עד מתי יהיה זה לנו למוקש?
השלב הראשון וההכרחי לגאולה פרטית וכללית
- ינואר 14, 2024
- |
- ד׳ שבט תשפ״ד
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
106 צפיות
עד מתי יהיה זה לנו למוקש?
השלב הראשון וההכרחי לגאולה פרטית וכללית
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון- ינואר 14, 2024
א.
חשבתי לתומי שבזמן מלחמה ועת צרה ליעקב, כשדם יהודי נשפך בצורה נוראה רח"ל, ואחינו כל בית ישראל נתונים בצרה ובשביה, וחמת האויב הסדיסטי מזכירה לנו מי אנחנו, מה תפקידנו עלי אדמות, ובעיקר שכולנו בני איש אחד נחנו, היינו כולנו מתרוממים טפח מעל פני האדמה, ומבליגים על מדות רעות, ולו רק בדיבור ובמעשה.
ואני מאמין שכן הוא הרגש של רוב אחינו בני ישראל בתקופה מאתגרת כזו - להתמקד כולנו יחד, יומם ולילה, בחיזוק הנשק הרוחני של עם ישראל: אהבת ישראל, אמונה בה', תפלה, לימוד התורה, מעשים טובים, ותשובה בלב שלם, כמובן בנוסף לכל ההשתדלות הגשמית והפיזית למגר את האויב הנאצי ימ"ש מעל פני תבל.
לכן הלב נקרע לרסיסים כשרואים את הריקבון והשחיתות הפנימית, כאשר אין יראת אלקים לנגד עינינו.
ב.
ומעשה שהיה, בעיירה בדרום הארץ, כך היה לפני כחודשיים - בעיצומה של המלחמה הנוראה.
ב'חדר' לתינוקות של בית רבן, סידרו סעודה חגיגית לכבוד ילדי תשב"ר המתחילים ללמוד גמרא. אך הנה הכריז הוועד הרוחני של התלמוד תורה, שלמרות הנהוג בדרך כלל, השנה לא ישימו על הכסאות את שמות הילדים, אלא כל תלמיד ישב על כסאו בעת החגיגה ללא שום שם וסימן.
למה?
כי ב'חדר' זה לומדים כמה ילדים של משפחות שאינן מקובלות על קהילה מסוימת. אם העסקנים של אותה קהילה יראו את השמות של ילדים אלה 'הראויים לשמצה' על הכסאות, הם יכעסו על התלמוד-תורה, אולי יתחילו להציק להם, או אפילו למנוע כספים המגיעים אליהם.
הועדה שקיבלה את ההחלטה היא של יהודים אנשי צורה ובעלי מידות טובות, יהודים ישרים ויראי שמים. אלא מאי, הם טוענים, שהם פשוט מפחדים לעתידם האישי, ולעתידו של כל ה'חדר'. כי בידי כמה מאותם אנשים כח להזיק למוסד בצורה רצינית ולטווח זמן ארוך.
עד כאן סיפור המעשה.
ג.
כשלעצמי, אם לא הייתי מכיר את היהדות ואת החסידות ממקורותיהן הראשונים, אם לא הייתי גדל בצילא דמהימנותא של צדיק אמיתי שלא היה בעולמו אלא יראת שמים ואהבת שמים, אהבת ישראל ואהבת התורה, סיפור כזה היה מרחיק אותי לגמרי מהיהדות החרדית. הוא היה מראה לי שהשחיתות אוכלת כל חלקה טובה.
אני נפגש עם המון צעירים שנשרו מדרך התורה רח"ל. והגם שתמיד יש להאשים את היצר הרע שעושה מלאכתו באמונה לצוד נפשות ישראל ולהרחיקם מאלקי ישראל, מכל מקום העובדה היא שסיפורים כמו אלה מקוממים את הנשמות הכי רגישות שבתוכנו ומוכיחים להם עד כמה רקובה המערכת שסיפורי טרור וזוועה כאלו יכולים להימשך בה במשך שנים רבות, וכולם רועדים לפצות את הפה.
מה שפוגע בנשמות הרגישות האלה יותר מהכל הוא אוזלת היד של יהודים טובים, חסידים ואנשי מעשה, אנשים שימסרו את נפשם עבור ביקור חולים, הכנסת אורחים, והלויית המת, אך אם הם ייתקלו בפרשה מכאיבה כגון זו, הם מרימים את הידיים ואומרים: "אין מה לעשות. כך החיים".
אוי לאותה בושה. הרי כל היהדות באה לעולם כדי למגר שחיתות, רוע, שקר, הבלים, עבודת אלילים, אמונות תפלות, קנאות טיפשית, פגאניזם, מדות רעות, הלבנת פני חבירו, גרימת נזק לחבירו. והנה כאן בשם התורה והחסידות - לא נרתעים מלהזיק לילדים תמימים וישרים, משיחי ה', שלומדים בחדר שאפילו אינו שייך לחוג שלהם, ולמה? כי הם קיבלו ילדים של הורים שהחליטו להתפלל במקום אחר.
כנראה שלדעתם על כל 'חדר' בעולם לזרוק את הילדים האלה לפח, שילכו להתחנך ברחוב דיזינגוף, כי יש להם את החוצפה לא להיכנע לתקנון שלנו.
"אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו". אני לא דן אף אחד, כלל וכלל. אני מבין את הנסיון ואת המבוכה, ועוד יותר, את הכאב והבושה. כפי שאבא אחד אמר לי, "כבוד הרב, אני אוהב את האמת, אבל אני לא יכול להרשות לעצמי שהבנים שלי ינתקו כל קשר איתי ועם אשתי כי אמרנו מה שתשעים אחוז חושבים בפנים...".
ד.
עד מתי יימשך המצב הזה?
את המענה לכך למדנו מהרה"ק בעל 'חידושי הרי"ם' זי"ע.
על הפסוק (וארא ו, ו), "לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים", מפרש ה'חידושי הרי"ם' את המלים "סבלות מצרים".
'סבלות' - מלשון סבל וסבלנות. אתה עומד בתור בבנק, ומישהו מתחיל לצעוק על התור שלא מסתיים. מישהו אחר מגיב: "קצת סבלנות!" סבלנות היא סוג של סבל - היכולת לקבל מצב מאתגר בשיווי נפש.
אם כך, הקב"ה מעניק פה מסר רב עוצמה: "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם", אני אשחרר אתכם מה'סבלנות', ממה שאתם מוכנים לסבול את מצרים.
השלב הראשון של גאולה מתחיל כשתפסיקו לסבול את הגלות. שהסבלנות שלכם כלפי הרוע והאכזריות של הגלות תתפוצץ, שתאבדו את הרצון לסבול את מצרים. תחילתה של גאולת מצרים יכולה להתרחש רק כאשר העבדים העבריים סירבו לסבול את הזוועות שעברו.
ה.
הדבר כל כך נכון בחיים הפרטיים והקולקטיביים. כל זמן שאנו חיים בשלום עם התעללות, עם חוסר תפקוד, עם טראומות שמחריבות לנו את החיים הפנימיים, עם מצב של חוסר צדק, זוועות שאנו משלימים איתן - המצב יימשך.
אם לא נמאס לי להיות חלש, להיות קורבן של התמכרות או פחד, מסע הגאולה שלי לא יכול להתחיל.
זה לא קל. חוסר האונים הנלמד חודר עמוק עמוק לתוך הנוירונים. הכחשה או הדחקה של הבעיה היא דרך להחליש, להקהות, ולהשקיט את הסבל.
אבל אין ברירה אחרת. הדרך לצאת מהכאב היא באמצעות הכאב. אני חייב להיות מסוגל להרגיש את כאב הניכור שלי לעצמי כדי להיות מסוגל להתחיל את המסע לעבר השחרור.
הקב"ה אומר למשה: העם הזה לא נועד להיות עבדים. בגלל נשמתם הטהורה יש נקודה שלא נכנסת לגלות, ולכן כלל ישראל יחל סוף סוף לאבד את הסבלנות, להשתוקק לצאת מתחת למים ולשאוף אויר.
אדם שלימדו אותו בשלב מוקדם בחייו לחוסר כבוד עצמי ולהרגיש נחות מאחרים, הופך לעובד שמפחד לדבר בעד עצמו, שמשתדל למצוא חן בעיני כולם, ושסובל עשרות שנים עם בוס מתעלל.
הצעד הראשון של גאולה הוא להתחיל להקשיב לקול של תחושת הערך הפנימית שלך, הנובעת מהמודעות שיש לך נשמה אינסופית, וערך עצמי אלוקי אבסולוטי.
הצעד הראשון הוא לפחות להתחיל לאבד את הסבלנות שלנו, להיות חסרי סבלנות למה שקורה בד' האמות שלנו.
כשרואים אכזריות, רוע ושחיתות בקהילה, צריך לאבד את הסבלנות. כולם צריכים לצעוק: "נמאס לנו מהנהגה כזו".
ו.
אותו דבר נכון ביחס למצב הבטחון בארץ.
אחרי הרצח ההמוני באירופה, היינו כל כך חולים מהמצב שפשוט הפסקנו לדאוג ממה שהגוי חושב. השואה הרסה לפחות באופן זמני את הסבלנות הפסיכולוגית הישנה, תוך כניעה לדאגה "מה יאמרו הגויים", לפחד מקול עלה נדף. ובכך אפשרה לנו להתעלות מעל הפחד שלנו.
אבל באמצעות שטיפת מוח של יהודים שיש להם תדמית עצמית נוראה, התחלנו לסבול את הרשעים. מנהיגי ישראל הרשו לצבא הנאצים ימ"ש להתפתח סמוך לגבול, והרשו לעצמם ולעמם לסבול עוד רצח ועוד אחד עוד פיגוע התאבדות ועוד אחד.
תחילת גאולתנו היא במודעותנו לכך שהגלות שלנו אינה טבעית. האם נוכל ללמוד להתחיל לחשוב עם מרחב של גאולה? האם נוכל לזעוק בכנות על כאב הניכור האינדיבידואלי והקולקטיבי שלנו?
ז.
נסיים בסיפור קצר ועמוק.
בשנות החמשים, פסע כ"ק מרן האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל מ'770', לעבר ביתו. בדרך הליכתו, על שדרת איסטרן פרקוויי הוא נתקל בשני מנהלי 'חדר' מקומי כשהם מביטים באוטובוס צהוב שחונה על הכביש.
כשהרבי שאל אותם על מה הם מסתכלים, הם השיבו שהאוטובוס הזה נמכר עכשיו במבצע מיוחד, והם חושבים לרכוש אותו ל'חדר'. "אנחנו זקוקים נואשות לאוטובוס משלנו", אמרו המנהלים לרבי.
"אבל האוטובוס הזה נראה רעוע וזקן", אמר הרבי. "למה לא לרכוש אוטובוס חדש ומרווח לילדים?"
"לו רק יכולנו להרשות לעצמנו כסף מהסוג הזה!" הם קראו. "המחיר של האוטובוס הישן הזה הוא משהו שנוכל אולי להתאים לתקציב שלנו, וגם זה בדוחק גדול".
הרבי הגיב:
"אתם יודעים למה אתם לא יכולים למצוא את הכסף לאוטובוס חדש? כי בראש שלכם, האוטובוס הישן והמוזנח מספיק לתינוקות של בית רבן. אם יהיה לכם ברור שהילדים זקוקים ורשאים לאוטובוס חדש ויפה, הכסף כבר יגיע"!
כי במקרים רבים, הסטנדרטים שלך הם לרוב מה שיגדירו בסופו של דבר את איכות חייך וייעודו. מה אתה מוכן לסבול, ומה אתה כבר לא מוכן לסבול? האם אתה מוכן לסבול קטנות המוחין וקטנות החיים, או שאתה מבין ומרגיש שנועדת לעוף לשמי רום, שאתה לא יתוש או זבוב, אלא "אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון כולכם!".
- תגובה
סיכום השיעור:
השלב הראשון וההכרחי לגאולה פרטית וכללית
א.
חשבתי לתומי שבזמן מלחמה ועת צרה ליעקב, כשדם יהודי נשפך בצורה נוראה רח"ל, ואחינו כל בית ישראל נתונים בצרה ובשביה, וחמת האויב הסדיסטי מזכירה לנו מי אנחנו, מה תפקידנו עלי אדמות, ובעיקר שכולנו בני איש אחד נחנו, היינו כולנו מתרוממים טפח מעל פני האדמה, ומבליגים על מדות רעות, ולו רק בדיבור ובמעשה.
ואני מאמין שכן הוא הרגש של רוב אחינו בני ישראל בתקופה מאתגרת כזו - להתמקד כולנו יחד, יומם ולילה, בחיזוק הנשק הרוחני של עם ישראל: אהבת ישראל, אמונה בה', תפלה, לימוד התורה, מעשים טובים, ותשובה בלב שלם, כמובן בנוסף לכל ההשתדלות הגשמית והפיזית למגר את האויב הנאצי ימ"ש מעל פני תבל.
לכן הלב נקרע לרסיסים כשרואים את הריקבון והשחיתות הפנימית, כאשר אין יראת אלקים לנגד עינינו.
ב.
ומעשה שהיה, בעיירה בדרום הארץ, כך היה לפני כחודשיים - בעיצומה של המלחמה הנוראה.
ב'חדר' לתינוקות של בית רבן, סידרו סעודה חגיגית לכבוד ילדי תשב"ר המתחילים ללמוד גמרא. אך הנה הכריז הוועד הרוחני של התלמוד תורה, שלמרות הנהוג בדרך כלל, השנה לא ישימו על הכסאות את שמות הילדים, אלא כל תלמיד ישב על כסאו בעת החגיגה ללא שום שם וסימן.
למה?
כי ב'חדר' זה לומדים כמה ילדים של משפחות שאינן מקובלות על קהילה מסוימת. אם העסקנים של אותה קהילה יראו את השמות של ילדים אלה 'הראויים לשמצה' על הכסאות, הם יכעסו על התלמוד-תורה, אולי יתחילו להציק להם, או אפילו למנוע כספים המגיעים אליהם.
הועדה שקיבלה את ההחלטה היא של יהודים אנשי צורה ובעלי מידות טובות, יהודים ישרים ויראי שמים. אלא מאי, הם טוענים, שהם פשוט מפחדים לעתידם האישי, ולעתידו של כל ה'חדר'. כי בידי כמה מאותם אנשים כח להזיק למוסד בצורה רצינית ולטווח זמן ארוך.
עד כאן סיפור המעשה.
ג.
כשלעצמי, אם לא הייתי מכיר את היהדות ואת החסידות ממקורותיהן הראשונים, אם לא הייתי גדל בצילא דמהימנותא של צדיק אמיתי שלא היה בעולמו אלא יראת שמים ואהבת שמים, אהבת ישראל ואהבת התורה, סיפור כזה היה מרחיק אותי לגמרי מהיהדות החרדית. הוא היה מראה לי שהשחיתות אוכלת כל חלקה טובה.
אני נפגש עם המון צעירים שנשרו מדרך התורה רח"ל. והגם שתמיד יש להאשים את היצר הרע שעושה מלאכתו באמונה לצוד נפשות ישראל ולהרחיקם מאלקי ישראל, מכל מקום העובדה היא שסיפורים כמו אלה מקוממים את הנשמות הכי רגישות שבתוכנו ומוכיחים להם עד כמה רקובה המערכת שסיפורי טרור וזוועה כאלו יכולים להימשך בה במשך שנים רבות, וכולם רועדים לפצות את הפה.
מה שפוגע בנשמות הרגישות האלה יותר מהכל הוא אוזלת היד של יהודים טובים, חסידים ואנשי מעשה, אנשים שימסרו את נפשם עבור ביקור חולים, הכנסת אורחים, והלויית המת, אך אם הם ייתקלו בפרשה מכאיבה כגון זו, הם מרימים את הידיים ואומרים: "אין מה לעשות. כך החיים".
אוי לאותה בושה. הרי כל היהדות באה לעולם כדי למגר שחיתות, רוע, שקר, הבלים, עבודת אלילים, אמונות תפלות, קנאות טיפשית, פגאניזם, מדות רעות, הלבנת פני חבירו, גרימת נזק לחבירו. והנה כאן בשם התורה והחסידות - לא נרתעים מלהזיק לילדים תמימים וישרים, משיחי ה', שלומדים בחדר שאפילו אינו שייך לחוג שלהם, ולמה? כי הם קיבלו ילדים של הורים שהחליטו להתפלל במקום אחר.
כנראה שלדעתם על כל 'חדר' בעולם לזרוק את הילדים האלה לפח, שילכו להתחנך ברחוב דיזינגוף, כי יש להם את החוצפה לא להיכנע לתקנון שלנו.
"אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו". אני לא דן אף אחד, כלל וכלל. אני מבין את הנסיון ואת המבוכה, ועוד יותר, את הכאב והבושה. כפי שאבא אחד אמר לי, "כבוד הרב, אני אוהב את האמת, אבל אני לא יכול להרשות לעצמי שהבנים שלי ינתקו כל קשר איתי ועם אשתי כי אמרנו מה שתשעים אחוז חושבים בפנים...".
ד.
עד מתי יימשך המצב הזה?
את המענה לכך למדנו מהרה"ק בעל 'חידושי הרי"ם' זי"ע.
על הפסוק (וארא ו, ו), "לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים", מפרש ה'חידושי הרי"ם' את המלים "סבלות מצרים".
'סבלות' - מלשון סבל וסבלנות. אתה עומד בתור בבנק, ומישהו מתחיל לצעוק על התור שלא מסתיים. מישהו אחר מגיב: "קצת סבלנות!" סבלנות היא סוג של סבל - היכולת לקבל מצב מאתגר בשיווי נפש.
אם כך, הקב"ה מעניק פה מסר רב עוצמה: "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם", אני אשחרר אתכם מה'סבלנות', ממה שאתם מוכנים לסבול את מצרים.
השלב הראשון של גאולה מתחיל כשתפסיקו לסבול את הגלות. שהסבלנות שלכם כלפי הרוע והאכזריות של הגלות תתפוצץ, שתאבדו את הרצון לסבול את מצרים. תחילתה של גאולת מצרים יכולה להתרחש רק כאשר העבדים העבריים סירבו לסבול את הזוועות שעברו.
ה.
הדבר כל כך נכון בחיים הפרטיים והקולקטיביים. כל זמן שאנו חיים בשלום עם התעללות, עם חוסר תפקוד, עם טראומות שמחריבות לנו את החיים הפנימיים, עם מצב של חוסר צדק, זוועות שאנו משלימים איתן - המצב יימשך.
אם לא נמאס לי להיות חלש, להיות קורבן של התמכרות או פחד, מסע הגאולה שלי לא יכול להתחיל.
זה לא קל. חוסר האונים הנלמד חודר עמוק עמוק לתוך הנוירונים. הכחשה או הדחקה של הבעיה היא דרך להחליש, להקהות, ולהשקיט את הסבל.
אבל אין ברירה אחרת. הדרך לצאת מהכאב היא באמצעות הכאב. אני חייב להיות מסוגל להרגיש את כאב הניכור שלי לעצמי כדי להיות מסוגל להתחיל את המסע לעבר השחרור.
הקב"ה אומר למשה: העם הזה לא נועד להיות עבדים. בגלל נשמתם הטהורה יש נקודה שלא נכנסת לגלות, ולכן כלל ישראל יחל סוף סוף לאבד את הסבלנות, להשתוקק לצאת מתחת למים ולשאוף אויר.
אדם שלימדו אותו בשלב מוקדם בחייו לחוסר כבוד עצמי ולהרגיש נחות מאחרים, הופך לעובד שמפחד לדבר בעד עצמו, שמשתדל למצוא חן בעיני כולם, ושסובל עשרות שנים עם בוס מתעלל.
הצעד הראשון של גאולה הוא להתחיל להקשיב לקול של תחושת הערך הפנימית שלך, הנובעת מהמודעות שיש לך נשמה אינסופית, וערך עצמי אלוקי אבסולוטי.
הצעד הראשון הוא לפחות להתחיל לאבד את הסבלנות שלנו, להיות חסרי סבלנות למה שקורה בד' האמות שלנו.
כשרואים אכזריות, רוע ושחיתות בקהילה, צריך לאבד את הסבלנות. כולם צריכים לצעוק: "נמאס לנו מהנהגה כזו".
ו.
אותו דבר נכון ביחס למצב הבטחון בארץ.
אחרי הרצח ההמוני באירופה, היינו כל כך חולים מהמצב שפשוט הפסקנו לדאוג ממה שהגוי חושב. השואה הרסה לפחות באופן זמני את הסבלנות הפסיכולוגית הישנה, תוך כניעה לדאגה "מה יאמרו הגויים", לפחד מקול עלה נדף. ובכך אפשרה לנו להתעלות מעל הפחד שלנו.
אבל באמצעות שטיפת מוח של יהודים שיש להם תדמית עצמית נוראה, התחלנו לסבול את הרשעים. מנהיגי ישראל הרשו לצבא הנאצים ימ"ש להתפתח סמוך לגבול, והרשו לעצמם ולעמם לסבול עוד רצח ועוד אחד עוד פיגוע התאבדות ועוד אחד.
תחילת גאולתנו היא במודעותנו לכך שהגלות שלנו אינה טבעית. האם נוכל ללמוד להתחיל לחשוב עם מרחב של גאולה? האם נוכל לזעוק בכנות על כאב הניכור האינדיבידואלי והקולקטיבי שלנו?
ז.
נסיים בסיפור קצר ועמוק.
בשנות החמשים, פסע כ"ק מרן האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל מ'770', לעבר ביתו. בדרך הליכתו, על שדרת איסטרן פרקוויי הוא נתקל בשני מנהלי 'חדר' מקומי כשהם מביטים באוטובוס צהוב שחונה על הכביש.
כשהרבי שאל אותם על מה הם מסתכלים, הם השיבו שהאוטובוס הזה נמכר עכשיו במבצע מיוחד, והם חושבים לרכוש אותו ל'חדר'. "אנחנו זקוקים נואשות לאוטובוס משלנו", אמרו המנהלים לרבי.
"אבל האוטובוס הזה נראה רעוע וזקן", אמר הרבי. "למה לא לרכוש אוטובוס חדש ומרווח לילדים?"
"לו רק יכולנו להרשות לעצמנו כסף מהסוג הזה!" הם קראו. "המחיר של האוטובוס הישן הזה הוא משהו שנוכל אולי להתאים לתקציב שלנו, וגם זה בדוחק גדול".
הרבי הגיב:
"אתם יודעים למה אתם לא יכולים למצוא את הכסף לאוטובוס חדש? כי בראש שלכם, האוטובוס הישן והמוזנח מספיק לתינוקות של בית רבן. אם יהיה לכם ברור שהילדים זקוקים ורשאים לאוטובוס חדש ויפה, הכסף כבר יגיע"!
כי במקרים רבים, הסטנדרטים שלך הם לרוב מה שיגדירו בסופו של דבר את איכות חייך וייעודו. מה אתה מוכן לסבול, ומה אתה כבר לא מוכן לסבול? האם אתה מוכן לסבול קטנות המוחין וקטנות החיים, או שאתה מבין ומרגיש שנועדת לעוף לשמי רום, שאתה לא יתוש או זבוב, אלא "אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון כולכם!".
פרשת וארא
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון- ינואר 14, 2024
- |
- ד׳ שבט תשפ״ד
- |
- 106 צפיות
עד מתי יהיה זה לנו למוקש?
השלב הראשון וההכרחי לגאולה פרטית וכללית
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון- ינואר 14, 2024
א.
חשבתי לתומי שבזמן מלחמה ועת צרה ליעקב, כשדם יהודי נשפך בצורה נוראה רח"ל, ואחינו כל בית ישראל נתונים בצרה ובשביה, וחמת האויב הסדיסטי מזכירה לנו מי אנחנו, מה תפקידנו עלי אדמות, ובעיקר שכולנו בני איש אחד נחנו, היינו כולנו מתרוממים טפח מעל פני האדמה, ומבליגים על מדות רעות, ולו רק בדיבור ובמעשה.
ואני מאמין שכן הוא הרגש של רוב אחינו בני ישראל בתקופה מאתגרת כזו - להתמקד כולנו יחד, יומם ולילה, בחיזוק הנשק הרוחני של עם ישראל: אהבת ישראל, אמונה בה', תפלה, לימוד התורה, מעשים טובים, ותשובה בלב שלם, כמובן בנוסף לכל ההשתדלות הגשמית והפיזית למגר את האויב הנאצי ימ"ש מעל פני תבל.
לכן הלב נקרע לרסיסים כשרואים את הריקבון והשחיתות הפנימית, כאשר אין יראת אלקים לנגד עינינו.
ב.
ומעשה שהיה, בעיירה בדרום הארץ, כך היה לפני כחודשיים - בעיצומה של המלחמה הנוראה.
ב'חדר' לתינוקות של בית רבן, סידרו סעודה חגיגית לכבוד ילדי תשב"ר המתחילים ללמוד גמרא. אך הנה הכריז הוועד הרוחני של התלמוד תורה, שלמרות הנהוג בדרך כלל, השנה לא ישימו על הכסאות את שמות הילדים, אלא כל תלמיד ישב על כסאו בעת החגיגה ללא שום שם וסימן.
למה?
כי ב'חדר' זה לומדים כמה ילדים של משפחות שאינן מקובלות על קהילה מסוימת. אם העסקנים של אותה קהילה יראו את השמות של ילדים אלה 'הראויים לשמצה' על הכסאות, הם יכעסו על התלמוד-תורה, אולי יתחילו להציק להם, או אפילו למנוע כספים המגיעים אליהם.
הועדה שקיבלה את ההחלטה היא של יהודים אנשי צורה ובעלי מידות טובות, יהודים ישרים ויראי שמים. אלא מאי, הם טוענים, שהם פשוט מפחדים לעתידם האישי, ולעתידו של כל ה'חדר'. כי בידי כמה מאותם אנשים כח להזיק למוסד בצורה רצינית ולטווח זמן ארוך.
עד כאן סיפור המעשה.
ג.
כשלעצמי, אם לא הייתי מכיר את היהדות ואת החסידות ממקורותיהן הראשונים, אם לא הייתי גדל בצילא דמהימנותא של צדיק אמיתי שלא היה בעולמו אלא יראת שמים ואהבת שמים, אהבת ישראל ואהבת התורה, סיפור כזה היה מרחיק אותי לגמרי מהיהדות החרדית. הוא היה מראה לי שהשחיתות אוכלת כל חלקה טובה.
אני נפגש עם המון צעירים שנשרו מדרך התורה רח"ל. והגם שתמיד יש להאשים את היצר הרע שעושה מלאכתו באמונה לצוד נפשות ישראל ולהרחיקם מאלקי ישראל, מכל מקום העובדה היא שסיפורים כמו אלה מקוממים את הנשמות הכי רגישות שבתוכנו ומוכיחים להם עד כמה רקובה המערכת שסיפורי טרור וזוועה כאלו יכולים להימשך בה במשך שנים רבות, וכולם רועדים לפצות את הפה.
מה שפוגע בנשמות הרגישות האלה יותר מהכל הוא אוזלת היד של יהודים טובים, חסידים ואנשי מעשה, אנשים שימסרו את נפשם עבור ביקור חולים, הכנסת אורחים, והלויית המת, אך אם הם ייתקלו בפרשה מכאיבה כגון זו, הם מרימים את הידיים ואומרים: "אין מה לעשות. כך החיים".
אוי לאותה בושה. הרי כל היהדות באה לעולם כדי למגר שחיתות, רוע, שקר, הבלים, עבודת אלילים, אמונות תפלות, קנאות טיפשית, פגאניזם, מדות רעות, הלבנת פני חבירו, גרימת נזק לחבירו. והנה כאן בשם התורה והחסידות - לא נרתעים מלהזיק לילדים תמימים וישרים, משיחי ה', שלומדים בחדר שאפילו אינו שייך לחוג שלהם, ולמה? כי הם קיבלו ילדים של הורים שהחליטו להתפלל במקום אחר.
כנראה שלדעתם על כל 'חדר' בעולם לזרוק את הילדים האלה לפח, שילכו להתחנך ברחוב דיזינגוף, כי יש להם את החוצפה לא להיכנע לתקנון שלנו.
"אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו". אני לא דן אף אחד, כלל וכלל. אני מבין את הנסיון ואת המבוכה, ועוד יותר, את הכאב והבושה. כפי שאבא אחד אמר לי, "כבוד הרב, אני אוהב את האמת, אבל אני לא יכול להרשות לעצמי שהבנים שלי ינתקו כל קשר איתי ועם אשתי כי אמרנו מה שתשעים אחוז חושבים בפנים...".
ד.
עד מתי יימשך המצב הזה?
את המענה לכך למדנו מהרה"ק בעל 'חידושי הרי"ם' זי"ע.
על הפסוק (וארא ו, ו), "לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים", מפרש ה'חידושי הרי"ם' את המלים "סבלות מצרים".
'סבלות' - מלשון סבל וסבלנות. אתה עומד בתור בבנק, ומישהו מתחיל לצעוק על התור שלא מסתיים. מישהו אחר מגיב: "קצת סבלנות!" סבלנות היא סוג של סבל - היכולת לקבל מצב מאתגר בשיווי נפש.
אם כך, הקב"ה מעניק פה מסר רב עוצמה: "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם", אני אשחרר אתכם מה'סבלנות', ממה שאתם מוכנים לסבול את מצרים.
השלב הראשון של גאולה מתחיל כשתפסיקו לסבול את הגלות. שהסבלנות שלכם כלפי הרוע והאכזריות של הגלות תתפוצץ, שתאבדו את הרצון לסבול את מצרים. תחילתה של גאולת מצרים יכולה להתרחש רק כאשר העבדים העבריים סירבו לסבול את הזוועות שעברו.
ה.
הדבר כל כך נכון בחיים הפרטיים והקולקטיביים. כל זמן שאנו חיים בשלום עם התעללות, עם חוסר תפקוד, עם טראומות שמחריבות לנו את החיים הפנימיים, עם מצב של חוסר צדק, זוועות שאנו משלימים איתן - המצב יימשך.
אם לא נמאס לי להיות חלש, להיות קורבן של התמכרות או פחד, מסע הגאולה שלי לא יכול להתחיל.
זה לא קל. חוסר האונים הנלמד חודר עמוק עמוק לתוך הנוירונים. הכחשה או הדחקה של הבעיה היא דרך להחליש, להקהות, ולהשקיט את הסבל.
אבל אין ברירה אחרת. הדרך לצאת מהכאב היא באמצעות הכאב. אני חייב להיות מסוגל להרגיש את כאב הניכור שלי לעצמי כדי להיות מסוגל להתחיל את המסע לעבר השחרור.
הקב"ה אומר למשה: העם הזה לא נועד להיות עבדים. בגלל נשמתם הטהורה יש נקודה שלא נכנסת לגלות, ולכן כלל ישראל יחל סוף סוף לאבד את הסבלנות, להשתוקק לצאת מתחת למים ולשאוף אויר.
אדם שלימדו אותו בשלב מוקדם בחייו לחוסר כבוד עצמי ולהרגיש נחות מאחרים, הופך לעובד שמפחד לדבר בעד עצמו, שמשתדל למצוא חן בעיני כולם, ושסובל עשרות שנים עם בוס מתעלל.
הצעד הראשון של גאולה הוא להתחיל להקשיב לקול של תחושת הערך הפנימית שלך, הנובעת מהמודעות שיש לך נשמה אינסופית, וערך עצמי אלוקי אבסולוטי.
הצעד הראשון הוא לפחות להתחיל לאבד את הסבלנות שלנו, להיות חסרי סבלנות למה שקורה בד' האמות שלנו.
כשרואים אכזריות, רוע ושחיתות בקהילה, צריך לאבד את הסבלנות. כולם צריכים לצעוק: "נמאס לנו מהנהגה כזו".
ו.
אותו דבר נכון ביחס למצב הבטחון בארץ.
אחרי הרצח ההמוני באירופה, היינו כל כך חולים מהמצב שפשוט הפסקנו לדאוג ממה שהגוי חושב. השואה הרסה לפחות באופן זמני את הסבלנות הפסיכולוגית הישנה, תוך כניעה לדאגה "מה יאמרו הגויים", לפחד מקול עלה נדף. ובכך אפשרה לנו להתעלות מעל הפחד שלנו.
אבל באמצעות שטיפת מוח של יהודים שיש להם תדמית עצמית נוראה, התחלנו לסבול את הרשעים. מנהיגי ישראל הרשו לצבא הנאצים ימ"ש להתפתח סמוך לגבול, והרשו לעצמם ולעמם לסבול עוד רצח ועוד אחד עוד פיגוע התאבדות ועוד אחד.
תחילת גאולתנו היא במודעותנו לכך שהגלות שלנו אינה טבעית. האם נוכל ללמוד להתחיל לחשוב עם מרחב של גאולה? האם נוכל לזעוק בכנות על כאב הניכור האינדיבידואלי והקולקטיבי שלנו?
ז.
נסיים בסיפור קצר ועמוק.
בשנות החמשים, פסע כ"ק מרן האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל מ'770', לעבר ביתו. בדרך הליכתו, על שדרת איסטרן פרקוויי הוא נתקל בשני מנהלי 'חדר' מקומי כשהם מביטים באוטובוס צהוב שחונה על הכביש.
כשהרבי שאל אותם על מה הם מסתכלים, הם השיבו שהאוטובוס הזה נמכר עכשיו במבצע מיוחד, והם חושבים לרכוש אותו ל'חדר'. "אנחנו זקוקים נואשות לאוטובוס משלנו", אמרו המנהלים לרבי.
"אבל האוטובוס הזה נראה רעוע וזקן", אמר הרבי. "למה לא לרכוש אוטובוס חדש ומרווח לילדים?"
"לו רק יכולנו להרשות לעצמנו כסף מהסוג הזה!" הם קראו. "המחיר של האוטובוס הישן הזה הוא משהו שנוכל אולי להתאים לתקציב שלנו, וגם זה בדוחק גדול".
הרבי הגיב:
"אתם יודעים למה אתם לא יכולים למצוא את הכסף לאוטובוס חדש? כי בראש שלכם, האוטובוס הישן והמוזנח מספיק לתינוקות של בית רבן. אם יהיה לכם ברור שהילדים זקוקים ורשאים לאוטובוס חדש ויפה, הכסף כבר יגיע"!
כי במקרים רבים, הסטנדרטים שלך הם לרוב מה שיגדירו בסופו של דבר את איכות חייך וייעודו. מה אתה מוכן לסבול, ומה אתה כבר לא מוכן לסבול? האם אתה מוכן לסבול קטנות המוחין וקטנות החיים, או שאתה מבין ומרגיש שנועדת לעוף לשמי רום, שאתה לא יתוש או זבוב, אלא "אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון כולכם!".
- תגובה
סיכום השיעור:
השלב הראשון וההכרחי לגאולה פרטית וכללית
שיעורים קשורים
אנא עזרו לנו להמשיך בפעילותנו
הרשמה לקבלת תוכן (באנגלית) עדכני מאת הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
צרפו חברים ומשפחה לקבוצת הווסטאפ שלנו
לקבלת תוכן ועדכונים מאת הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
לקבלת הניוזלטר שלנו
אנא השאירו את תגובתכם למטה!
Anonymous -4 חודשים לִפנֵי
מדהים ומיוחד שנזכה בעז’’ה להרגיש כך תמיד
השיבו לתגובה זו.סמן את התגובה הזו.