כי קרן עור פני רבי משה
התפילין של ביתר, אולקוש ותל אביב
- יולי 23, 2023
- |
- ה׳ אב תשפ״ג
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
74 צפיות
כי קרן עור פני רבי משה
התפילין של ביתר, אולקוש ותל אביב
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון- יולי 23, 2023
א.
בהשגחה עליונה, למדו בשיעורי הדף היומי בימים האחרונים - תקופת בין המצרים, את סוגיית הגמרא בפרק הניזקין, על חורבן בית המקדש וחורבן ביתר.
כידוע, אחד מאירועי תשעה באב היה כיבוש ביתר. בערך ששים שנה לאחרי חורבן בית שני הכריז שמעון בר כוכבא מרד נגד הרומאים. המרד הצליח במשך מספר שנים, עד שרבי עקיבא הכריז על בר כוכבא כמלך המשיח (רמב"ם הלכות מלכים פרק יא). אבל בתשעה באב ג' אלפים תתצ"ה נלכדה ביתר, המבצר האחרון של המרד, וכל יהודיה נרצחו רח"ל.
במסכת גיטין (נח, א), בחרו חכמינו זיכרונם לברכה להתמקד בזוגות התפילין שנמצאו על ראשיהם של הרוגי ביתר:
"אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַרְבָּעִים סְאָה קְצוּצֵי תְפִילִּין נִמְצְאוּ בְּרָאשֵׁי הֲרוּגֵי בֵיתֵּר". כלומר, על הראשים של הרוגי ביתר מצאו משקל ארבעים סאה של בתי תפילין.
אבל רבי ישמעאל, מסר מספר אחר: "רַבִּי יַנַּאי בְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר, שָׁלֹשׁ קוּפּוֹת שֶׁל אַרְבָּעִים אַרְבָּעִים סְאָה". הרי יש כאן חשבון של משקל מאה ועשרים סאה של בתי תפילין שנמצאו בראשי הרוגי ביתר.
על זה מסבירה הגמרא: "וְלָא פְּלִיגִי: הָא דְּרֵישָׁא, הָא דִּדְרָעָא". כלומר, אין כאן מחלוקת. רבי יוחנן דיבר על תפילין של יד, ורבי ישמעאל דיבר על תפילין של ראש. בתפילין של ראש יש ארבעה בתים נפרדים אחד מהשני, כותבים כל פרשה על קלף נפרד, ומכניסים אותו לבית שלו. אבל בתפילין של יד כותבים את כל ארבע הפרשיות על קלף אחד ומכניסים אותו לבית אחד. אי לכך, התפילין של ראש שלהם היו גדולות פי שלוש מהתפילין של יד. ולכן, מתפילין של יד הקטנות מצאו רק ארבעים סאה, אבל מתפילין של ראש מצאו משקל גבוה פי שלוש – מאה עשרים סאה, כי הן היו גדולות פי שלש מהתפילין של יד.
ואם תאמר, הרי הבית של ראש צריך להיות גדולה פי ארבעה מהבית של יד, שהרי מכניסים בו ארבעה קלפים, בעוד בשל יד מכניסים רק קלף אחד, ואם כן היו צריכים למצוא תפילין של ראש במשקל מאה וששים סאה? על כך עונה רש"י, שהקלף בתפילין של יד גדול יותר, שהרי בו נכתבו כל הארבע פרשיות, ובתפילין של ראש הקלף קטן יותר כי נכתבה בו רק פרשה אחת. ולכן התפילין של ראש היו גדולים רק פי שלוש מהתפילין של יד, כי סוף סוף בתפילין של ראש יש ארבעה בתים נפרדים וצריך שיהיה רווח ביניהם, והמושב שעליו יושבים ארבעת הבתים רחב יותר ממושב תפילין של יד.
ב.
על פירוש זה של רש"י בגמרא יש, לכאורה, קושיא אדירה. איך אפשר להגיד שרבי יוחנן דיבר על תפילין של יד של הרוגי ביתר, הרי רבי יוחנן אמר "אַרְבָּעִים סְאָה קְצוּצֵי תְפִילִּין נִמְצְאוּ בְּרָאשֵׁי הֲרוּגֵי בֵיתֵּר", הרי ברור שמצאו את התפילין האלה בראשיהם?
המהר"ם שיף מביא תירוץ מעניין, שבעת המלחמה כשצריכים להחזיק בזרוע כלי זיין, נשאו את התפילין של יד גם על הראש, כדברי חז"ל שמקום יש בראש להניח שני תפילין. ולפי זה, רבי יוחנן דיבר על התפילין של יד שמצאו על ראשיהם, ורבי ישמעאל דיבר על התפילין של ראש שמצאו על ראשהם של הרוגי ביתר.
ג.
אולם הגאון מוילנה, בספרו קול אליהו (אות רכב), מפרש בדברי הגמרא פירוש חדש ומחודד (וכן הביא העץ יוסף בשם רבי עקיבא איגר, וגם הרש"ש מביא תירוץ זה בשם "שמעתי לפרש").
יש הלכה "שכל זמן שבין עיניך יהיו שתים", כלומר, שצריך להניח תחילה של יד, וגם צריך לחלוץ תחילה של יד. אם כך, טוען הגאון מוילנה, כשנכנסים לבית הכנסת, תמצאו יהודים לבושים בתפילין של יד פי שלש מיהודים שלבושים תפילין של ראש. למה?
הגר"א עושה חשבון נפלא, וזה לשונו: "דרך העולם דאין כל הקהל מתפללים ביחד. זה התפלל כבר, וזה מתפלל עכשיו, וזה מניח תפילין להתפלל. והנה זה שכבר התפלל חולץ מאתו תפילין של ראש, ושל יד עדיין עליו, וזה שמתחיל לעמוד להתפלל, לא הניח עדיין כי אם תפילין של יד לבד, ושל ראש לא הניח עדיין, ומי שמתפלל עכשיו נמצאים עוד עליו תפילין של יד ותפילין של ראש. וכולם נהרגו כן במעמד כזה".
פירוש הגמרא, לפי הגר"א, הוא להיפך ממש מפירוש רש"י. רבי יוחנן דיבר על תפילין של ראש שמצאו על ראשיהם של הרוגי ביתר שנרצחו בעת התפילה. ולכן מצאו רק ארבעים סאה. אבל תפילין של יד שנמצאו על הרוגי ביתר היו פי שלש, כי השונאים רצחו את אלו שעמדו באמצע התפלה, את מי שכבר חלצו תפילין של ראש, ואת מי שהתחילו להניח תפילין והניחו רק תפילין של יד.
ד.
למה הסיפור של הרוגי ביתר מתמקד בתפילין שלהם?
על כך יש הסבר עמוק של המהר"ל מפראג (נצח ישראל פרק ז): "כי באמת האדם נקרא עץ השדה, דכתיב 'כי האדם עץ השדה', רק שהוא אילן הפוך, כי העץ שורשו למטה תקוע בארץ, ואילו האדם שרשו למעלה, כי הנשמה הוא שורש שלו, והיא מן השמים. והידים הם ענפי האילן, הרגלים הם ענפים על ענפים, גופו עיקר האילן. ולמה הוא אילן הפוך, כי העץ שורשו למטה, כי העץ חיותו מן האדמה, והאדם חיות נשמתו מן השמים".
ביאור דבריו: לעץ יש שורש הנמצא באדמה, ומשם מגיעה כל חיותו. משם צומח הגזע, ועל הגזע יש ענפים, עלים, פרחים וכו'. באדם יש ענין דומה אבל בצד ההפכי. השרש והחיות של האדם מגיעים מהנשמה שלו שנמצאת למעלה מן האדם, והגוף של האדם צומח מהנשמה כמו הגזע מהשורשים. על הגוף יש את הענפים, הידיים והרגלים, וכל מה שיוצא מהאדם, העלים והפירות, הכל כאשר הכל 'צומח' מהנשמה והחיות הפנימית שלמעלה מן האדם.
"וזהו ענין התפילין, לנטוע את האדם עם השם יתברך. ולפיכך התפילין הם על המוח, ששם שורש החיות, וכנגד הלב שגם שם שורש החיות, עד שיש להם נטיעה עליונה עם השם יתברך". כלומר: התפילין הן הדרך 'לנטוע' את האדם בתוך שרש ומקור כל הווייה וכל החיות, הקב"ה. התפילין הם כמו חוטים, שרשים, ורצועות שמחברים את האילן למקורו ושרשו.
עכשיו אנחנו יכולים להבין למה הקלגסים הרומאיים התמקדו על התפילין. אם התפילין יוצרים את נטיעת הנשמה והגוף בתוך קוב"ה, כביכול, הרי יש בהם תשוקה ולהט מיוחד לעקור ח"ו את התפילין מגופות בני ישראל, ובכך לנתקם משרשם הנצחי.
ה.
הסיפור הזה בגמרא קיבל אצלי משמעות ורלוונטיות חדשה, כשראיתי את התמונה המפורסמת שצולמה בימי בין המצרים בעיר אולקוש שבפולין - ביום כ"ה תמוז ת"ש (31 יולי 1940).
באותו יום נמהר, שקראו לו ביידיש 'דער בלוטיקער מיטוואך' (יום רביעי העקוב מדם), התעללו הגרמנים ימ"ש באלפים מיהודי העיר. היהודים הוכו, עונו, הושפלו, וכמה מהם נרצחו. הם שכבו במשך היום כולו כשפניהם אל הקרקע, בעוד הרשעים דורכים עליהם, מכים אותם ודורשים מהם להניף את הרגליים והידיים על גבם.
אבל יש תמונה אחת מאותו אירוע שתמיד עומדת מול עיניי: הרב משה הגרמן הי"ד, חבוש תפילין מבוקעות, יחף ומושפל בידי חיילים גרמניים בכיכר השוק באולקוש, באירועי השפלת אולקוש, כשברקע שוכבים יהודים שהוכו ועונו.
לפי עדות אחת, רבי משה הגרמן היה מלמד בתלמוד תורה באולקוש, הוא ואחרים הוצאו מהתפילה בבית הכנסת באותו יום, והובאו אל הכיכר בה כבר שכבו אלפי הגברים היהודים. נעליו הוסרו ממנו והתפילין שבראשו בוקעו בסכין. רבי משה הועמד יחף במשך זמן רב ליד השוכבים, ולאחר מכן הורץ סביב הכיכר, כשהנאצים ימ"ש מתמוגגים בצחוק גדול מהמראה. רבי משה נרצח שנתיים מאוחר יותר במיידנק, ואשתו פרומה וילדיהם נרצחו במחנה ההשמדה בלז'ץ, עם חיסול הגיטו בעיירה, בשנת תש"ב. השם ינקום דמם הטהור.
הסתכלו לכמה רגעים על התמונה הזו, ותראו את הניגוד בין שיא הקדושה ושיא הרוע: הנאצים הארורים ימ"ש עומדים וצוחקים על רבי משה היחף והתפילין הבקועות שלו. ושוב הסתכלו על האור האלקי, העדין, המקודש, הבוקע מהפנים והרגליים הקדושות של רבי משה, והאור הנובע מהתפילין הבקועות שנמצאו על ראשיהם של הרוגי אולקוש. "כי קרן עור פני משה": יש כאן איזה אור שמיימי, נצחי, שבוקע מהגוף המעונה של רבי משה הגרמן הי"ד.
ו.
שמונים ושלש שנה עברו מאותו יום חשוך. הנאצים לא הצליחו לבקוע את התפילין! הבתים והרצועות הנוטעות הגוף והנשמה של כל יהודי בתוך אלקי ישראל לעד ולעולמי עולמים, חיים וקיימים. שום כח לא יכול להם. מיליוני יהודים מעוטרים יום יום בתפילין של יד ובתפילין של ראש. התפילין של הרוגי ביתר והתפילין של הרוגי אולקוש חיים וקיימים!
את התמונה הזו חייבים להראות לכל יהודי שחי היום בארץ ישראל. עם יד על הלב, איך, אחרי תמונה כזו, יכול אדם יהודי או יהודיה להתנגד ליהודי שמניח תפילין בדוכן בתל אביב או חיפה?
- תגובה
סיכום השיעור:
כי קרן עור פני רבי משה
א.
בהשגחה עליונה, למדו בשיעורי הדף היומי בימים האחרונים - תקופת בין המצרים, את סוגיית הגמרא בפרק הניזקין, על חורבן בית המקדש וחורבן ביתר.
כידוע, אחד מאירועי תשעה באב היה כיבוש ביתר. בערך ששים שנה לאחרי חורבן בית שני הכריז שמעון בר כוכבא מרד נגד הרומאים. המרד הצליח במשך מספר שנים, עד שרבי עקיבא הכריז על בר כוכבא כמלך המשיח (רמב"ם הלכות מלכים פרק יא). אבל בתשעה באב ג' אלפים תתצ"ה נלכדה ביתר, המבצר האחרון של המרד, וכל יהודיה נרצחו רח"ל.
במסכת גיטין (נח, א), בחרו חכמינו זיכרונם לברכה להתמקד בזוגות התפילין שנמצאו על ראשיהם של הרוגי ביתר:
"אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַרְבָּעִים סְאָה קְצוּצֵי תְפִילִּין נִמְצְאוּ בְּרָאשֵׁי הֲרוּגֵי בֵיתֵּר". כלומר, על הראשים של הרוגי ביתר מצאו משקל ארבעים סאה של בתי תפילין.
אבל רבי ישמעאל, מסר מספר אחר: "רַבִּי יַנַּאי בְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר, שָׁלֹשׁ קוּפּוֹת שֶׁל אַרְבָּעִים אַרְבָּעִים סְאָה". הרי יש כאן חשבון של משקל מאה ועשרים סאה של בתי תפילין שנמצאו בראשי הרוגי ביתר.
על זה מסבירה הגמרא: "וְלָא פְּלִיגִי: הָא דְּרֵישָׁא, הָא דִּדְרָעָא". כלומר, אין כאן מחלוקת. רבי יוחנן דיבר על תפילין של יד, ורבי ישמעאל דיבר על תפילין של ראש. בתפילין של ראש יש ארבעה בתים נפרדים אחד מהשני, כותבים כל פרשה על קלף נפרד, ומכניסים אותו לבית שלו. אבל בתפילין של יד כותבים את כל ארבע הפרשיות על קלף אחד ומכניסים אותו לבית אחד. אי לכך, התפילין של ראש שלהם היו גדולות פי שלוש מהתפילין של יד. ולכן, מתפילין של יד הקטנות מצאו רק ארבעים סאה, אבל מתפילין של ראש מצאו משקל גבוה פי שלוש – מאה עשרים סאה, כי הן היו גדולות פי שלש מהתפילין של יד.
ואם תאמר, הרי הבית של ראש צריך להיות גדולה פי ארבעה מהבית של יד, שהרי מכניסים בו ארבעה קלפים, בעוד בשל יד מכניסים רק קלף אחד, ואם כן היו צריכים למצוא תפילין של ראש במשקל מאה וששים סאה? על כך עונה רש"י, שהקלף בתפילין של יד גדול יותר, שהרי בו נכתבו כל הארבע פרשיות, ובתפילין של ראש הקלף קטן יותר כי נכתבה בו רק פרשה אחת. ולכן התפילין של ראש היו גדולים רק פי שלוש מהתפילין של יד, כי סוף סוף בתפילין של ראש יש ארבעה בתים נפרדים וצריך שיהיה רווח ביניהם, והמושב שעליו יושבים ארבעת הבתים רחב יותר ממושב תפילין של יד.
ב.
על פירוש זה של רש"י בגמרא יש, לכאורה, קושיא אדירה. איך אפשר להגיד שרבי יוחנן דיבר על תפילין של יד של הרוגי ביתר, הרי רבי יוחנן אמר "אַרְבָּעִים סְאָה קְצוּצֵי תְפִילִּין נִמְצְאוּ בְּרָאשֵׁי הֲרוּגֵי בֵיתֵּר", הרי ברור שמצאו את התפילין האלה בראשיהם?
המהר"ם שיף מביא תירוץ מעניין, שבעת המלחמה כשצריכים להחזיק בזרוע כלי זיין, נשאו את התפילין של יד גם על הראש, כדברי חז"ל שמקום יש בראש להניח שני תפילין. ולפי זה, רבי יוחנן דיבר על התפילין של יד שמצאו על ראשיהם, ורבי ישמעאל דיבר על התפילין של ראש שמצאו על ראשהם של הרוגי ביתר.
ג.
אולם הגאון מוילנה, בספרו קול אליהו (אות רכב), מפרש בדברי הגמרא פירוש חדש ומחודד (וכן הביא העץ יוסף בשם רבי עקיבא איגר, וגם הרש"ש מביא תירוץ זה בשם "שמעתי לפרש").
יש הלכה "שכל זמן שבין עיניך יהיו שתים", כלומר, שצריך להניח תחילה של יד, וגם צריך לחלוץ תחילה של יד. אם כך, טוען הגאון מוילנה, כשנכנסים לבית הכנסת, תמצאו יהודים לבושים בתפילין של יד פי שלש מיהודים שלבושים תפילין של ראש. למה?
הגר"א עושה חשבון נפלא, וזה לשונו: "דרך העולם דאין כל הקהל מתפללים ביחד. זה התפלל כבר, וזה מתפלל עכשיו, וזה מניח תפילין להתפלל. והנה זה שכבר התפלל חולץ מאתו תפילין של ראש, ושל יד עדיין עליו, וזה שמתחיל לעמוד להתפלל, לא הניח עדיין כי אם תפילין של יד לבד, ושל ראש לא הניח עדיין, ומי שמתפלל עכשיו נמצאים עוד עליו תפילין של יד ותפילין של ראש. וכולם נהרגו כן במעמד כזה".
פירוש הגמרא, לפי הגר"א, הוא להיפך ממש מפירוש רש"י. רבי יוחנן דיבר על תפילין של ראש שמצאו על ראשיהם של הרוגי ביתר שנרצחו בעת התפילה. ולכן מצאו רק ארבעים סאה. אבל תפילין של יד שנמצאו על הרוגי ביתר היו פי שלש, כי השונאים רצחו את אלו שעמדו באמצע התפלה, את מי שכבר חלצו תפילין של ראש, ואת מי שהתחילו להניח תפילין והניחו רק תפילין של יד.
ד.
למה הסיפור של הרוגי ביתר מתמקד בתפילין שלהם?
על כך יש הסבר עמוק של המהר"ל מפראג (נצח ישראל פרק ז): "כי באמת האדם נקרא עץ השדה, דכתיב 'כי האדם עץ השדה', רק שהוא אילן הפוך, כי העץ שורשו למטה תקוע בארץ, ואילו האדם שרשו למעלה, כי הנשמה הוא שורש שלו, והיא מן השמים. והידים הם ענפי האילן, הרגלים הם ענפים על ענפים, גופו עיקר האילן. ולמה הוא אילן הפוך, כי העץ שורשו למטה, כי העץ חיותו מן האדמה, והאדם חיות נשמתו מן השמים".
ביאור דבריו: לעץ יש שורש הנמצא באדמה, ומשם מגיעה כל חיותו. משם צומח הגזע, ועל הגזע יש ענפים, עלים, פרחים וכו'. באדם יש ענין דומה אבל בצד ההפכי. השרש והחיות של האדם מגיעים מהנשמה שלו שנמצאת למעלה מן האדם, והגוף של האדם צומח מהנשמה כמו הגזע מהשורשים. על הגוף יש את הענפים, הידיים והרגלים, וכל מה שיוצא מהאדם, העלים והפירות, הכל כאשר הכל 'צומח' מהנשמה והחיות הפנימית שלמעלה מן האדם.
"וזהו ענין התפילין, לנטוע את האדם עם השם יתברך. ולפיכך התפילין הם על המוח, ששם שורש החיות, וכנגד הלב שגם שם שורש החיות, עד שיש להם נטיעה עליונה עם השם יתברך". כלומר: התפילין הן הדרך 'לנטוע' את האדם בתוך שרש ומקור כל הווייה וכל החיות, הקב"ה. התפילין הם כמו חוטים, שרשים, ורצועות שמחברים את האילן למקורו ושרשו.
עכשיו אנחנו יכולים להבין למה הקלגסים הרומאיים התמקדו על התפילין. אם התפילין יוצרים את נטיעת הנשמה והגוף בתוך קוב"ה, כביכול, הרי יש בהם תשוקה ולהט מיוחד לעקור ח"ו את התפילין מגופות בני ישראל, ובכך לנתקם משרשם הנצחי.
ה.
הסיפור הזה בגמרא קיבל אצלי משמעות ורלוונטיות חדשה, כשראיתי את התמונה המפורסמת שצולמה בימי בין המצרים בעיר אולקוש שבפולין - ביום כ"ה תמוז ת"ש (31 יולי 1940).
באותו יום נמהר, שקראו לו ביידיש 'דער בלוטיקער מיטוואך' (יום רביעי העקוב מדם), התעללו הגרמנים ימ"ש באלפים מיהודי העיר. היהודים הוכו, עונו, הושפלו, וכמה מהם נרצחו. הם שכבו במשך היום כולו כשפניהם אל הקרקע, בעוד הרשעים דורכים עליהם, מכים אותם ודורשים מהם להניף את הרגליים והידיים על גבם.
אבל יש תמונה אחת מאותו אירוע שתמיד עומדת מול עיניי: הרב משה הגרמן הי"ד, חבוש תפילין מבוקעות, יחף ומושפל בידי חיילים גרמניים בכיכר השוק באולקוש, באירועי השפלת אולקוש, כשברקע שוכבים יהודים שהוכו ועונו.
לפי עדות אחת, רבי משה הגרמן היה מלמד בתלמוד תורה באולקוש, הוא ואחרים הוצאו מהתפילה בבית הכנסת באותו יום, והובאו אל הכיכר בה כבר שכבו אלפי הגברים היהודים. נעליו הוסרו ממנו והתפילין שבראשו בוקעו בסכין. רבי משה הועמד יחף במשך זמן רב ליד השוכבים, ולאחר מכן הורץ סביב הכיכר, כשהנאצים ימ"ש מתמוגגים בצחוק גדול מהמראה. רבי משה נרצח שנתיים מאוחר יותר במיידנק, ואשתו פרומה וילדיהם נרצחו במחנה ההשמדה בלז'ץ, עם חיסול הגיטו בעיירה, בשנת תש"ב. השם ינקום דמם הטהור.
הסתכלו לכמה רגעים על התמונה הזו, ותראו את הניגוד בין שיא הקדושה ושיא הרוע: הנאצים הארורים ימ"ש עומדים וצוחקים על רבי משה היחף והתפילין הבקועות שלו. ושוב הסתכלו על האור האלקי, העדין, המקודש, הבוקע מהפנים והרגליים הקדושות של רבי משה, והאור הנובע מהתפילין הבקועות שנמצאו על ראשיהם של הרוגי אולקוש. "כי קרן עור פני משה": יש כאן איזה אור שמיימי, נצחי, שבוקע מהגוף המעונה של רבי משה הגרמן הי"ד.
ו.
שמונים ושלש שנה עברו מאותו יום חשוך. הנאצים לא הצליחו לבקוע את התפילין! הבתים והרצועות הנוטעות הגוף והנשמה של כל יהודי בתוך אלקי ישראל לעד ולעולמי עולמים, חיים וקיימים. שום כח לא יכול להם. מיליוני יהודים מעוטרים יום יום בתפילין של יד ובתפילין של ראש. התפילין של הרוגי ביתר והתפילין של הרוגי אולקוש חיים וקיימים!
את התמונה הזו חייבים להראות לכל יהודי שחי היום בארץ ישראל. עם יד על הלב, איך, אחרי תמונה כזו, יכול אדם יהודי או יהודיה להתנגד ליהודי שמניח תפילין בדוכן בתל אביב או חיפה?
פרשת ואתחנן/תשעה באב
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון- יולי 23, 2023
- |
- ה׳ אב תשפ״ג
- |
- 74 צפיות
כי קרן עור פני רבי משה
התפילין של ביתר, אולקוש ותל אביב
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון- יולי 23, 2023
א.
בהשגחה עליונה, למדו בשיעורי הדף היומי בימים האחרונים - תקופת בין המצרים, את סוגיית הגמרא בפרק הניזקין, על חורבן בית המקדש וחורבן ביתר.
כידוע, אחד מאירועי תשעה באב היה כיבוש ביתר. בערך ששים שנה לאחרי חורבן בית שני הכריז שמעון בר כוכבא מרד נגד הרומאים. המרד הצליח במשך מספר שנים, עד שרבי עקיבא הכריז על בר כוכבא כמלך המשיח (רמב"ם הלכות מלכים פרק יא). אבל בתשעה באב ג' אלפים תתצ"ה נלכדה ביתר, המבצר האחרון של המרד, וכל יהודיה נרצחו רח"ל.
במסכת גיטין (נח, א), בחרו חכמינו זיכרונם לברכה להתמקד בזוגות התפילין שנמצאו על ראשיהם של הרוגי ביתר:
"אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַרְבָּעִים סְאָה קְצוּצֵי תְפִילִּין נִמְצְאוּ בְּרָאשֵׁי הֲרוּגֵי בֵיתֵּר". כלומר, על הראשים של הרוגי ביתר מצאו משקל ארבעים סאה של בתי תפילין.
אבל רבי ישמעאל, מסר מספר אחר: "רַבִּי יַנַּאי בְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר, שָׁלֹשׁ קוּפּוֹת שֶׁל אַרְבָּעִים אַרְבָּעִים סְאָה". הרי יש כאן חשבון של משקל מאה ועשרים סאה של בתי תפילין שנמצאו בראשי הרוגי ביתר.
על זה מסבירה הגמרא: "וְלָא פְּלִיגִי: הָא דְּרֵישָׁא, הָא דִּדְרָעָא". כלומר, אין כאן מחלוקת. רבי יוחנן דיבר על תפילין של יד, ורבי ישמעאל דיבר על תפילין של ראש. בתפילין של ראש יש ארבעה בתים נפרדים אחד מהשני, כותבים כל פרשה על קלף נפרד, ומכניסים אותו לבית שלו. אבל בתפילין של יד כותבים את כל ארבע הפרשיות על קלף אחד ומכניסים אותו לבית אחד. אי לכך, התפילין של ראש שלהם היו גדולות פי שלוש מהתפילין של יד. ולכן, מתפילין של יד הקטנות מצאו רק ארבעים סאה, אבל מתפילין של ראש מצאו משקל גבוה פי שלוש – מאה עשרים סאה, כי הן היו גדולות פי שלש מהתפילין של יד.
ואם תאמר, הרי הבית של ראש צריך להיות גדולה פי ארבעה מהבית של יד, שהרי מכניסים בו ארבעה קלפים, בעוד בשל יד מכניסים רק קלף אחד, ואם כן היו צריכים למצוא תפילין של ראש במשקל מאה וששים סאה? על כך עונה רש"י, שהקלף בתפילין של יד גדול יותר, שהרי בו נכתבו כל הארבע פרשיות, ובתפילין של ראש הקלף קטן יותר כי נכתבה בו רק פרשה אחת. ולכן התפילין של ראש היו גדולים רק פי שלוש מהתפילין של יד, כי סוף סוף בתפילין של ראש יש ארבעה בתים נפרדים וצריך שיהיה רווח ביניהם, והמושב שעליו יושבים ארבעת הבתים רחב יותר ממושב תפילין של יד.
ב.
על פירוש זה של רש"י בגמרא יש, לכאורה, קושיא אדירה. איך אפשר להגיד שרבי יוחנן דיבר על תפילין של יד של הרוגי ביתר, הרי רבי יוחנן אמר "אַרְבָּעִים סְאָה קְצוּצֵי תְפִילִּין נִמְצְאוּ בְּרָאשֵׁי הֲרוּגֵי בֵיתֵּר", הרי ברור שמצאו את התפילין האלה בראשיהם?
המהר"ם שיף מביא תירוץ מעניין, שבעת המלחמה כשצריכים להחזיק בזרוע כלי זיין, נשאו את התפילין של יד גם על הראש, כדברי חז"ל שמקום יש בראש להניח שני תפילין. ולפי זה, רבי יוחנן דיבר על התפילין של יד שמצאו על ראשיהם, ורבי ישמעאל דיבר על התפילין של ראש שמצאו על ראשהם של הרוגי ביתר.
ג.
אולם הגאון מוילנה, בספרו קול אליהו (אות רכב), מפרש בדברי הגמרא פירוש חדש ומחודד (וכן הביא העץ יוסף בשם רבי עקיבא איגר, וגם הרש"ש מביא תירוץ זה בשם "שמעתי לפרש").
יש הלכה "שכל זמן שבין עיניך יהיו שתים", כלומר, שצריך להניח תחילה של יד, וגם צריך לחלוץ תחילה של יד. אם כך, טוען הגאון מוילנה, כשנכנסים לבית הכנסת, תמצאו יהודים לבושים בתפילין של יד פי שלש מיהודים שלבושים תפילין של ראש. למה?
הגר"א עושה חשבון נפלא, וזה לשונו: "דרך העולם דאין כל הקהל מתפללים ביחד. זה התפלל כבר, וזה מתפלל עכשיו, וזה מניח תפילין להתפלל. והנה זה שכבר התפלל חולץ מאתו תפילין של ראש, ושל יד עדיין עליו, וזה שמתחיל לעמוד להתפלל, לא הניח עדיין כי אם תפילין של יד לבד, ושל ראש לא הניח עדיין, ומי שמתפלל עכשיו נמצאים עוד עליו תפילין של יד ותפילין של ראש. וכולם נהרגו כן במעמד כזה".
פירוש הגמרא, לפי הגר"א, הוא להיפך ממש מפירוש רש"י. רבי יוחנן דיבר על תפילין של ראש שמצאו על ראשיהם של הרוגי ביתר שנרצחו בעת התפילה. ולכן מצאו רק ארבעים סאה. אבל תפילין של יד שנמצאו על הרוגי ביתר היו פי שלש, כי השונאים רצחו את אלו שעמדו באמצע התפלה, את מי שכבר חלצו תפילין של ראש, ואת מי שהתחילו להניח תפילין והניחו רק תפילין של יד.
ד.
למה הסיפור של הרוגי ביתר מתמקד בתפילין שלהם?
על כך יש הסבר עמוק של המהר"ל מפראג (נצח ישראל פרק ז): "כי באמת האדם נקרא עץ השדה, דכתיב 'כי האדם עץ השדה', רק שהוא אילן הפוך, כי העץ שורשו למטה תקוע בארץ, ואילו האדם שרשו למעלה, כי הנשמה הוא שורש שלו, והיא מן השמים. והידים הם ענפי האילן, הרגלים הם ענפים על ענפים, גופו עיקר האילן. ולמה הוא אילן הפוך, כי העץ שורשו למטה, כי העץ חיותו מן האדמה, והאדם חיות נשמתו מן השמים".
ביאור דבריו: לעץ יש שורש הנמצא באדמה, ומשם מגיעה כל חיותו. משם צומח הגזע, ועל הגזע יש ענפים, עלים, פרחים וכו'. באדם יש ענין דומה אבל בצד ההפכי. השרש והחיות של האדם מגיעים מהנשמה שלו שנמצאת למעלה מן האדם, והגוף של האדם צומח מהנשמה כמו הגזע מהשורשים. על הגוף יש את הענפים, הידיים והרגלים, וכל מה שיוצא מהאדם, העלים והפירות, הכל כאשר הכל 'צומח' מהנשמה והחיות הפנימית שלמעלה מן האדם.
"וזהו ענין התפילין, לנטוע את האדם עם השם יתברך. ולפיכך התפילין הם על המוח, ששם שורש החיות, וכנגד הלב שגם שם שורש החיות, עד שיש להם נטיעה עליונה עם השם יתברך". כלומר: התפילין הן הדרך 'לנטוע' את האדם בתוך שרש ומקור כל הווייה וכל החיות, הקב"ה. התפילין הם כמו חוטים, שרשים, ורצועות שמחברים את האילן למקורו ושרשו.
עכשיו אנחנו יכולים להבין למה הקלגסים הרומאיים התמקדו על התפילין. אם התפילין יוצרים את נטיעת הנשמה והגוף בתוך קוב"ה, כביכול, הרי יש בהם תשוקה ולהט מיוחד לעקור ח"ו את התפילין מגופות בני ישראל, ובכך לנתקם משרשם הנצחי.
ה.
הסיפור הזה בגמרא קיבל אצלי משמעות ורלוונטיות חדשה, כשראיתי את התמונה המפורסמת שצולמה בימי בין המצרים בעיר אולקוש שבפולין - ביום כ"ה תמוז ת"ש (31 יולי 1940).
באותו יום נמהר, שקראו לו ביידיש 'דער בלוטיקער מיטוואך' (יום רביעי העקוב מדם), התעללו הגרמנים ימ"ש באלפים מיהודי העיר. היהודים הוכו, עונו, הושפלו, וכמה מהם נרצחו. הם שכבו במשך היום כולו כשפניהם אל הקרקע, בעוד הרשעים דורכים עליהם, מכים אותם ודורשים מהם להניף את הרגליים והידיים על גבם.
אבל יש תמונה אחת מאותו אירוע שתמיד עומדת מול עיניי: הרב משה הגרמן הי"ד, חבוש תפילין מבוקעות, יחף ומושפל בידי חיילים גרמניים בכיכר השוק באולקוש, באירועי השפלת אולקוש, כשברקע שוכבים יהודים שהוכו ועונו.
לפי עדות אחת, רבי משה הגרמן היה מלמד בתלמוד תורה באולקוש, הוא ואחרים הוצאו מהתפילה בבית הכנסת באותו יום, והובאו אל הכיכר בה כבר שכבו אלפי הגברים היהודים. נעליו הוסרו ממנו והתפילין שבראשו בוקעו בסכין. רבי משה הועמד יחף במשך זמן רב ליד השוכבים, ולאחר מכן הורץ סביב הכיכר, כשהנאצים ימ"ש מתמוגגים בצחוק גדול מהמראה. רבי משה נרצח שנתיים מאוחר יותר במיידנק, ואשתו פרומה וילדיהם נרצחו במחנה ההשמדה בלז'ץ, עם חיסול הגיטו בעיירה, בשנת תש"ב. השם ינקום דמם הטהור.
הסתכלו לכמה רגעים על התמונה הזו, ותראו את הניגוד בין שיא הקדושה ושיא הרוע: הנאצים הארורים ימ"ש עומדים וצוחקים על רבי משה היחף והתפילין הבקועות שלו. ושוב הסתכלו על האור האלקי, העדין, המקודש, הבוקע מהפנים והרגליים הקדושות של רבי משה, והאור הנובע מהתפילין הבקועות שנמצאו על ראשיהם של הרוגי אולקוש. "כי קרן עור פני משה": יש כאן איזה אור שמיימי, נצחי, שבוקע מהגוף המעונה של רבי משה הגרמן הי"ד.
ו.
שמונים ושלש שנה עברו מאותו יום חשוך. הנאצים לא הצליחו לבקוע את התפילין! הבתים והרצועות הנוטעות הגוף והנשמה של כל יהודי בתוך אלקי ישראל לעד ולעולמי עולמים, חיים וקיימים. שום כח לא יכול להם. מיליוני יהודים מעוטרים יום יום בתפילין של יד ובתפילין של ראש. התפילין של הרוגי ביתר והתפילין של הרוגי אולקוש חיים וקיימים!
את התמונה הזו חייבים להראות לכל יהודי שחי היום בארץ ישראל. עם יד על הלב, איך, אחרי תמונה כזו, יכול אדם יהודי או יהודיה להתנגד ליהודי שמניח תפילין בדוכן בתל אביב או חיפה?
- תגובה
סיכום השיעור:
כי קרן עור פני רבי משה
שיעורים קשורים
אנא עזרו לנו להמשיך בפעילותנו
הרשמה לקבלת תוכן (באנגלית) עדכני מאת הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
צרפו חברים ומשפחה לקבוצת הווסטאפ שלנו
לקבלת תוכן ועדכונים מאת הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
לקבלת הניוזלטר שלנו
אנא השאירו את תגובתכם למטה!