סוֹתֵר עַל מְנָת לִבְנוֹת
- אוגוסט 3, 2024
- |
- כ״ח תמוז תשפ״ד
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
118 צפיות
סוֹתֵר עַל מְנָת לִבְנוֹת
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון- אוגוסט 3, 2024
לחיים, אחים יקרים, לחיים ולברכה.
רציתי לשתף אתכם בדברים שלמדתי לאחרונה בדרוש חסידות שכתב הגה"צ רבי הלל מפאריטש זצ"ל, בעל 'פלח הרימון' ומגדולי תלמידי אדמו"ר הזקן בעל התניא, אדמו"ר האמצעי ואדמו"ר ה'צמח צדק' מליובאוויטש, הנפתח במילים "איתא בפסיקתא". במאמר זה מבוארים בהרחבה ובעמקות מופלאים עניינם של ימי בין המצרים, שבעה דנחמתא ומועדי חודש תשרי, ועניין הגלות והגאולה בכלל.
שלושת השבועות הם ימי פורענות. מבחינה היסטורית, הכל יודעים כי בשלושה שבועות אלה התרחשו עיקר אירועי החורבן, מבקיעת העיר ירושלים בשבעה עשר בתמוז ועד שריפת בית מקדשנו בתשעה באב.
בהסתכלות חיצונית, החורבן משמעותו סילוק והסתר פנים, עונש חמור שניתן לנו כדי לאלפנו בינה על התנהגותנו, אחר שלא למדנו זאת בעצמנו. ברם, הרי כל דבר בעולמנו זה, וכל שכן אירועים חובקי עולם ששינו את פני ההיסטוריה היהודית והעולמית, הם השתקפות של שינויים משמעותיים ביותר ברמה הנפשית והרוחנית. ורבי הלל, הבוחן את הדברים בהשקפת פנימיות התורה מבית מדרשו של מורנו הבעל שם טוב, מדמה את כל התהליך הזה במשל יסודי ומחכים המגלה פנים חדשות:
משל למה הדבר דומה? לתלמיד מסור הלומד אצל רבו המובהק. כגודל אהבתו והתמסרותו של התלמיד לרבו וללימודו, כך גם הרב מצידו עמל וטורח להעביר לתלמידו אהובו את חכמתו וידיעותיו. אלא שביום מן הימים בעת לימודם, ארע דבר לא שגרתי. אף כי תמיד הרב מכין מראש את הנושא הנלמד, הנה עתה באמצע הלימוד נפלה ברעיונו הברקה שכלית חדשה, והוא חש כי בה טמון מהלך שיבהיר את כל הסוגיה באור אחר לגמרי, אלא שלצורך קליטת הרעיון והפנמתו עליו לעצור את שטף דיבורו ולעסוק בקליטת ופיתוח הרעיון לעצמו, כי אחרת, כידוע, ההברקה תיעלם כלעומת שבאה.
מגודל אהבתו של הרב אל התלמיד ומתוקף רצונו להעניק לו מכל אשר לו, בוחר הרב לעצור את מהלך השיעור, להתכנס אל תוכו ולהתרכז במתחולל במעמקי מוחו. אלא שהתלמיד, שאינו מודע לכל המתרחש במחשבתו של הרב, אינו מבין את הנעשה. מבחינתו, נראה לו כי רבו הטוב ומטיב עזבו לאנחות ומסתגר בתוך עצמו. הוא אינו מעלה על דעתו כי הרב אכן עצר את השיעור אך ורק למענו, וכדי להביא לו טובה גדולה ובלתי משוערת.
ככל שחולף הזמן – אומר רבי הלל – הולכים ומתגלמים לפנינו מצבים הפוכים משני צדדים: התלמיד חווה חורבן של ממש, רבו אינו מראה לו עוד פנים שוחקות ומסבירות כבעבר וכמו נסתר ממנו לגמרי; לעומתו, הרב אמנם הולך ומתכנס בתוך עצמו ומתמסר לקליטת ופיתוח הרעיון, אך מבחינתו כל זה נועד כדי לבנות עבור תלמידו חביבו שיעור חדש ומשוכלל יותר, כזה שלמענו היה כדאי הניתוק הזמני הזה.
אם כן, האמת היא שהרב מעולם לא עזב את התלמיד, ואדרבה – שיא ההסתלקות מהווה קירוב פנימי ביותר ביניהם, שכן היא המאפשרת את הגילוי של הרעיון החדש לתלמיד. ההסתלקות נוצרה אך ורק כתוצאה מהתשוקה להעניק לתלמיד את הגילויים העמוקים ביותר, ואם כן נחדד ונאמר כך: ההסתלקות וההסתגרות מתחילות רק לאחר שהגילוי החדש מתחיל להתרקם.
שני הדברים נכונים כאחד - תלוי אם מדברים על הצד הנגלה או על הממד הפנימי. בנגלה המצב הנוכחי בין הרב לתלמידו הוא שיא הריחוק, אך בפנימיות – שיא הקירוב והאהבה. וכאמור, הרי כל ההסתלקות של הרב היא מפני שרצונו לקלוט את האור החדש ולהעניק אותו, בסופו של דבר, לתלמיד. אם כן, בממד הפנימי, ההסתלקות היא ביטוי של הגילוי; היא מפגינה שהגילוי כבר התחיל, אף שלגבי התלמיד הוא עדיין נעלם לחלוטין.
ועתה – אל הנמשל: האם ימי בין המצרים הם של חושך מוחלט או של אור אין־סופי?
מחד גיסא, אין ספק כי בפשוטם של דברים, שלושת השבועות ובמיוחד תשעה באב הם זמן של אבל וצער. יש כאן כאב, סילוק, הישארות לבד. "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד".
אבל בפנימיות, ברובד ובשכבה שאינה נראית בגלוי, זה בדיוק להפך – זהו זמן של שיא האהבה ועומק הגאולה. כי מה באמת מתרחש עכשיו? – אור חדש נולד בעולם, אלא שלא נתגלה עדיין לתלמיד. ומהו האור החדש הזה? – אור הגאולה, אורו של משיח, המהפכה הגדולה ביותר עלי אדמות שאליה צועדת הבריאה כולה מראשית ימיה, בהתגלות משיחנו ובבניין 'השיעור החדש' – בית המקדש השלישי.
מה קודם למה
אנחנו רגילים לחשוב שתחילה באה הגלות ואחר כך באה הגאולה. תחילה אירע החורבן ואחר כך נולד משיח. אבל הנקודה בדבריו של רבי הלל היא שאף שזהו אכן סדר הדברים מבחינה כרונולוגית, הרי מצד האמת זה להפך – הגאולה היא הסיבה, והגלות היא התוצאה. מכיוון שמתחיל להתגלות אור חדש, לכן מתעלם האור הישן. הגלות, במהותה הפנימית, היא הביטוי של הגאולה המתנוצצת ובאה תחתיה.
אחיי ורעיי, אי אפשר שלא להבחין בעשירות הרוחנית והרעיונית, כמו גם בנועם והתענוג שפנימיות התורה, תורת החסידות, מכניסה לחיינו. החושך אינו רק הקדמת האור, אלא עצם מציאותו של החושך היא מפני שהאור נולד ומתהווה. האור החדש כבר מתחיל לרדת לתוך עולמי, ולכן האור הישן נעלם ואני שרוי עתה בחושך ובמבוכה. אבל ה"חלל ומקום פנוי" שנוצר כאן נועד לדבר אחד – כדי שהאור החדש יוכל לזרום לתוך תודעתי ולהעמידני במקום נעלה יותר.
כך כותב רבי הלל במאמרו, ביחס לאירוע בו פותחים ימי בין המצרים – שבירת הלוחות בי"ז תמוז: "כי מה שנשברו לוחות הראשונות הוא מצד שנתעורר במקור בחינת לוחות האחרונות שהוא בחינה יותר גבוה". דברים מפליאים: הלוחות הראשונים נשברו מפני שהגיע הזמן ל'שיעור' החדש – הגיע השלב שהלוחות האחרונים התחילו 'להתעורר' ולהתגלות במקורם, וזו בחינה הרבה יותר גבוהה מהלוחות הראשונים. לכן כל זמן שהלוחות הראשונים קיימים אין מקום להתגלות הלוחות האחרונים. הלוחות הראשונים צריכים אפוא להישבר לרסיסים ולהסתלק, ובכך ליצור מקום להתגלות הלוחות האחרונים.
הלוחות הראשונים ניתנו לבני ישראל כשהיו במדרגת צדיקים, והם מבטאים את התגלות הקב"ה לצדיקים. לעומתם, הלוחות האחרונים, שניתנו אחרי התשובה שבני ישראל עשו על חטא העגל, הם בבחינת מתן תורה חדש ומחודש. זה מתן תורה לבעלי תשובה, שהוא גילוי נפלא ועמוק יותר מההתגלות לצדיקים.
מסר גדול שנינו כאן, ובעל השפעה ישירה לחייהם של אנשים רבים בדור יתום זה:
כל טרגדיה ושבירה בעצם אינה אלא תוצאה מכך שהגיע הזמן לגילוי חדש ונפלא, ובגלל זה האור והגילוי הקודמים צריכים להסתלק.
למשל, ישנה ההדרכה שניתנת לילד בצעירותו, בבחינת 'אור ישר', שעל זה נאמר "עָשָׂה הָאֱלֹקִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר". זה החינוך הטהור והצרוף שמעניקים לילד הצעיר, שהוא מלא שמחת חיים, טהרה וקדושה. יש בזה טוהר ומתיקות נפלאים, בבחינת "אשרי מי שלא חטא".
אבל יש הדרכה מסוג אחר, ההדרכה שבאה אחרי כישלון, משבר ונפילה. זו כבר הדרכה מסוג אחר לגמרי. זה מתן תורה לבעלי תשובה, שיש בזה עמקות והתבגרות. לא הרי זה כהרי זה. אין כאן הטוהר והמתיקות והתמימות של הילד התמים, אבל יש בזה משהו מאוד עמוק ומבוגר. וזאת דווקא מפני שהיתה כאן נפילה וחושך, ועכשיו הוא השיקום שבא אחרי השבר, והוא הופך את האנרגיה השלילית לחיובית, מנפילה לשיקום.
בתחילה היו הקב"ה וישראל כמו איש ואשה בתחילת דרכם, שהכל מתנהל ביניהם בצורה נפלאה: "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ה', זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה". אבל בחטא העגל אירע שבר נורא, והיה נראה שכבר אפסה תקווה. "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל". ואז משה מגלה לעם ישראל ולקב"ה (כביכול) שיש צד עמוק הרבה יותר בהתקשרותם, מפני שבעומק הדברים הקשר הפנימי שביניהם אינו ניתן לניתוק.
יש ילדים שגדלים בעולם טהור, בבית שמעניק להם ביטחון, אהבה ועידוד. זה מה שכל אחד מאתנו משתוקק להעניק לילדיו. אבל יש ילדים שחוו כאב ונושאים עימם טראומות קשות, ולפעמים אפילו מאבדים תקווה. אבל אם הילדים האלה אינם מתייאשים, אלא מתאמצים להתגבר על הטראומות והקשיים, להשיג יעדים ולהצליח במשימות שהעמידו לנגד עיניהם, הם מפיקים מעצמם כוחות הרבה יותר חזקים. פעמים רבות הם נהפכים למנהיגים רוחניים ולמטפלים באחרים, כי דווקא הם מסוגלים להבין את קשיי המטופלים וח.יבוטי נפשם הרבה יותר טוב ממי שלא עברו את המסע הקשה שהם עשו.
מי שחווה טראומה בחייו ונדרש להתמודד איתה ולמצוא את הפנימיות שבו, לקחת את השבר ולהפוך אותו לשיקום – משיג שיקום פנימי הרבה יותר. יש באנשים כאלו עומק נפלא, כי נלקחה מהם הרדידות והשטחיות. הם כבר ראו את כל השקר ועברו את זה, וזהו "יִתְרוֹן הָאוֹר" – לא רק על פני החושך, אלא – "מִן הַחֹשֶׁךְ".
עומק חדש לתורה
זוהי מעלת התשובה לאחר החטא - האנרגיה השלילית שהופנתה כלפי הכישלון הפכה להכנה והכשרה לבניית קומה חדשה בנפש.
בלוחות הראשונים היתה חגיגה שלמה. "וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹקִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ". ההתגלות האלוקית היתה מלוּוה קולות וברקים, מפני שבני ישראל היו אז במדרגה של צדיקים, ולכן השמחה היתה גדולה ומופגנת. לעומת זאת, הלוחות האחרונים ניתנו בחשאי, בלי רעש. במסע הקשה מנפילה לשיקום יש המון כאב, ענווה וצניעות. בעל תשובה אינו מפרסם את חטאיו ואת התשובה שהוא עושה, אלא עבודתו היא נסתרת, בבחינת "כְּסוּי חֲטָאָה".
אך ראו זה פלא: דווקא אחרי התשובה הגיעו בני ישראל למדרגה גבוהה מזו שבה עמדו קודם לכן. על כך נאמר במדרש: "התחיל (משה) מצטער על שיבור הלוחות, ואמר לו הקדוש ברוך הוא אל תצטער בלוחות הראשונות, שלא היו אלא עשרת הדברות לבד, ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות, הדא הוא דכתיב: וְיַגֶּד לְךָ תַּעֲלֻמוֹת חָכְמָה כִּי כִפְלַיִם לְתוּשִׁיָּה". ובמסכת נדרים אמרו: "אמר רב אדא ברבי חנינא אלמלא לא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמישה חומשי תורה וספר יהושע בלבד".
חכמה נסתרה זו ניתנה לבני ישראל בלוחות השניים. ההבדל בין הלוחות הראשונים לשניים לא היה רק בכמות, שעם הלוחות השניים ניתן יותר חומר ללימוד, אלא זה לימוד מסוג אחר לגמרי – הלוחות השניים העניקו לעם ישראל מעין 'תורה חדשה', מימד אחר ועומק יותר לתורה. זו התורה שיכולה להפוך טראומה לשיקום, שבירה לתיקון. התורה של לוחות הראשונים זו התורה לצדיקים. התורה של לוחות השניים זו התורה לבעלי תשובה.
לפעמים אתה פוגש אדם שחווה משבר בחייו, ואתה רואה חכמת חיים מסוג אחר לגמרי. אולי הוא לא חריף או שנון או עילוי, אבל יש בו חכמת חיים עמוקה, כזאת שעברה את כור הברזל של החיים. זו תבונה החפה מסממנים של רדידות וציניות. האדם הזה יודע להסתכל בעיניך מתוך אמפתיה שכולה אומרת כנות. האיש הזה יודע איך לקרב אדם שעבר אירוע קשה. הוא כבר אינו מתפעל מהשכבות החיצוניות של החיים, מ'מה יאמרו הבריות', מהשקרים של העולם הזה. יש בו בהירות ואותנטיות. וזוהי החכמה שבאה מעצמיות החיים ומעצמיות הנפש, החכמה שצריכים לחשוף אותה כאשר רוצים להביא בשורה של תקווה למקומות שבורים.
ודאי, האינפורמציה הזאת לא נועדה בעבור ילד. אנחנו משתוקקים שילד יגדל בשיא התמימות, בעולם טהור. בלי כאבים ובלי תסביכים. והלוחות הראשונים הם בבחינת הילדות האידיאלית, כביכול. אבל אחרי חטא העגל, הלוחות האלה, של התמימות והטוהר, נשברו. ולמה משה רבנו שבר את הלוחות? הרי היה יכול להחזירם לידיו של הקב"ה או להטמינם במקום כלשהו. למה לשבור דבר יקר כל כך? אלא מפני שעכשיו צריך לגלות סוד חדש: כיצד מגלים את הקב"ה במקומות השבורים, ברסיסים המרוסקים.
השאלה הגורלית אחרי חטא העגל היתה: האם התורה יכולה להיכנס למקומות הסדוקים או לא? האם התורה נועדה רק לאנשים בריאים ושלמים בגופם ובכל חלקי נפשם, או שאפשר למצוא קרבת אלוקים גם במקומות השבורים ביותר בנפשי?
לשם כך היה צריך לשבור, כביכול, את התורה עצמה, את לוחות הברית. מעשה אלוקים היה צריך להישבר לרסיסים, כדי לרדת ולשקם את הלבבות הנשברים. לגלות שאני יכול למצוא האור האין־סופי של הקב"ה גם בנקודות השבר שלי.
זה פשר דברי רבי הלל האמורים: "כי מה שנשברו לוחות הראשונות הוא מצד שנתעורר במקור בחינת לוחות האחרונות שהוא בחינה יותר גבוה". כלומר, בעומק הדברים הסדר הוא הפוך מכפי שזה נראה במבט שטחי. כאמור, בפשטות הסדר הוא ששבירת הלוחות הראשונים היא הסיבה לכך שצריך לתת עכשיו את הלוחות השניים. אבל האמת היא שההפך הוא הנכון – דווקא מפני שצריך לתת את הלוחות השניים, לכן צריכים הלוחות הראשונים להישבר.
ברגע שנולד 'השיעור החדש' חייבת להיות הסתלקות של 'השיעור הישן'. היינו שהאור החדש בא לפני ההעלם, ואדרבה - הוא סיבת ההעלם. לא כפי שחושבים שהגלות באה תחילה ואחר כך הגאולה. להפך, מפני שהגאולה צריכה לבוא, לכן באה הגלות. הגלות היא התחלת בניין הגאולה.
כך הדבר גם בחיינו הפרטיים. מהי הסיבה שההשגחה העליונה נתנה רשות למשחית להשחית? מדוע עשה ה' ככה שילד, או מבוגר, יעבור טראומה ומשבר, וברוב הפעמים הרי זה ממש לא בבחירתו? ההשקפה של תורת החסידות היא כך: הנשמה הזו מצד שליחותה צריכה לחווֹת את הלוחות השניים, את ה'תעלומות חכמה' של החיים, את האין־סופיות של האלוקות. הנשמה הזו צריכה להכניס לעולם אור חדש ומחודש, כזה שלא האיר עדיין מימי עולם. ואת הרמה הזאת של החיים לא תוכל הנשמה להשיג כל עוד היא נשארת בתוך המסגרת של הזוך והטוהר. מכיוון ששליחותה היא לגלות את האור של הגאולה לעולם, מצד זה גופא היא חווה העלם וחושך וטראומה, סילוק האור הישן, עד שתגיע למעלת בעלי תשובה וגילוי האור העליון החובק את כל חלקי המציאות.
קוצים והלכות
הרעיון האמור טמון במעמקי ההוויה של העם היהודי. יהודים יודעים בתת־הכרתם שכל חושך נובע בעצם מהאור החדש העומד להפציע. התפיסה הזאת היא סוד הקיום והשגשוג שלנו. בעצמיות הנפש של כנסת ישראל מורגש היסוד הזה: כל חושך אינו אלא תוצאה של אור שכבר התחיל להאיר בעולם. ותורת החסידות, כדרכה, מגלה את האור הגנוז בכנסת ישראל מאז היותנו לעם.
צא ולמד, שלאורך כל ההיסטוריה היהודית, אחרי כל חורבן התגלה אור חדש ומחודש שלא היה כמותו. אחרי שברי הלוחות נולד דבר עמוק יותר, הלוחות השניים. אחרי חורבן בית ראשון נוצר ה'מקדש מעט' – אלפי בתי מקדש בכל מקומות יישובם של בני ישראל. ומהריסות הבית הראשון נוצרו אנשי כנסת הגדולה והזוגות שהאירו פני תבל בתורה שבעל פה.
אחרי חורבן בית שני, העם היהודי גילה ופיתח את עיקר תורה שבעל פה – המשנה, המדרשים, הגמרא בבלי וירושלמי, ספר הזוהר, וכו'. פלא פלאים: אלה היו הזמנים הקשים ביותר, ולכאורה היהודים היו צריכים להיות שרויים בדיכאון ובייאוש עמוק מאוד. אך לא, דווקא מתוך החורבן צמחה והתפתחה כל התורה שבעל פה.
וכן בכל התקופות. בעת מסעי הצלב היה שגשוג עצום של תורה – חכמי אשכנז, רש"י ובעלי התוספות וכו'. אחרי גירוש ספרד – פרץ של גילוי חכמת הקבלה בצפת ואיטליה. אחרי פרעות ת"ח־ת"ט ומשבר שבתי צבי ונגע ההשכלה שהמיט הרס וחורבן, "חשף ה' את זרוע קודשו" וגילה את נשמת הבעש"ט ואת תורת החסידות. כמו־כן התפתח אז גילוי חדש של עולם הישיבות ועולם התורה.
אחרי כל חורבן מתרחשת צמיחה ופריחה. מתוך הרס גשמי ורוחני מתעוררת תסיסה חדשה שמביאה יצירה והתפתחות. וכך גם אחרי השואה האיומה הננו רואים את התקומה הנפלאה של העם היהודי בארץ ישראל וגם בארצות הגולה, והפריחה האדירה של תורה ומצוות בארץ הקודש ובכל העולם כולו.
כי זה כלל גדול: "על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות" – מכל קוץ ודבר מכאיב יוצרים תילי תילים של הלכות.
לכן הנביא ישעיה אומר על זמן הגאולה, "וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא אוֹדְךָ ה' כִּי אָנַפְתָּ בִּי יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי". השבח וההודיה להקב"ה יהיו לא רק על הגאולה אלא גם על הגלות. וכל כך למה? כי פנימיות הגלות היא גאולה. לא רק שתכליתה גאולה, אלא סיבתה היא הגאולה.
לפתוח את הדלת
כאן חשוב להבהיר. יש מי שאינם תופסים את המהלך הזה כראוי וחושבים שהראייה הזאת מוליכה למסקנה שבעצם אין בכלל כאב וייסורים, שהרי הכל טוב ויפה, והכל הוא חלק מגילוי הגאולה.
אבל גישה זו יכולה להיות מסוכנת. ודאי שהחורבן כואב מאוד, ואסור להתכחש לכאב. אסור לומר: הכל טוב, זה שום דבר. כי אז האדם מתכחש למציאות הקיימת כרגע בתוך גדריו של הנברא, ומתוך גישה זו הוא עלול ליפול ולהפסיד הכל. אדרבה, צריך לחוש את הכאב, כי זה גופא חלק מהתהליך. אם אין כאב, אין גם שיקום מהכאב. כשהרב נעלם ונאלם דום, התלמיד מרגיש בדידות וזה כואב מאוד. אלא שעם זה עליו לדעת שכאשר דלת אחת נסגרת הרי זה מפני שדלת אחרת נפתחה. ואם כן, אל לו לשקוע בתחושת היותו 'קרבן' לנסיבות חייו ח"ו, אלא לפתוח עצמו לאפשרות החדשה שנתגלתה לו.
חוויה זו יש בזעיר אנפין בכל שנה בלוח השנה שלנו. בי"ז תמוז מתחילים ימי הפורענות בחיצוניות, אך הם נמשכים לשבעה דנחמתא ולשבתות התשובה, עד ליום הכיפורים - זמן נתינת הלוחות השניים - ושמחת תורה, שהוא מעין שמחת הגאולה השלימה, כאשר "נגילה ונשמחה בך", באופן העמוק ומושלם ביותר, כאשר האין־סוף בכל עצמותו יאיר ויתגלה בכל העולם הזה, בהתגלותו של משיח צדקנו במהרה בימינו ותכף ומיד ממש, אמן כן יהי רצון.
- תגובה
סיכום השיעור:
מאמר שהתפרסם בעיתון ״כי קרוב״ גליון 146 פרשת מטות מסעי תשפ״ד.
לחיים, אחים יקרים, לחיים ולברכה.
רציתי לשתף אתכם בדברים שלמדתי לאחרונה בדרוש חסידות שכתב הגה"צ רבי הלל מפאריטש זצ"ל, בעל 'פלח הרימון' ומגדולי תלמידי אדמו"ר הזקן בעל התניא, אדמו"ר האמצעי ואדמו"ר ה'צמח צדק' מליובאוויטש, הנפתח במילים "איתא בפסיקתא". במאמר זה מבוארים בהרחבה ובעמקות מופלאים עניינם של ימי בין המצרים, שבעה דנחמתא ומועדי חודש תשרי, ועניין הגלות והגאולה בכלל.
שלושת השבועות הם ימי פורענות. מבחינה היסטורית, הכל יודעים כי בשלושה שבועות אלה התרחשו עיקר אירועי החורבן, מבקיעת העיר ירושלים בשבעה עשר בתמוז ועד שריפת בית מקדשנו בתשעה באב.
בהסתכלות חיצונית, החורבן משמעותו סילוק והסתר פנים, עונש חמור שניתן לנו כדי לאלפנו בינה על התנהגותנו, אחר שלא למדנו זאת בעצמנו. ברם, הרי כל דבר בעולמנו זה, וכל שכן אירועים חובקי עולם ששינו את פני ההיסטוריה היהודית והעולמית, הם השתקפות של שינויים משמעותיים ביותר ברמה הנפשית והרוחנית. ורבי הלל, הבוחן את הדברים בהשקפת פנימיות התורה מבית מדרשו של מורנו הבעל שם טוב, מדמה את כל התהליך הזה במשל יסודי ומחכים המגלה פנים חדשות:
משל למה הדבר דומה? לתלמיד מסור הלומד אצל רבו המובהק. כגודל אהבתו והתמסרותו של התלמיד לרבו וללימודו, כך גם הרב מצידו עמל וטורח להעביר לתלמידו אהובו את חכמתו וידיעותיו. אלא שביום מן הימים בעת לימודם, ארע דבר לא שגרתי. אף כי תמיד הרב מכין מראש את הנושא הנלמד, הנה עתה באמצע הלימוד נפלה ברעיונו הברקה שכלית חדשה, והוא חש כי בה טמון מהלך שיבהיר את כל הסוגיה באור אחר לגמרי, אלא שלצורך קליטת הרעיון והפנמתו עליו לעצור את שטף דיבורו ולעסוק בקליטת ופיתוח הרעיון לעצמו, כי אחרת, כידוע, ההברקה תיעלם כלעומת שבאה.
מגודל אהבתו של הרב אל התלמיד ומתוקף רצונו להעניק לו מכל אשר לו, בוחר הרב לעצור את מהלך השיעור, להתכנס אל תוכו ולהתרכז במתחולל במעמקי מוחו. אלא שהתלמיד, שאינו מודע לכל המתרחש במחשבתו של הרב, אינו מבין את הנעשה. מבחינתו, נראה לו כי רבו הטוב ומטיב עזבו לאנחות ומסתגר בתוך עצמו. הוא אינו מעלה על דעתו כי הרב אכן עצר את השיעור אך ורק למענו, וכדי להביא לו טובה גדולה ובלתי משוערת.
ככל שחולף הזמן – אומר רבי הלל – הולכים ומתגלמים לפנינו מצבים הפוכים משני צדדים: התלמיד חווה חורבן של ממש, רבו אינו מראה לו עוד פנים שוחקות ומסבירות כבעבר וכמו נסתר ממנו לגמרי; לעומתו, הרב אמנם הולך ומתכנס בתוך עצמו ומתמסר לקליטת ופיתוח הרעיון, אך מבחינתו כל זה נועד כדי לבנות עבור תלמידו חביבו שיעור חדש ומשוכלל יותר, כזה שלמענו היה כדאי הניתוק הזמני הזה.
אם כן, האמת היא שהרב מעולם לא עזב את התלמיד, ואדרבה – שיא ההסתלקות מהווה קירוב פנימי ביותר ביניהם, שכן היא המאפשרת את הגילוי של הרעיון החדש לתלמיד. ההסתלקות נוצרה אך ורק כתוצאה מהתשוקה להעניק לתלמיד את הגילויים העמוקים ביותר, ואם כן נחדד ונאמר כך: ההסתלקות וההסתגרות מתחילות רק לאחר שהגילוי החדש מתחיל להתרקם.
שני הדברים נכונים כאחד - תלוי אם מדברים על הצד הנגלה או על הממד הפנימי. בנגלה המצב הנוכחי בין הרב לתלמידו הוא שיא הריחוק, אך בפנימיות – שיא הקירוב והאהבה. וכאמור, הרי כל ההסתלקות של הרב היא מפני שרצונו לקלוט את האור החדש ולהעניק אותו, בסופו של דבר, לתלמיד. אם כן, בממד הפנימי, ההסתלקות היא ביטוי של הגילוי; היא מפגינה שהגילוי כבר התחיל, אף שלגבי התלמיד הוא עדיין נעלם לחלוטין.
ועתה – אל הנמשל: האם ימי בין המצרים הם של חושך מוחלט או של אור אין־סופי?
מחד גיסא, אין ספק כי בפשוטם של דברים, שלושת השבועות ובמיוחד תשעה באב הם זמן של אבל וצער. יש כאן כאב, סילוק, הישארות לבד. "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד".
אבל בפנימיות, ברובד ובשכבה שאינה נראית בגלוי, זה בדיוק להפך – זהו זמן של שיא האהבה ועומק הגאולה. כי מה באמת מתרחש עכשיו? – אור חדש נולד בעולם, אלא שלא נתגלה עדיין לתלמיד. ומהו האור החדש הזה? – אור הגאולה, אורו של משיח, המהפכה הגדולה ביותר עלי אדמות שאליה צועדת הבריאה כולה מראשית ימיה, בהתגלות משיחנו ובבניין 'השיעור החדש' – בית המקדש השלישי.
מה קודם למה
אנחנו רגילים לחשוב שתחילה באה הגלות ואחר כך באה הגאולה. תחילה אירע החורבן ואחר כך נולד משיח. אבל הנקודה בדבריו של רבי הלל היא שאף שזהו אכן סדר הדברים מבחינה כרונולוגית, הרי מצד האמת זה להפך – הגאולה היא הסיבה, והגלות היא התוצאה. מכיוון שמתחיל להתגלות אור חדש, לכן מתעלם האור הישן. הגלות, במהותה הפנימית, היא הביטוי של הגאולה המתנוצצת ובאה תחתיה.
אחיי ורעיי, אי אפשר שלא להבחין בעשירות הרוחנית והרעיונית, כמו גם בנועם והתענוג שפנימיות התורה, תורת החסידות, מכניסה לחיינו. החושך אינו רק הקדמת האור, אלא עצם מציאותו של החושך היא מפני שהאור נולד ומתהווה. האור החדש כבר מתחיל לרדת לתוך עולמי, ולכן האור הישן נעלם ואני שרוי עתה בחושך ובמבוכה. אבל ה"חלל ומקום פנוי" שנוצר כאן נועד לדבר אחד – כדי שהאור החדש יוכל לזרום לתוך תודעתי ולהעמידני במקום נעלה יותר.
כך כותב רבי הלל במאמרו, ביחס לאירוע בו פותחים ימי בין המצרים – שבירת הלוחות בי"ז תמוז: "כי מה שנשברו לוחות הראשונות הוא מצד שנתעורר במקור בחינת לוחות האחרונות שהוא בחינה יותר גבוה". דברים מפליאים: הלוחות הראשונים נשברו מפני שהגיע הזמן ל'שיעור' החדש – הגיע השלב שהלוחות האחרונים התחילו 'להתעורר' ולהתגלות במקורם, וזו בחינה הרבה יותר גבוהה מהלוחות הראשונים. לכן כל זמן שהלוחות הראשונים קיימים אין מקום להתגלות הלוחות האחרונים. הלוחות הראשונים צריכים אפוא להישבר לרסיסים ולהסתלק, ובכך ליצור מקום להתגלות הלוחות האחרונים.
הלוחות הראשונים ניתנו לבני ישראל כשהיו במדרגת צדיקים, והם מבטאים את התגלות הקב"ה לצדיקים. לעומתם, הלוחות האחרונים, שניתנו אחרי התשובה שבני ישראל עשו על חטא העגל, הם בבחינת מתן תורה חדש ומחודש. זה מתן תורה לבעלי תשובה, שהוא גילוי נפלא ועמוק יותר מההתגלות לצדיקים.
מסר גדול שנינו כאן, ובעל השפעה ישירה לחייהם של אנשים רבים בדור יתום זה:
כל טרגדיה ושבירה בעצם אינה אלא תוצאה מכך שהגיע הזמן לגילוי חדש ונפלא, ובגלל זה האור והגילוי הקודמים צריכים להסתלק.
למשל, ישנה ההדרכה שניתנת לילד בצעירותו, בבחינת 'אור ישר', שעל זה נאמר "עָשָׂה הָאֱלֹקִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר". זה החינוך הטהור והצרוף שמעניקים לילד הצעיר, שהוא מלא שמחת חיים, טהרה וקדושה. יש בזה טוהר ומתיקות נפלאים, בבחינת "אשרי מי שלא חטא".
אבל יש הדרכה מסוג אחר, ההדרכה שבאה אחרי כישלון, משבר ונפילה. זו כבר הדרכה מסוג אחר לגמרי. זה מתן תורה לבעלי תשובה, שיש בזה עמקות והתבגרות. לא הרי זה כהרי זה. אין כאן הטוהר והמתיקות והתמימות של הילד התמים, אבל יש בזה משהו מאוד עמוק ומבוגר. וזאת דווקא מפני שהיתה כאן נפילה וחושך, ועכשיו הוא השיקום שבא אחרי השבר, והוא הופך את האנרגיה השלילית לחיובית, מנפילה לשיקום.
בתחילה היו הקב"ה וישראל כמו איש ואשה בתחילת דרכם, שהכל מתנהל ביניהם בצורה נפלאה: "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ה', זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה". אבל בחטא העגל אירע שבר נורא, והיה נראה שכבר אפסה תקווה. "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל". ואז משה מגלה לעם ישראל ולקב"ה (כביכול) שיש צד עמוק הרבה יותר בהתקשרותם, מפני שבעומק הדברים הקשר הפנימי שביניהם אינו ניתן לניתוק.
יש ילדים שגדלים בעולם טהור, בבית שמעניק להם ביטחון, אהבה ועידוד. זה מה שכל אחד מאתנו משתוקק להעניק לילדיו. אבל יש ילדים שחוו כאב ונושאים עימם טראומות קשות, ולפעמים אפילו מאבדים תקווה. אבל אם הילדים האלה אינם מתייאשים, אלא מתאמצים להתגבר על הטראומות והקשיים, להשיג יעדים ולהצליח במשימות שהעמידו לנגד עיניהם, הם מפיקים מעצמם כוחות הרבה יותר חזקים. פעמים רבות הם נהפכים למנהיגים רוחניים ולמטפלים באחרים, כי דווקא הם מסוגלים להבין את קשיי המטופלים וח.יבוטי נפשם הרבה יותר טוב ממי שלא עברו את המסע הקשה שהם עשו.
מי שחווה טראומה בחייו ונדרש להתמודד איתה ולמצוא את הפנימיות שבו, לקחת את השבר ולהפוך אותו לשיקום – משיג שיקום פנימי הרבה יותר. יש באנשים כאלו עומק נפלא, כי נלקחה מהם הרדידות והשטחיות. הם כבר ראו את כל השקר ועברו את זה, וזהו "יִתְרוֹן הָאוֹר" – לא רק על פני החושך, אלא – "מִן הַחֹשֶׁךְ".
עומק חדש לתורה
זוהי מעלת התשובה לאחר החטא - האנרגיה השלילית שהופנתה כלפי הכישלון הפכה להכנה והכשרה לבניית קומה חדשה בנפש.
בלוחות הראשונים היתה חגיגה שלמה. "וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹקִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ". ההתגלות האלוקית היתה מלוּוה קולות וברקים, מפני שבני ישראל היו אז במדרגה של צדיקים, ולכן השמחה היתה גדולה ומופגנת. לעומת זאת, הלוחות האחרונים ניתנו בחשאי, בלי רעש. במסע הקשה מנפילה לשיקום יש המון כאב, ענווה וצניעות. בעל תשובה אינו מפרסם את חטאיו ואת התשובה שהוא עושה, אלא עבודתו היא נסתרת, בבחינת "כְּסוּי חֲטָאָה".
אך ראו זה פלא: דווקא אחרי התשובה הגיעו בני ישראל למדרגה גבוהה מזו שבה עמדו קודם לכן. על כך נאמר במדרש: "התחיל (משה) מצטער על שיבור הלוחות, ואמר לו הקדוש ברוך הוא אל תצטער בלוחות הראשונות, שלא היו אלא עשרת הדברות לבד, ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות, הדא הוא דכתיב: וְיַגֶּד לְךָ תַּעֲלֻמוֹת חָכְמָה כִּי כִפְלַיִם לְתוּשִׁיָּה". ובמסכת נדרים אמרו: "אמר רב אדא ברבי חנינא אלמלא לא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמישה חומשי תורה וספר יהושע בלבד".
חכמה נסתרה זו ניתנה לבני ישראל בלוחות השניים. ההבדל בין הלוחות הראשונים לשניים לא היה רק בכמות, שעם הלוחות השניים ניתן יותר חומר ללימוד, אלא זה לימוד מסוג אחר לגמרי – הלוחות השניים העניקו לעם ישראל מעין 'תורה חדשה', מימד אחר ועומק יותר לתורה. זו התורה שיכולה להפוך טראומה לשיקום, שבירה לתיקון. התורה של לוחות הראשונים זו התורה לצדיקים. התורה של לוחות השניים זו התורה לבעלי תשובה.
לפעמים אתה פוגש אדם שחווה משבר בחייו, ואתה רואה חכמת חיים מסוג אחר לגמרי. אולי הוא לא חריף או שנון או עילוי, אבל יש בו חכמת חיים עמוקה, כזאת שעברה את כור הברזל של החיים. זו תבונה החפה מסממנים של רדידות וציניות. האדם הזה יודע להסתכל בעיניך מתוך אמפתיה שכולה אומרת כנות. האיש הזה יודע איך לקרב אדם שעבר אירוע קשה. הוא כבר אינו מתפעל מהשכבות החיצוניות של החיים, מ'מה יאמרו הבריות', מהשקרים של העולם הזה. יש בו בהירות ואותנטיות. וזוהי החכמה שבאה מעצמיות החיים ומעצמיות הנפש, החכמה שצריכים לחשוף אותה כאשר רוצים להביא בשורה של תקווה למקומות שבורים.
ודאי, האינפורמציה הזאת לא נועדה בעבור ילד. אנחנו משתוקקים שילד יגדל בשיא התמימות, בעולם טהור. בלי כאבים ובלי תסביכים. והלוחות הראשונים הם בבחינת הילדות האידיאלית, כביכול. אבל אחרי חטא העגל, הלוחות האלה, של התמימות והטוהר, נשברו. ולמה משה רבנו שבר את הלוחות? הרי היה יכול להחזירם לידיו של הקב"ה או להטמינם במקום כלשהו. למה לשבור דבר יקר כל כך? אלא מפני שעכשיו צריך לגלות סוד חדש: כיצד מגלים את הקב"ה במקומות השבורים, ברסיסים המרוסקים.
השאלה הגורלית אחרי חטא העגל היתה: האם התורה יכולה להיכנס למקומות הסדוקים או לא? האם התורה נועדה רק לאנשים בריאים ושלמים בגופם ובכל חלקי נפשם, או שאפשר למצוא קרבת אלוקים גם במקומות השבורים ביותר בנפשי?
לשם כך היה צריך לשבור, כביכול, את התורה עצמה, את לוחות הברית. מעשה אלוקים היה צריך להישבר לרסיסים, כדי לרדת ולשקם את הלבבות הנשברים. לגלות שאני יכול למצוא האור האין־סופי של הקב"ה גם בנקודות השבר שלי.
זה פשר דברי רבי הלל האמורים: "כי מה שנשברו לוחות הראשונות הוא מצד שנתעורר במקור בחינת לוחות האחרונות שהוא בחינה יותר גבוה". כלומר, בעומק הדברים הסדר הוא הפוך מכפי שזה נראה במבט שטחי. כאמור, בפשטות הסדר הוא ששבירת הלוחות הראשונים היא הסיבה לכך שצריך לתת עכשיו את הלוחות השניים. אבל האמת היא שההפך הוא הנכון – דווקא מפני שצריך לתת את הלוחות השניים, לכן צריכים הלוחות הראשונים להישבר.
ברגע שנולד 'השיעור החדש' חייבת להיות הסתלקות של 'השיעור הישן'. היינו שהאור החדש בא לפני ההעלם, ואדרבה - הוא סיבת ההעלם. לא כפי שחושבים שהגלות באה תחילה ואחר כך הגאולה. להפך, מפני שהגאולה צריכה לבוא, לכן באה הגלות. הגלות היא התחלת בניין הגאולה.
כך הדבר גם בחיינו הפרטיים. מהי הסיבה שההשגחה העליונה נתנה רשות למשחית להשחית? מדוע עשה ה' ככה שילד, או מבוגר, יעבור טראומה ומשבר, וברוב הפעמים הרי זה ממש לא בבחירתו? ההשקפה של תורת החסידות היא כך: הנשמה הזו מצד שליחותה צריכה לחווֹת את הלוחות השניים, את ה'תעלומות חכמה' של החיים, את האין־סופיות של האלוקות. הנשמה הזו צריכה להכניס לעולם אור חדש ומחודש, כזה שלא האיר עדיין מימי עולם. ואת הרמה הזאת של החיים לא תוכל הנשמה להשיג כל עוד היא נשארת בתוך המסגרת של הזוך והטוהר. מכיוון ששליחותה היא לגלות את האור של הגאולה לעולם, מצד זה גופא היא חווה העלם וחושך וטראומה, סילוק האור הישן, עד שתגיע למעלת בעלי תשובה וגילוי האור העליון החובק את כל חלקי המציאות.
קוצים והלכות
הרעיון האמור טמון במעמקי ההוויה של העם היהודי. יהודים יודעים בתת־הכרתם שכל חושך נובע בעצם מהאור החדש העומד להפציע. התפיסה הזאת היא סוד הקיום והשגשוג שלנו. בעצמיות הנפש של כנסת ישראל מורגש היסוד הזה: כל חושך אינו אלא תוצאה של אור שכבר התחיל להאיר בעולם. ותורת החסידות, כדרכה, מגלה את האור הגנוז בכנסת ישראל מאז היותנו לעם.
צא ולמד, שלאורך כל ההיסטוריה היהודית, אחרי כל חורבן התגלה אור חדש ומחודש שלא היה כמותו. אחרי שברי הלוחות נולד דבר עמוק יותר, הלוחות השניים. אחרי חורבן בית ראשון נוצר ה'מקדש מעט' – אלפי בתי מקדש בכל מקומות יישובם של בני ישראל. ומהריסות הבית הראשון נוצרו אנשי כנסת הגדולה והזוגות שהאירו פני תבל בתורה שבעל פה.
אחרי חורבן בית שני, העם היהודי גילה ופיתח את עיקר תורה שבעל פה – המשנה, המדרשים, הגמרא בבלי וירושלמי, ספר הזוהר, וכו'. פלא פלאים: אלה היו הזמנים הקשים ביותר, ולכאורה היהודים היו צריכים להיות שרויים בדיכאון ובייאוש עמוק מאוד. אך לא, דווקא מתוך החורבן צמחה והתפתחה כל התורה שבעל פה.
וכן בכל התקופות. בעת מסעי הצלב היה שגשוג עצום של תורה – חכמי אשכנז, רש"י ובעלי התוספות וכו'. אחרי גירוש ספרד – פרץ של גילוי חכמת הקבלה בצפת ואיטליה. אחרי פרעות ת"ח־ת"ט ומשבר שבתי צבי ונגע ההשכלה שהמיט הרס וחורבן, "חשף ה' את זרוע קודשו" וגילה את נשמת הבעש"ט ואת תורת החסידות. כמו־כן התפתח אז גילוי חדש של עולם הישיבות ועולם התורה.
אחרי כל חורבן מתרחשת צמיחה ופריחה. מתוך הרס גשמי ורוחני מתעוררת תסיסה חדשה שמביאה יצירה והתפתחות. וכך גם אחרי השואה האיומה הננו רואים את התקומה הנפלאה של העם היהודי בארץ ישראל וגם בארצות הגולה, והפריחה האדירה של תורה ומצוות בארץ הקודש ובכל העולם כולו.
כי זה כלל גדול: "על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות" – מכל קוץ ודבר מכאיב יוצרים תילי תילים של הלכות.
לכן הנביא ישעיה אומר על זמן הגאולה, "וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא אוֹדְךָ ה' כִּי אָנַפְתָּ בִּי יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי". השבח וההודיה להקב"ה יהיו לא רק על הגאולה אלא גם על הגלות. וכל כך למה? כי פנימיות הגלות היא גאולה. לא רק שתכליתה גאולה, אלא סיבתה היא הגאולה.
לפתוח את הדלת
כאן חשוב להבהיר. יש מי שאינם תופסים את המהלך הזה כראוי וחושבים שהראייה הזאת מוליכה למסקנה שבעצם אין בכלל כאב וייסורים, שהרי הכל טוב ויפה, והכל הוא חלק מגילוי הגאולה.
אבל גישה זו יכולה להיות מסוכנת. ודאי שהחורבן כואב מאוד, ואסור להתכחש לכאב. אסור לומר: הכל טוב, זה שום דבר. כי אז האדם מתכחש למציאות הקיימת כרגע בתוך גדריו של הנברא, ומתוך גישה זו הוא עלול ליפול ולהפסיד הכל. אדרבה, צריך לחוש את הכאב, כי זה גופא חלק מהתהליך. אם אין כאב, אין גם שיקום מהכאב. כשהרב נעלם ונאלם דום, התלמיד מרגיש בדידות וזה כואב מאוד. אלא שעם זה עליו לדעת שכאשר דלת אחת נסגרת הרי זה מפני שדלת אחרת נפתחה. ואם כן, אל לו לשקוע בתחושת היותו 'קרבן' לנסיבות חייו ח"ו, אלא לפתוח עצמו לאפשרות החדשה שנתגלתה לו.
חוויה זו יש בזעיר אנפין בכל שנה בלוח השנה שלנו. בי"ז תמוז מתחילים ימי הפורענות בחיצוניות, אך הם נמשכים לשבעה דנחמתא ולשבתות התשובה, עד ליום הכיפורים - זמן נתינת הלוחות השניים - ושמחת תורה, שהוא מעין שמחת הגאולה השלימה, כאשר "נגילה ונשמחה בך", באופן העמוק ומושלם ביותר, כאשר האין־סוף בכל עצמותו יאיר ויתגלה בכל העולם הזה, בהתגלותו של משיח צדקנו במהרה בימינו ותכף ומיד ממש, אמן כן יהי רצון.
התוועדות מעוררת לימי בין המצרים
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון- אוגוסט 3, 2024
- |
- כ״ח תמוז תשפ״ד
- |
- 118 צפיות
סוֹתֵר עַל מְנָת לִבְנוֹת
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון- אוגוסט 3, 2024
לחיים, אחים יקרים, לחיים ולברכה.
רציתי לשתף אתכם בדברים שלמדתי לאחרונה בדרוש חסידות שכתב הגה"צ רבי הלל מפאריטש זצ"ל, בעל 'פלח הרימון' ומגדולי תלמידי אדמו"ר הזקן בעל התניא, אדמו"ר האמצעי ואדמו"ר ה'צמח צדק' מליובאוויטש, הנפתח במילים "איתא בפסיקתא". במאמר זה מבוארים בהרחבה ובעמקות מופלאים עניינם של ימי בין המצרים, שבעה דנחמתא ומועדי חודש תשרי, ועניין הגלות והגאולה בכלל.
שלושת השבועות הם ימי פורענות. מבחינה היסטורית, הכל יודעים כי בשלושה שבועות אלה התרחשו עיקר אירועי החורבן, מבקיעת העיר ירושלים בשבעה עשר בתמוז ועד שריפת בית מקדשנו בתשעה באב.
בהסתכלות חיצונית, החורבן משמעותו סילוק והסתר פנים, עונש חמור שניתן לנו כדי לאלפנו בינה על התנהגותנו, אחר שלא למדנו זאת בעצמנו. ברם, הרי כל דבר בעולמנו זה, וכל שכן אירועים חובקי עולם ששינו את פני ההיסטוריה היהודית והעולמית, הם השתקפות של שינויים משמעותיים ביותר ברמה הנפשית והרוחנית. ורבי הלל, הבוחן את הדברים בהשקפת פנימיות התורה מבית מדרשו של מורנו הבעל שם טוב, מדמה את כל התהליך הזה במשל יסודי ומחכים המגלה פנים חדשות:
משל למה הדבר דומה? לתלמיד מסור הלומד אצל רבו המובהק. כגודל אהבתו והתמסרותו של התלמיד לרבו וללימודו, כך גם הרב מצידו עמל וטורח להעביר לתלמידו אהובו את חכמתו וידיעותיו. אלא שביום מן הימים בעת לימודם, ארע דבר לא שגרתי. אף כי תמיד הרב מכין מראש את הנושא הנלמד, הנה עתה באמצע הלימוד נפלה ברעיונו הברקה שכלית חדשה, והוא חש כי בה טמון מהלך שיבהיר את כל הסוגיה באור אחר לגמרי, אלא שלצורך קליטת הרעיון והפנמתו עליו לעצור את שטף דיבורו ולעסוק בקליטת ופיתוח הרעיון לעצמו, כי אחרת, כידוע, ההברקה תיעלם כלעומת שבאה.
מגודל אהבתו של הרב אל התלמיד ומתוקף רצונו להעניק לו מכל אשר לו, בוחר הרב לעצור את מהלך השיעור, להתכנס אל תוכו ולהתרכז במתחולל במעמקי מוחו. אלא שהתלמיד, שאינו מודע לכל המתרחש במחשבתו של הרב, אינו מבין את הנעשה. מבחינתו, נראה לו כי רבו הטוב ומטיב עזבו לאנחות ומסתגר בתוך עצמו. הוא אינו מעלה על דעתו כי הרב אכן עצר את השיעור אך ורק למענו, וכדי להביא לו טובה גדולה ובלתי משוערת.
ככל שחולף הזמן – אומר רבי הלל – הולכים ומתגלמים לפנינו מצבים הפוכים משני צדדים: התלמיד חווה חורבן של ממש, רבו אינו מראה לו עוד פנים שוחקות ומסבירות כבעבר וכמו נסתר ממנו לגמרי; לעומתו, הרב אמנם הולך ומתכנס בתוך עצמו ומתמסר לקליטת ופיתוח הרעיון, אך מבחינתו כל זה נועד כדי לבנות עבור תלמידו חביבו שיעור חדש ומשוכלל יותר, כזה שלמענו היה כדאי הניתוק הזמני הזה.
אם כן, האמת היא שהרב מעולם לא עזב את התלמיד, ואדרבה – שיא ההסתלקות מהווה קירוב פנימי ביותר ביניהם, שכן היא המאפשרת את הגילוי של הרעיון החדש לתלמיד. ההסתלקות נוצרה אך ורק כתוצאה מהתשוקה להעניק לתלמיד את הגילויים העמוקים ביותר, ואם כן נחדד ונאמר כך: ההסתלקות וההסתגרות מתחילות רק לאחר שהגילוי החדש מתחיל להתרקם.
שני הדברים נכונים כאחד - תלוי אם מדברים על הצד הנגלה או על הממד הפנימי. בנגלה המצב הנוכחי בין הרב לתלמידו הוא שיא הריחוק, אך בפנימיות – שיא הקירוב והאהבה. וכאמור, הרי כל ההסתלקות של הרב היא מפני שרצונו לקלוט את האור החדש ולהעניק אותו, בסופו של דבר, לתלמיד. אם כן, בממד הפנימי, ההסתלקות היא ביטוי של הגילוי; היא מפגינה שהגילוי כבר התחיל, אף שלגבי התלמיד הוא עדיין נעלם לחלוטין.
ועתה – אל הנמשל: האם ימי בין המצרים הם של חושך מוחלט או של אור אין־סופי?
מחד גיסא, אין ספק כי בפשוטם של דברים, שלושת השבועות ובמיוחד תשעה באב הם זמן של אבל וצער. יש כאן כאב, סילוק, הישארות לבד. "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד".
אבל בפנימיות, ברובד ובשכבה שאינה נראית בגלוי, זה בדיוק להפך – זהו זמן של שיא האהבה ועומק הגאולה. כי מה באמת מתרחש עכשיו? – אור חדש נולד בעולם, אלא שלא נתגלה עדיין לתלמיד. ומהו האור החדש הזה? – אור הגאולה, אורו של משיח, המהפכה הגדולה ביותר עלי אדמות שאליה צועדת הבריאה כולה מראשית ימיה, בהתגלות משיחנו ובבניין 'השיעור החדש' – בית המקדש השלישי.
מה קודם למה
אנחנו רגילים לחשוב שתחילה באה הגלות ואחר כך באה הגאולה. תחילה אירע החורבן ואחר כך נולד משיח. אבל הנקודה בדבריו של רבי הלל היא שאף שזהו אכן סדר הדברים מבחינה כרונולוגית, הרי מצד האמת זה להפך – הגאולה היא הסיבה, והגלות היא התוצאה. מכיוון שמתחיל להתגלות אור חדש, לכן מתעלם האור הישן. הגלות, במהותה הפנימית, היא הביטוי של הגאולה המתנוצצת ובאה תחתיה.
אחיי ורעיי, אי אפשר שלא להבחין בעשירות הרוחנית והרעיונית, כמו גם בנועם והתענוג שפנימיות התורה, תורת החסידות, מכניסה לחיינו. החושך אינו רק הקדמת האור, אלא עצם מציאותו של החושך היא מפני שהאור נולד ומתהווה. האור החדש כבר מתחיל לרדת לתוך עולמי, ולכן האור הישן נעלם ואני שרוי עתה בחושך ובמבוכה. אבל ה"חלל ומקום פנוי" שנוצר כאן נועד לדבר אחד – כדי שהאור החדש יוכל לזרום לתוך תודעתי ולהעמידני במקום נעלה יותר.
כך כותב רבי הלל במאמרו, ביחס לאירוע בו פותחים ימי בין המצרים – שבירת הלוחות בי"ז תמוז: "כי מה שנשברו לוחות הראשונות הוא מצד שנתעורר במקור בחינת לוחות האחרונות שהוא בחינה יותר גבוה". דברים מפליאים: הלוחות הראשונים נשברו מפני שהגיע הזמן ל'שיעור' החדש – הגיע השלב שהלוחות האחרונים התחילו 'להתעורר' ולהתגלות במקורם, וזו בחינה הרבה יותר גבוהה מהלוחות הראשונים. לכן כל זמן שהלוחות הראשונים קיימים אין מקום להתגלות הלוחות האחרונים. הלוחות הראשונים צריכים אפוא להישבר לרסיסים ולהסתלק, ובכך ליצור מקום להתגלות הלוחות האחרונים.
הלוחות הראשונים ניתנו לבני ישראל כשהיו במדרגת צדיקים, והם מבטאים את התגלות הקב"ה לצדיקים. לעומתם, הלוחות האחרונים, שניתנו אחרי התשובה שבני ישראל עשו על חטא העגל, הם בבחינת מתן תורה חדש ומחודש. זה מתן תורה לבעלי תשובה, שהוא גילוי נפלא ועמוק יותר מההתגלות לצדיקים.
מסר גדול שנינו כאן, ובעל השפעה ישירה לחייהם של אנשים רבים בדור יתום זה:
כל טרגדיה ושבירה בעצם אינה אלא תוצאה מכך שהגיע הזמן לגילוי חדש ונפלא, ובגלל זה האור והגילוי הקודמים צריכים להסתלק.
למשל, ישנה ההדרכה שניתנת לילד בצעירותו, בבחינת 'אור ישר', שעל זה נאמר "עָשָׂה הָאֱלֹקִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר". זה החינוך הטהור והצרוף שמעניקים לילד הצעיר, שהוא מלא שמחת חיים, טהרה וקדושה. יש בזה טוהר ומתיקות נפלאים, בבחינת "אשרי מי שלא חטא".
אבל יש הדרכה מסוג אחר, ההדרכה שבאה אחרי כישלון, משבר ונפילה. זו כבר הדרכה מסוג אחר לגמרי. זה מתן תורה לבעלי תשובה, שיש בזה עמקות והתבגרות. לא הרי זה כהרי זה. אין כאן הטוהר והמתיקות והתמימות של הילד התמים, אבל יש בזה משהו מאוד עמוק ומבוגר. וזאת דווקא מפני שהיתה כאן נפילה וחושך, ועכשיו הוא השיקום שבא אחרי השבר, והוא הופך את האנרגיה השלילית לחיובית, מנפילה לשיקום.
בתחילה היו הקב"ה וישראל כמו איש ואשה בתחילת דרכם, שהכל מתנהל ביניהם בצורה נפלאה: "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ה', זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה". אבל בחטא העגל אירע שבר נורא, והיה נראה שכבר אפסה תקווה. "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל". ואז משה מגלה לעם ישראל ולקב"ה (כביכול) שיש צד עמוק הרבה יותר בהתקשרותם, מפני שבעומק הדברים הקשר הפנימי שביניהם אינו ניתן לניתוק.
יש ילדים שגדלים בעולם טהור, בבית שמעניק להם ביטחון, אהבה ועידוד. זה מה שכל אחד מאתנו משתוקק להעניק לילדיו. אבל יש ילדים שחוו כאב ונושאים עימם טראומות קשות, ולפעמים אפילו מאבדים תקווה. אבל אם הילדים האלה אינם מתייאשים, אלא מתאמצים להתגבר על הטראומות והקשיים, להשיג יעדים ולהצליח במשימות שהעמידו לנגד עיניהם, הם מפיקים מעצמם כוחות הרבה יותר חזקים. פעמים רבות הם נהפכים למנהיגים רוחניים ולמטפלים באחרים, כי דווקא הם מסוגלים להבין את קשיי המטופלים וח.יבוטי נפשם הרבה יותר טוב ממי שלא עברו את המסע הקשה שהם עשו.
מי שחווה טראומה בחייו ונדרש להתמודד איתה ולמצוא את הפנימיות שבו, לקחת את השבר ולהפוך אותו לשיקום – משיג שיקום פנימי הרבה יותר. יש באנשים כאלו עומק נפלא, כי נלקחה מהם הרדידות והשטחיות. הם כבר ראו את כל השקר ועברו את זה, וזהו "יִתְרוֹן הָאוֹר" – לא רק על פני החושך, אלא – "מִן הַחֹשֶׁךְ".
עומק חדש לתורה
זוהי מעלת התשובה לאחר החטא - האנרגיה השלילית שהופנתה כלפי הכישלון הפכה להכנה והכשרה לבניית קומה חדשה בנפש.
בלוחות הראשונים היתה חגיגה שלמה. "וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹקִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ". ההתגלות האלוקית היתה מלוּוה קולות וברקים, מפני שבני ישראל היו אז במדרגה של צדיקים, ולכן השמחה היתה גדולה ומופגנת. לעומת זאת, הלוחות האחרונים ניתנו בחשאי, בלי רעש. במסע הקשה מנפילה לשיקום יש המון כאב, ענווה וצניעות. בעל תשובה אינו מפרסם את חטאיו ואת התשובה שהוא עושה, אלא עבודתו היא נסתרת, בבחינת "כְּסוּי חֲטָאָה".
אך ראו זה פלא: דווקא אחרי התשובה הגיעו בני ישראל למדרגה גבוהה מזו שבה עמדו קודם לכן. על כך נאמר במדרש: "התחיל (משה) מצטער על שיבור הלוחות, ואמר לו הקדוש ברוך הוא אל תצטער בלוחות הראשונות, שלא היו אלא עשרת הדברות לבד, ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות, הדא הוא דכתיב: וְיַגֶּד לְךָ תַּעֲלֻמוֹת חָכְמָה כִּי כִפְלַיִם לְתוּשִׁיָּה". ובמסכת נדרים אמרו: "אמר רב אדא ברבי חנינא אלמלא לא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמישה חומשי תורה וספר יהושע בלבד".
חכמה נסתרה זו ניתנה לבני ישראל בלוחות השניים. ההבדל בין הלוחות הראשונים לשניים לא היה רק בכמות, שעם הלוחות השניים ניתן יותר חומר ללימוד, אלא זה לימוד מסוג אחר לגמרי – הלוחות השניים העניקו לעם ישראל מעין 'תורה חדשה', מימד אחר ועומק יותר לתורה. זו התורה שיכולה להפוך טראומה לשיקום, שבירה לתיקון. התורה של לוחות הראשונים זו התורה לצדיקים. התורה של לוחות השניים זו התורה לבעלי תשובה.
לפעמים אתה פוגש אדם שחווה משבר בחייו, ואתה רואה חכמת חיים מסוג אחר לגמרי. אולי הוא לא חריף או שנון או עילוי, אבל יש בו חכמת חיים עמוקה, כזאת שעברה את כור הברזל של החיים. זו תבונה החפה מסממנים של רדידות וציניות. האדם הזה יודע להסתכל בעיניך מתוך אמפתיה שכולה אומרת כנות. האיש הזה יודע איך לקרב אדם שעבר אירוע קשה. הוא כבר אינו מתפעל מהשכבות החיצוניות של החיים, מ'מה יאמרו הבריות', מהשקרים של העולם הזה. יש בו בהירות ואותנטיות. וזוהי החכמה שבאה מעצמיות החיים ומעצמיות הנפש, החכמה שצריכים לחשוף אותה כאשר רוצים להביא בשורה של תקווה למקומות שבורים.
ודאי, האינפורמציה הזאת לא נועדה בעבור ילד. אנחנו משתוקקים שילד יגדל בשיא התמימות, בעולם טהור. בלי כאבים ובלי תסביכים. והלוחות הראשונים הם בבחינת הילדות האידיאלית, כביכול. אבל אחרי חטא העגל, הלוחות האלה, של התמימות והטוהר, נשברו. ולמה משה רבנו שבר את הלוחות? הרי היה יכול להחזירם לידיו של הקב"ה או להטמינם במקום כלשהו. למה לשבור דבר יקר כל כך? אלא מפני שעכשיו צריך לגלות סוד חדש: כיצד מגלים את הקב"ה במקומות השבורים, ברסיסים המרוסקים.
השאלה הגורלית אחרי חטא העגל היתה: האם התורה יכולה להיכנס למקומות הסדוקים או לא? האם התורה נועדה רק לאנשים בריאים ושלמים בגופם ובכל חלקי נפשם, או שאפשר למצוא קרבת אלוקים גם במקומות השבורים ביותר בנפשי?
לשם כך היה צריך לשבור, כביכול, את התורה עצמה, את לוחות הברית. מעשה אלוקים היה צריך להישבר לרסיסים, כדי לרדת ולשקם את הלבבות הנשברים. לגלות שאני יכול למצוא האור האין־סופי של הקב"ה גם בנקודות השבר שלי.
זה פשר דברי רבי הלל האמורים: "כי מה שנשברו לוחות הראשונות הוא מצד שנתעורר במקור בחינת לוחות האחרונות שהוא בחינה יותר גבוה". כלומר, בעומק הדברים הסדר הוא הפוך מכפי שזה נראה במבט שטחי. כאמור, בפשטות הסדר הוא ששבירת הלוחות הראשונים היא הסיבה לכך שצריך לתת עכשיו את הלוחות השניים. אבל האמת היא שההפך הוא הנכון – דווקא מפני שצריך לתת את הלוחות השניים, לכן צריכים הלוחות הראשונים להישבר.
ברגע שנולד 'השיעור החדש' חייבת להיות הסתלקות של 'השיעור הישן'. היינו שהאור החדש בא לפני ההעלם, ואדרבה - הוא סיבת ההעלם. לא כפי שחושבים שהגלות באה תחילה ואחר כך הגאולה. להפך, מפני שהגאולה צריכה לבוא, לכן באה הגלות. הגלות היא התחלת בניין הגאולה.
כך הדבר גם בחיינו הפרטיים. מהי הסיבה שההשגחה העליונה נתנה רשות למשחית להשחית? מדוע עשה ה' ככה שילד, או מבוגר, יעבור טראומה ומשבר, וברוב הפעמים הרי זה ממש לא בבחירתו? ההשקפה של תורת החסידות היא כך: הנשמה הזו מצד שליחותה צריכה לחווֹת את הלוחות השניים, את ה'תעלומות חכמה' של החיים, את האין־סופיות של האלוקות. הנשמה הזו צריכה להכניס לעולם אור חדש ומחודש, כזה שלא האיר עדיין מימי עולם. ואת הרמה הזאת של החיים לא תוכל הנשמה להשיג כל עוד היא נשארת בתוך המסגרת של הזוך והטוהר. מכיוון ששליחותה היא לגלות את האור של הגאולה לעולם, מצד זה גופא היא חווה העלם וחושך וטראומה, סילוק האור הישן, עד שתגיע למעלת בעלי תשובה וגילוי האור העליון החובק את כל חלקי המציאות.
קוצים והלכות
הרעיון האמור טמון במעמקי ההוויה של העם היהודי. יהודים יודעים בתת־הכרתם שכל חושך נובע בעצם מהאור החדש העומד להפציע. התפיסה הזאת היא סוד הקיום והשגשוג שלנו. בעצמיות הנפש של כנסת ישראל מורגש היסוד הזה: כל חושך אינו אלא תוצאה של אור שכבר התחיל להאיר בעולם. ותורת החסידות, כדרכה, מגלה את האור הגנוז בכנסת ישראל מאז היותנו לעם.
צא ולמד, שלאורך כל ההיסטוריה היהודית, אחרי כל חורבן התגלה אור חדש ומחודש שלא היה כמותו. אחרי שברי הלוחות נולד דבר עמוק יותר, הלוחות השניים. אחרי חורבן בית ראשון נוצר ה'מקדש מעט' – אלפי בתי מקדש בכל מקומות יישובם של בני ישראל. ומהריסות הבית הראשון נוצרו אנשי כנסת הגדולה והזוגות שהאירו פני תבל בתורה שבעל פה.
אחרי חורבן בית שני, העם היהודי גילה ופיתח את עיקר תורה שבעל פה – המשנה, המדרשים, הגמרא בבלי וירושלמי, ספר הזוהר, וכו'. פלא פלאים: אלה היו הזמנים הקשים ביותר, ולכאורה היהודים היו צריכים להיות שרויים בדיכאון ובייאוש עמוק מאוד. אך לא, דווקא מתוך החורבן צמחה והתפתחה כל התורה שבעל פה.
וכן בכל התקופות. בעת מסעי הצלב היה שגשוג עצום של תורה – חכמי אשכנז, רש"י ובעלי התוספות וכו'. אחרי גירוש ספרד – פרץ של גילוי חכמת הקבלה בצפת ואיטליה. אחרי פרעות ת"ח־ת"ט ומשבר שבתי צבי ונגע ההשכלה שהמיט הרס וחורבן, "חשף ה' את זרוע קודשו" וגילה את נשמת הבעש"ט ואת תורת החסידות. כמו־כן התפתח אז גילוי חדש של עולם הישיבות ועולם התורה.
אחרי כל חורבן מתרחשת צמיחה ופריחה. מתוך הרס גשמי ורוחני מתעוררת תסיסה חדשה שמביאה יצירה והתפתחות. וכך גם אחרי השואה האיומה הננו רואים את התקומה הנפלאה של העם היהודי בארץ ישראל וגם בארצות הגולה, והפריחה האדירה של תורה ומצוות בארץ הקודש ובכל העולם כולו.
כי זה כלל גדול: "על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות" – מכל קוץ ודבר מכאיב יוצרים תילי תילים של הלכות.
לכן הנביא ישעיה אומר על זמן הגאולה, "וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא אוֹדְךָ ה' כִּי אָנַפְתָּ בִּי יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי". השבח וההודיה להקב"ה יהיו לא רק על הגאולה אלא גם על הגלות. וכל כך למה? כי פנימיות הגלות היא גאולה. לא רק שתכליתה גאולה, אלא סיבתה היא הגאולה.
לפתוח את הדלת
כאן חשוב להבהיר. יש מי שאינם תופסים את המהלך הזה כראוי וחושבים שהראייה הזאת מוליכה למסקנה שבעצם אין בכלל כאב וייסורים, שהרי הכל טוב ויפה, והכל הוא חלק מגילוי הגאולה.
אבל גישה זו יכולה להיות מסוכנת. ודאי שהחורבן כואב מאוד, ואסור להתכחש לכאב. אסור לומר: הכל טוב, זה שום דבר. כי אז האדם מתכחש למציאות הקיימת כרגע בתוך גדריו של הנברא, ומתוך גישה זו הוא עלול ליפול ולהפסיד הכל. אדרבה, צריך לחוש את הכאב, כי זה גופא חלק מהתהליך. אם אין כאב, אין גם שיקום מהכאב. כשהרב נעלם ונאלם דום, התלמיד מרגיש בדידות וזה כואב מאוד. אלא שעם זה עליו לדעת שכאשר דלת אחת נסגרת הרי זה מפני שדלת אחרת נפתחה. ואם כן, אל לו לשקוע בתחושת היותו 'קרבן' לנסיבות חייו ח"ו, אלא לפתוח עצמו לאפשרות החדשה שנתגלתה לו.
חוויה זו יש בזעיר אנפין בכל שנה בלוח השנה שלנו. בי"ז תמוז מתחילים ימי הפורענות בחיצוניות, אך הם נמשכים לשבעה דנחמתא ולשבתות התשובה, עד ליום הכיפורים - זמן נתינת הלוחות השניים - ושמחת תורה, שהוא מעין שמחת הגאולה השלימה, כאשר "נגילה ונשמחה בך", באופן העמוק ומושלם ביותר, כאשר האין־סוף בכל עצמותו יאיר ויתגלה בכל העולם הזה, בהתגלותו של משיח צדקנו במהרה בימינו ותכף ומיד ממש, אמן כן יהי רצון.
- תגובה
סיכום השיעור:
מאמר שהתפרסם בעיתון ״כי קרוב״ גליון 146 פרשת מטות מסעי תשפ״ד.
שיעורים קשורים
אנא עזרו לנו להמשיך בפעילותנו
הרשמה לקבלת תוכן (באנגלית) עדכני מאת הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
צרפו חברים ומשפחה לקבוצת הווסטאפ שלנו
צרפו חברים ומשפחה לקבוצת הווסטאפ שלנו
לקבלת תוכן ועדכונים מאת הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
לקבלת הניוזלטר שלנו
אנא השאירו את תגובתכם למטה!