאה אחוז – הוא רצונו של הקב"ה בכבודו ובעצמו. ואם יש לי צל של ספק – שב ואל תעשה עדיף.

אם לא שמעתי מהקב"ה בעצמו את ההוראה להקריב יהודי – ומי מדבר על בן משפחה או חבר הקהילה – על מזבח הקנאות שלי, עליי להימנע מכך.

הנה סיפור נפלא שסיפר החזן ר' משה קרויס: בבחרותו היה ר' משה מנקה ומסדר את הספרים בביתו של הגאון בעל ה'מנחת אלעזר' ממונקאטש. פעם, כשמשה הצעיר סידר את הספרים במוצאי שבת קודש, נכנסו אל המונקאטשער שני יהודים – רב ועמו ראש הקהל של עיירה לא רחוקה.

ראש הקהל לא אהב את הרב וציוה על אשתו שלא תפנה אל הרב את שאלותיה, כי אם אליו בעצמו, שהיה גם הוא תלמיד חכם. פעם, בערב שבת, התעוררה שאלה על תרנגול, ומכיון שבעלה לא היה בבית הלכה ושאלה את הרב, שפסק שהתרנגול כשר.

כשראש הקהל חזר הביתה ושמע את אשר אירע, כעס מאד על שרעייתו הלכה אל הרב, וכשהסתכל על העוף פסק שהוא טריפה.

במוצאי שבת סוחב ראש הקהל את הרב המסכן אל בעל ה'מנחת אלעזר' ממונקאטש. באותה שעה היה נוכח בביתו הגאון רבי יצחק שטרנהל, בעל מחבר "כוכב יצחק" על תלמוד ירושלמי. ראש הקהל מספר את הסיפור לבעל ה'מנחת אלעזר' ותובע ממנו שיעביר את הרב ממשרתו כיון שהוא מאכיל נבלות.

ה'מנחת אלעזר' בוחן את התרנגול ומביט עליו כה וכה, אחר כך עוצם את עיניו, מברך בדבקות 'שהכל נהיה בדברו' ואוכל חתיכה מהעוף. ראש הקהל יצא מהבית אבל וחפוי ראש.

לאחרי שעזבו את הבית, פנה הרב שטרנהל אל ה'מנחת אלעזר' ושואל: לו יהא שבדיעבד היה התרנגול כשר, אבל בודאי שלא היה 'גלאַט כשר', מדוע אכלת את זה?

בעל ה'מנחת אלעזר' נתן דפיקה חזקה בשולחן, עד שכל הספרים רעדו מעוצמת הדפיקה, וצעק בקול רם: "התרנגול הזה אינו 'גלאט כשר', אבל לאכול בשר של בן אדם זה כן 'גלאַט כשר'"?!

כוונת הדברים הייתה, שהרב הזה נרדף על ידי ראש הקהל כבר שנים רבות. אכלו את בשרו ממש. בעל ה'מנחת אלעזר' היה צריך להראות אחת ולתמיד שלאכול בשר אדם בשם קנאות – אין לך אכילת טריפה גדולה מזו.
תגובה