האם דמך אדום יותר
אין יהודי נורמלי אחד שיגיד שדמו של בחור בישיבת חברון סמוק יותר מבחור בישיבת ירוחם, אז מה קרה לרגישות בסיסית אנושית?
- דצמבר 2, 2024
- |
- א׳ כסלו תשפ״ה
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
45 צפיות
האם דמך אדום יותר
אין יהודי נורמלי אחד שיגיד שדמו של בחור בישיבת חברון סמוק יותר מבחור בישיבת ירוחם, אז מה קרה לרגישות בסיסית אנושית?
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
- דצמבר 2, 2024
א.
קרוב לשמונה מאות חיילים יהודים נרצחו על קידוש השם מעת התחלת המלחמה בשמחת תורה תשפ"ד. וקרוב לששת אלפים חיילים נפצעו מהתחלת המתקפה. זאת בנוסף לעוד כאלף הרוגים, ועשרים אלף פצועים. זאת בנוסף ל-251 חטופים, שמתוכם נרצחו לפחות 73, וכמעט מאה נמצאים עדיין בשבי, ה' יחזירם הביתה בקרוב ממש ממש. נוספו על כולנה 143 אלף מפונים מעוטף עזה ומקו העימות בצפון.
עת צרה גדולה היא ליעקב. הכאב גדול ונורא. הייסורים שעוברים משפחות השכולות, הפצועים, החטופים, וכל הנלווים אליהם, הם למעלה מבינת אנוש, ואיה העט שיוכל לתאר את האבלות ואת החלל שנוצר בתוך אלפי משפחות יהודיות. מי מילל ומי פילל.
כשמסתכלים על תמונה או תיעוד של כל יהודי שנרצח, רואים את המתיקות והחן בעיני כל אחד ואחד מהם. הלב נקרע לרסיסים. הוד ועדינות נסוכים על פניהם, שמחת חיים, קסם, ואהבה בוקעים מלבותיהם הטהורים. ואתה חושב לעצמך, איך יכלו מרצחים מתועבים לנגוע בנפשות קדושות אלו, ולגדוע את השושנים הנצחיים האלה?
"וידום אהרן". אין מלים...
ב.
כמה אהבה, חמלה, אמפתיה, והכרת הטוב אין סופית דרושים מכל יהודי ויהודי כלפי הנפשות המזוקקות האלו שמוסרים את גופם ונפשם כפשוטו ממש להצלת כל אחד ואחת מבני ובנות ישראל תושבי ארצנו הקדושה. וכדברי חכמינו ז"ל על הרוגי לוד שמסרו נפשם להציל עיר שלימה מישראל, שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן (בבא בתרא י, ב).
הלא השולחן ערוך פוסק להלכה (אורח חיים, שכט, וזו הלכה שנוגעת גם בזמן הגלות ובחו"ל): "נכרים שצרו על עיירות ישראל... באו על עסקי נפשות, ואפילו סתם, יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת, ובעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש מחללין עליהם את השבת". אלא מאי, כיון שיש בארץ ישראל צבא (למרות כל האתגרים שבדבר), לכן יש לנו זכות שיש הרבה יהודים שיכולים לשבת וללמוד באוהלה של תורה ולהמשיך ברכה והצלחה לכל חלקי העם באמצעות לימוד התורה.
התורה קובעת: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם... וּרְדַפְתֶּ֖ם אֶת־אֹיְבֵיכֶ֑ם וְנָפְל֥וּ לִפְנֵיכֶ֖ם לֶחָֽרֶב. וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב". לכאורה, אם עם ישראל הולך בדרך השם ועמל בתורה, לא היה צבא, ולא היה חרב, ולא היו רודפים אחרינו שום אויבים? והמענה לכך הוא, כי כך קבע הקב"ה שצריך להציל נפשות ישראל בדרך הטבע, ואשר לכן גם אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמורו - נרדוף אחרי אויבינו ונשמידם כליל.
בוודאי שהדבר לא מצדיק שחצנות חלילה וגישה של "כוחי ועוצם ידי" ח"ו. אדרבה היהירות והגאווה של כמה מראשי הצבא והמנהיגים בישראל גרמו להרס וחורבן. עלינו תמיד לפתח את מידת הענווה והפתיחות לאמת, ולדעת שאם ה' לא ישמור עיר שוא שקד שומר. יחד עם זאת ברור, שאילו לא היה צבא לישראל, היה חוב גמור על כל יהודי ויהודי שיש לו יכולת להגן עם נפשות ישראל מפני הרוצחים ימ"ש, בבחינת "לא תעמוד על דם רעך".
ב.
יש אצלנו תופעה כואבת וזועקת עד לב השמים.
אצל כמה וכמה מאתנו אני חש העדר אמפתיה עמוקה וחסרון רגישות כלפי מאות משפחות שכולות שאיבדו יקיריהם בעזה ובלבנון, השם יקום את דמם הטהור.
הזאת נעמי? מה קרה לרגש בסיסי של אנושיות ואהדה כלפי עשרות אלפי משפחות שחיים במתח תמידי, עשרים וארבע שעות ביממה, בדאגה לחיי יקיריהם שמגינים בגופם על יהודי ארץ ישראל?
והמדובר כאן גם על מאות הורים ובני משפחה ממגזר הדתי-לאומי, שהקריבו על המזבח צעירים צדיקים טהורים, יראי אלוקים בני תורה, מלאים הוד והדר רוחני. איך אפשר שלא להתייחס לכל הסוגיא הזו בתכלית הרגישות, העדינות, האמפתיה, החמלה, והאהבה?
משפחות שכולות שכל חייהם נהרסו ברגע אחד, מתאבלות מרה על חורבן נפש אחת מישראל שהוא עולם מלא. איך אפשר לכתוב או לדבר על סוגיא זו מבלי להוזיל דמעות כמים ולהפגין אמפתיה בכל לב, נפש ומאוד?
אינני מתעלם מהעובדה שיש מי שיש להם אג'נדות לא טהורות ושנאה כבושה או גלויה כלפי יהודים מסוימים, ומשתמשים במצב הנוכחי כדי ללבות אש. אבל, בכל זאת, איך נוצר מצב שמגזרים אחרים מלווים את בניהם שנרצחו על קדושת שמו בדרכם האחרונה, הי"ד, ואנחנו יכולים להתייחס להם באטימות לב?
ג.
הגמרא מספרת, שיהודי הגיע לרבא ונפשו בשאלתו: מישהו אמר לו שאם הוא לא הורג פלוני, הוא ייהרג. מה הדין? אמר לו רבא: למה אתה חושב שהדם שלך אדום יותר מהדם של אותו יהודי שאתה רוצה להרוג? - "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי?! (פסחים כה, ב).
הנה לשונו הזהב של רבן של ישראל – רש"י הקדוש: "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי? כלומר, כלום באתה לישאל על כך, אלא מפני שאתה יודע שאין מצוה עומדת בפני פיקוח נפש, וסבור אתה שאף זו תדחה מפני פיקוח נפשך, אין זו דומה לשאר עבירות, דמכל מקום, יש כאן איבוד נפש, והתורה לא התירה לדחות את המצוה אלא מפני חיבת נפשו של ישראל, וכאן עבירה נעשית ונפש אבודה, מי יאמר שנפשך חביבה לפני המקום יותר משל זה, דילמא של זה חביבה טפי עליו? ונמצא עבירה נעשית ונפש אבודה"!
איני חושב שיש יהודי נורמלי אחד שיגיד שדמו של בחור חרדי סמוק יותר מבחור בישיבת ירוחם או עלי או שלעבים.
גם איני חושב שיש יהודי נורמלי אחד שלא מבין שאלמלא בחורי ישיבת הסדר ושאר חיילי צה"ל שהיו יוצאים למלחמה נגד אויבינו, היה זה חוב גמור וקדוש על כל בחור חרדי להגן בגופו על תושבי ארץ ישראל. אלא מאי? בגלל שהם מוכנים להקריב נפשם, זוכים עשרות אלפי בחורי ישיבה ואברכים לשבת ולהגות באהלה של תורה. עלינו להחדיר אפוא רגש של הערכה, רגישות, אהבה, והכרת הטוב מעומק הלב לאחינו הקדושים שמקריבים את כל גופם ונפשם להציל את העם היושב בציון.
ד.
ועוד נקודה חשובה:
כולנו מאמינים שתורה מגינה ומצלא, ו"אם ה' לא ישמור עיר שוא שקד שומר", וזכות לימוד התורה שהיא חיינו ואורך ימינו מאפשרת לחיילים לפגוע באויבינו ולשמור על עמנו.
אבל האם כל כך קשה להבין שיש המון יהודים שלא גדלו כמונו ואשר הרעיון הזה קשה להם לעיכול, ואילו הכאב שלהם פולח כליות? האם קשה לתפוס שעם כל הכבוד הראוי לאבא חרדי ששולח את בנו לישיבה חרדית, מסירות הנפש שלו בתקופה זו לא מגיעה כלל וכלל למסירות הנפש הנוראה של האבא שבנו נמצא בלבנון ומאפשר לבחור החרדי לשבת בישיבה וללמוד?
חלילה מלזלזל בבחור החרדי שיושב ולומד יומם ולילה מסכת בבא קמא, יבמות או נדרים. וכי כמו שצבא זקוק לחיילים, כך צבא זקוק גם לרופאים או מקבלי החלטות גורליות שלא יוצאים לקרב הפיזי, והם כמו הם תורמים את חלקם להצלחת האומה. אבל האם קשה כל כך להבין, שהרבה קל יותר לאבא ואימא לשלוח את הילד למשרה זו של לימוד התורה מלשלוח אותם לתוך גבול עזה ולבנון?
כל אימא שפויה תגיד לך שקל יותר לשלוח הבן לעבוד בהייטק של צה"ל מלשלוח אותו לגולני. וזה לא אומר שזה שעובד בהייטק לא תורם תרומה חשובה להגנת העם, אדרבה, יתכן שהתרומה שלו חשובה יותר.
אף אנו נאמר: וכי בגלל אמונת עם ישראל שלימוד התורה בנפשנו הוא, ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום, לא קל יותר לאימא לשלוח הבן לבית המדרש מלשלחו לתוך לוע המרצחים ימ"ש?! והאם לא נכון להגיד שההורים האלה ששולחים את בניהם לביהמ"ד ישנים בלילות ביתר קלות?
האם לא מוטל עלינו כולנו להיות רגישים לעובדה זו?!
בוודאי ובוודאי שבתקופה מאתגרת זו יש להוסיף בלימוד התורה, בנגלה ובפנימיות התורה, בשופי, בעבודת התפלה, בקיום המצוות בהידור, בנתינת הצדקה, ובפרט במצות אהבת ישראל. "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". התורה והמצוות הם כלי הנשק הכי עוצמתיים וחזקים שלנו, שבכחם להכריע את ארצנו וכל העולם לכף זכות. בזמן כזה עלינו להשפיע בדרכי נועם על כל יהודי בארץ ובתפוצות להתחזק בשמירת התורה והמצוות. אבל תכלית לימוד התורה היא לצרף ולזכך את הלומד שירגיש יותר את האמת ואת הכאב של אחרים, ולא להתכחש לאמת ולרגש היהודי הצרוף של "מה דעלך סני לחברך לא תעביד", ו"כל ישראל ערבים זה בזה".
ה.
הרב הקדוש רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע (שהיארצייט שלו היה השבוע בכ"ה תשרי) אמר פעם: "ריבונו של עולם, אם היית מכניס את תאוות עולם הזה לתוך הספרים בעוד את החוויה של גן עדן וגיהינום היית שם לנגד עינינו, אני מבטיח לך שאף יהודי לא היה חוטא. אבל מה עשית בפועל? תאוות עולם הזה שמת לנגד עינינו, ושכר גן עדן ועונשי גיהינום הכנסת לספר ראשית חכמה... אז מה הפלא שיהודים נכשלים בחטא?"
הרב מברדיטשוב האמין בגן עדן וגיהינום. אלא מאי, הוא לימד זכות על יהודים שלא רואים את הגיהנום במו עיניהם, כפי שרואים את התאוות של עולם הזה, ולכן מסוגלים לחטוא.
אף אנו נאמר: לא כולנו מלאכי עליון שרואים בעיני בשר את הכח והעוצמה של לימוד התורה. מאידך, רציחתם והלווייתם של החיילים הקדושים מתרחשות רח"ל לנגד עינינו... האם לא מובן שיש מי שיש להם קושי לעכל את כל העניין הזה וזועקים "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה"? האם זה פלא שיש אלה שקשה להם לקבל זה? למה צריך להתכחש למציאות הדומעת והמורכבת שמפלחת כל לב יהודי?
עלינו להעלות תמיד לנגד עינינו את דברי רבא: "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי"!
ו.
הנה מכתב שקבלתי לפני כמה ימים מיהודי בארץ שמקשיב לשיעוריי:
"אני מעריך את המסרים החשובים שאתה מעביר, בעיקר את אלו הקוראים לאחדות בעם. יחד עם זאת, אני חייב לשתף אותך בתחושה שמלווה אותי מאז ששמעתי את דבריך. אני מרגיש שחסר משהו. חסר דיון בנושא שמאוד מטריד אותי, והוא חוסר השוויון בנטל.
"אני מבין שאתה אדם של אמת, שמחפש תמיד להאיר את העולם. לכן אני מאמין שתסכים איתי שחוסר השוויון בנשיאת הנטל הוא לא דבר שניתן להתעלם ממנו. הוא פצע פתוח בליבה של החברה הישראלית. אני יודע שאתה מרבה לדבר על אהבת ישראל. האם אין אהבת ישראל מחייבת אותנו לשאת בנטל יחד? האם אין היא מחייבת אותנו לוודא שכל חלקי החברה תורמים את חלקם, גם במחיר אישי כבד?
"כשאני אומר 'נטל', אני מתכוון לשירות צבאי. אני מתכוון לכל המחויבויות הכרוכות בחיים במדינה שלנו - לשירות צבאי או לאומי... לחלק במעמסה הרגשית הכבדה שנושאת החברה הישראלית. חברה שבה ישנם הורים, נשים וילדים שחיים בפחד מתמיד על יקיריהם. חברה שבה ישנם משפחות שכולות, אלמנות ויתומים. האם אין זה צודק שכל חלקי החברה יחלקו בנטל הזה?
"אני מאמין שאתה, עם החוכמה והרגישות שלך, יכול להאיר אור חדש על הנושא הזה. אתה יכול לעזור לנו למצוא דרך שבה כולם ירגישו חלק מהחברה הישראלית, שבה כולם יתרמו את חלקם למען הכלל. לצערי, אין בשיחותיך זכר לנושא כאוב זה. ה'אחדות' עליה אתה מדבר היא בעיקר אחדות של נשיאה בעול בצוותא. אנא, לא לברוח בתירוצים שונים משדה הקרב".
היהודי הזה שכותב המכתב הוא לא עוכר ישראל, הוא לא פורק עול, הוא לא מחלל שבת, וגם לא שונא דת ישראל. אדרבא, הוא בן תורה, אוהב תורה, ויר"ש. אנו רשאים שלא להסכים איתו כלל. אבל האם המכתב שלו לא זכאי לתגובה בשיא האותנטיות והרגישות?
ז.
אסיים בסיפור שסיפר מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל:
בעל 'ברוך טעם', הגאון רבי ברוך פרנקל תאומים (תק"כ-תקפ"ח), מגדולי רבני גליציה ומגאוני הדור, עמד לסגור שידוך עבור בנו, עם משפחה מיוחסת, אמידה, וחשובה מאד. והנה כמה רגעים לפני שבאו המחותנים לביתו לסכם את עניני הממונות, שמע הבעל ברוך טעם ששואב המים של העיירה נחלה במחלה קשה ומעתה לא יוכל לפרנס את בני ביתו. כידוע שבאותם זמנים, שואב המים עבד עבודת פרך מהבוקר עד הערב, לשאוב מים מהנהר או המעיין ולהביא חביות של מים אל כל בית שהיה זקוק לשירותו, דבר שפרנס את המשפחה בדוחק רב. והנה השואב מים נפל למשכב ומי ידאג עבור הבני בית?
הדבר נגע מאוד לליבו, הן מחמת עצם החולי והן מחמת עוגמת הנפש והצער עבור כל בני הבית. צערו הרב היה ניכר היטב על פניו וכאשר באו המחותנים, שאלו אותו מדוע פניו נפולות. הם חששו השידוך אינו נושא חן בעיניו והוא סיפר להם על האסון שהתרחש על ראשו של שואב המים.
הם התפלאו מאוד על כך שהוא לוקח לליבו את צרתו של שואב המים בצורת משמעותית כל כך.
"האם כבודו הוא ממשפחת השואב מים"?
"לא", ענה הברוך טעם.
"אם כן מדוע לתת למאורע זה להעיב על השמחה. איזו שייכות יש לכבוד הרב ולשואב המים הפשוט? למה שהמחלה שלו תיגע ברב כל כך"?
בעל ה'ברוך טעם' יצא מהחדר ואמר לזוגתו הרבנית שהוא לא יכול לסגור את השידוך. הוא חזר והסביר להם שהשידוך לא יעבוד, וחסל.
"איני רוצה להשתדך עם מי שאין להם לב להרגיש צערו של יהודי אחר"...
- תגובה
סיכום השיעור:
א.
קרוב לשמונה מאות חיילים יהודים נרצחו על קידוש השם מעת התחלת המלחמה בשמחת תורה תשפ"ד. וקרוב לששת אלפים חיילים נפצעו מהתחלת המתקפה. זאת בנוסף לעוד כאלף הרוגים, ועשרים אלף פצועים. זאת בנוסף ל-251 חטופים, שמתוכם נרצחו לפחות 73, וכמעט מאה נמצאים עדיין בשבי, ה' יחזירם הביתה בקרוב ממש ממש. נוספו על כולנה 143 אלף מפונים מעוטף עזה ומקו העימות בצפון.
עת צרה גדולה היא ליעקב. הכאב גדול ונורא. הייסורים שעוברים משפחות השכולות, הפצועים, החטופים, וכל הנלווים אליהם, הם למעלה מבינת אנוש, ואיה העט שיוכל לתאר את האבלות ואת החלל שנוצר בתוך אלפי משפחות יהודיות. מי מילל ומי פילל.
כשמסתכלים על תמונה או תיעוד של כל יהודי שנרצח, רואים את המתיקות והחן בעיני כל אחד ואחד מהם. הלב נקרע לרסיסים. הוד ועדינות נסוכים על פניהם, שמחת חיים, קסם, ואהבה בוקעים מלבותיהם הטהורים. ואתה חושב לעצמך, איך יכלו מרצחים מתועבים לנגוע בנפשות קדושות אלו, ולגדוע את השושנים הנצחיים האלה?
"וידום אהרן". אין מלים...
ב.
כמה אהבה, חמלה, אמפתיה, והכרת הטוב אין סופית דרושים מכל יהודי ויהודי כלפי הנפשות המזוקקות האלו שמוסרים את גופם ונפשם כפשוטו ממש להצלת כל אחד ואחת מבני ובנות ישראל תושבי ארצנו הקדושה. וכדברי חכמינו ז"ל על הרוגי לוד שמסרו נפשם להציל עיר שלימה מישראל, שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן (בבא בתרא י, ב).
הלא השולחן ערוך פוסק להלכה (אורח חיים, שכט, וזו הלכה שנוגעת גם בזמן הגלות ובחו"ל): "נכרים שצרו על עיירות ישראל... באו על עסקי נפשות, ואפילו סתם, יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת, ובעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש מחללין עליהם את השבת". אלא מאי, כיון שיש בארץ ישראל צבא (למרות כל האתגרים שבדבר), לכן יש לנו זכות שיש הרבה יהודים שיכולים לשבת וללמוד באוהלה של תורה ולהמשיך ברכה והצלחה לכל חלקי העם באמצעות לימוד התורה.
התורה קובעת: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם... וּרְדַפְתֶּ֖ם אֶת־אֹיְבֵיכֶ֑ם וְנָפְל֥וּ לִפְנֵיכֶ֖ם לֶחָֽרֶב. וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב". לכאורה, אם עם ישראל הולך בדרך השם ועמל בתורה, לא היה צבא, ולא היה חרב, ולא היו רודפים אחרינו שום אויבים? והמענה לכך הוא, כי כך קבע הקב"ה שצריך להציל נפשות ישראל בדרך הטבע, ואשר לכן גם אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמורו - נרדוף אחרי אויבינו ונשמידם כליל.
בוודאי שהדבר לא מצדיק שחצנות חלילה וגישה של "כוחי ועוצם ידי" ח"ו. אדרבה היהירות והגאווה של כמה מראשי הצבא והמנהיגים בישראל גרמו להרס וחורבן. עלינו תמיד לפתח את מידת הענווה והפתיחות לאמת, ולדעת שאם ה' לא ישמור עיר שוא שקד שומר. יחד עם זאת ברור, שאילו לא היה צבא לישראל, היה חוב גמור על כל יהודי ויהודי שיש לו יכולת להגן עם נפשות ישראל מפני הרוצחים ימ"ש, בבחינת "לא תעמוד על דם רעך".
ב.
יש אצלנו תופעה כואבת וזועקת עד לב השמים.
אצל כמה וכמה מאתנו אני חש העדר אמפתיה עמוקה וחסרון רגישות כלפי מאות משפחות שכולות שאיבדו יקיריהם בעזה ובלבנון, השם יקום את דמם הטהור.
הזאת נעמי? מה קרה לרגש בסיסי של אנושיות ואהדה כלפי עשרות אלפי משפחות שחיים במתח תמידי, עשרים וארבע שעות ביממה, בדאגה לחיי יקיריהם שמגינים בגופם על יהודי ארץ ישראל?
והמדובר כאן גם על מאות הורים ובני משפחה ממגזר הדתי-לאומי, שהקריבו על המזבח צעירים צדיקים טהורים, יראי אלוקים בני תורה, מלאים הוד והדר רוחני. איך אפשר שלא להתייחס לכל הסוגיא הזו בתכלית הרגישות, העדינות, האמפתיה, החמלה, והאהבה?
משפחות שכולות שכל חייהם נהרסו ברגע אחד, מתאבלות מרה על חורבן נפש אחת מישראל שהוא עולם מלא. איך אפשר לכתוב או לדבר על סוגיא זו מבלי להוזיל דמעות כמים ולהפגין אמפתיה בכל לב, נפש ומאוד?
אינני מתעלם מהעובדה שיש מי שיש להם אג'נדות לא טהורות ושנאה כבושה או גלויה כלפי יהודים מסוימים, ומשתמשים במצב הנוכחי כדי ללבות אש. אבל, בכל זאת, איך נוצר מצב שמגזרים אחרים מלווים את בניהם שנרצחו על קדושת שמו בדרכם האחרונה, הי"ד, ואנחנו יכולים להתייחס להם באטימות לב?
ג.
הגמרא מספרת, שיהודי הגיע לרבא ונפשו בשאלתו: מישהו אמר לו שאם הוא לא הורג פלוני, הוא ייהרג. מה הדין? אמר לו רבא: למה אתה חושב שהדם שלך אדום יותר מהדם של אותו יהודי שאתה רוצה להרוג? - "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי?! (פסחים כה, ב).
הנה לשונו הזהב של רבן של ישראל – רש"י הקדוש: "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי? כלומר, כלום באתה לישאל על כך, אלא מפני שאתה יודע שאין מצוה עומדת בפני פיקוח נפש, וסבור אתה שאף זו תדחה מפני פיקוח נפשך, אין זו דומה לשאר עבירות, דמכל מקום, יש כאן איבוד נפש, והתורה לא התירה לדחות את המצוה אלא מפני חיבת נפשו של ישראל, וכאן עבירה נעשית ונפש אבודה, מי יאמר שנפשך חביבה לפני המקום יותר משל זה, דילמא של זה חביבה טפי עליו? ונמצא עבירה נעשית ונפש אבודה"!
איני חושב שיש יהודי נורמלי אחד שיגיד שדמו של בחור חרדי סמוק יותר מבחור בישיבת ירוחם או עלי או שלעבים.
גם איני חושב שיש יהודי נורמלי אחד שלא מבין שאלמלא בחורי ישיבת הסדר ושאר חיילי צה"ל שהיו יוצאים למלחמה נגד אויבינו, היה זה חוב גמור וקדוש על כל בחור חרדי להגן בגופו על תושבי ארץ ישראל. אלא מאי? בגלל שהם מוכנים להקריב נפשם, זוכים עשרות אלפי בחורי ישיבה ואברכים לשבת ולהגות באהלה של תורה. עלינו להחדיר אפוא רגש של הערכה, רגישות, אהבה, והכרת הטוב מעומק הלב לאחינו הקדושים שמקריבים את כל גופם ונפשם להציל את העם היושב בציון.
ד.
ועוד נקודה חשובה:
כולנו מאמינים שתורה מגינה ומצלא, ו"אם ה' לא ישמור עיר שוא שקד שומר", וזכות לימוד התורה שהיא חיינו ואורך ימינו מאפשרת לחיילים לפגוע באויבינו ולשמור על עמנו.
אבל האם כל כך קשה להבין שיש המון יהודים שלא גדלו כמונו ואשר הרעיון הזה קשה להם לעיכול, ואילו הכאב שלהם פולח כליות? האם קשה לתפוס שעם כל הכבוד הראוי לאבא חרדי ששולח את בנו לישיבה חרדית, מסירות הנפש שלו בתקופה זו לא מגיעה כלל וכלל למסירות הנפש הנוראה של האבא שבנו נמצא בלבנון ומאפשר לבחור החרדי לשבת בישיבה וללמוד?
חלילה מלזלזל בבחור החרדי שיושב ולומד יומם ולילה מסכת בבא קמא, יבמות או נדרים. וכי כמו שצבא זקוק לחיילים, כך צבא זקוק גם לרופאים או מקבלי החלטות גורליות שלא יוצאים לקרב הפיזי, והם כמו הם תורמים את חלקם להצלחת האומה. אבל האם קשה כל כך להבין, שהרבה קל יותר לאבא ואימא לשלוח את הילד למשרה זו של לימוד התורה מלשלוח אותם לתוך גבול עזה ולבנון?
כל אימא שפויה תגיד לך שקל יותר לשלוח הבן לעבוד בהייטק של צה"ל מלשלוח אותו לגולני. וזה לא אומר שזה שעובד בהייטק לא תורם תרומה חשובה להגנת העם, אדרבה, יתכן שהתרומה שלו חשובה יותר.
אף אנו נאמר: וכי בגלל אמונת עם ישראל שלימוד התורה בנפשנו הוא, ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום, לא קל יותר לאימא לשלוח הבן לבית המדרש מלשלחו לתוך לוע המרצחים ימ"ש?! והאם לא נכון להגיד שההורים האלה ששולחים את בניהם לביהמ"ד ישנים בלילות ביתר קלות?
האם לא מוטל עלינו כולנו להיות רגישים לעובדה זו?!
בוודאי ובוודאי שבתקופה מאתגרת זו יש להוסיף בלימוד התורה, בנגלה ובפנימיות התורה, בשופי, בעבודת התפלה, בקיום המצוות בהידור, בנתינת הצדקה, ובפרט במצות אהבת ישראל. "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". התורה והמצוות הם כלי הנשק הכי עוצמתיים וחזקים שלנו, שבכחם להכריע את ארצנו וכל העולם לכף זכות. בזמן כזה עלינו להשפיע בדרכי נועם על כל יהודי בארץ ובתפוצות להתחזק בשמירת התורה והמצוות. אבל תכלית לימוד התורה היא לצרף ולזכך את הלומד שירגיש יותר את האמת ואת הכאב של אחרים, ולא להתכחש לאמת ולרגש היהודי הצרוף של "מה דעלך סני לחברך לא תעביד", ו"כל ישראל ערבים זה בזה".
ה.
הרב הקדוש רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע (שהיארצייט שלו היה השבוע בכ"ה תשרי) אמר פעם: "ריבונו של עולם, אם היית מכניס את תאוות עולם הזה לתוך הספרים בעוד את החוויה של גן עדן וגיהינום היית שם לנגד עינינו, אני מבטיח לך שאף יהודי לא היה חוטא. אבל מה עשית בפועל? תאוות עולם הזה שמת לנגד עינינו, ושכר גן עדן ועונשי גיהינום הכנסת לספר ראשית חכמה... אז מה הפלא שיהודים נכשלים בחטא?"
הרב מברדיטשוב האמין בגן עדן וגיהינום. אלא מאי, הוא לימד זכות על יהודים שלא רואים את הגיהנום במו עיניהם, כפי שרואים את התאוות של עולם הזה, ולכן מסוגלים לחטוא.
אף אנו נאמר: לא כולנו מלאכי עליון שרואים בעיני בשר את הכח והעוצמה של לימוד התורה. מאידך, רציחתם והלווייתם של החיילים הקדושים מתרחשות רח"ל לנגד עינינו... האם לא מובן שיש מי שיש להם קושי לעכל את כל העניין הזה וזועקים "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה"? האם זה פלא שיש אלה שקשה להם לקבל זה? למה צריך להתכחש למציאות הדומעת והמורכבת שמפלחת כל לב יהודי?
עלינו להעלות תמיד לנגד עינינו את דברי רבא: "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי"!
ו.
הנה מכתב שקבלתי לפני כמה ימים מיהודי בארץ שמקשיב לשיעוריי:
"אני מעריך את המסרים החשובים שאתה מעביר, בעיקר את אלו הקוראים לאחדות בעם. יחד עם זאת, אני חייב לשתף אותך בתחושה שמלווה אותי מאז ששמעתי את דבריך. אני מרגיש שחסר משהו. חסר דיון בנושא שמאוד מטריד אותי, והוא חוסר השוויון בנטל.
"אני מבין שאתה אדם של אמת, שמחפש תמיד להאיר את העולם. לכן אני מאמין שתסכים איתי שחוסר השוויון בנשיאת הנטל הוא לא דבר שניתן להתעלם ממנו. הוא פצע פתוח בליבה של החברה הישראלית. אני יודע שאתה מרבה לדבר על אהבת ישראל. האם אין אהבת ישראל מחייבת אותנו לשאת בנטל יחד? האם אין היא מחייבת אותנו לוודא שכל חלקי החברה תורמים את חלקם, גם במחיר אישי כבד?
"כשאני אומר 'נטל', אני מתכוון לשירות צבאי. אני מתכוון לכל המחויבויות הכרוכות בחיים במדינה שלנו - לשירות צבאי או לאומי... לחלק במעמסה הרגשית הכבדה שנושאת החברה הישראלית. חברה שבה ישנם הורים, נשים וילדים שחיים בפחד מתמיד על יקיריהם. חברה שבה ישנם משפחות שכולות, אלמנות ויתומים. האם אין זה צודק שכל חלקי החברה יחלקו בנטל הזה?
"אני מאמין שאתה, עם החוכמה והרגישות שלך, יכול להאיר אור חדש על הנושא הזה. אתה יכול לעזור לנו למצוא דרך שבה כולם ירגישו חלק מהחברה הישראלית, שבה כולם יתרמו את חלקם למען הכלל. לצערי, אין בשיחותיך זכר לנושא כאוב זה. ה'אחדות' עליה אתה מדבר היא בעיקר אחדות של נשיאה בעול בצוותא. אנא, לא לברוח בתירוצים שונים משדה הקרב".
היהודי הזה שכותב המכתב הוא לא עוכר ישראל, הוא לא פורק עול, הוא לא מחלל שבת, וגם לא שונא דת ישראל. אדרבא, הוא בן תורה, אוהב תורה, ויר"ש. אנו רשאים שלא להסכים איתו כלל. אבל האם המכתב שלו לא זכאי לתגובה בשיא האותנטיות והרגישות?
ז.
אסיים בסיפור שסיפר מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל:
בעל 'ברוך טעם', הגאון רבי ברוך פרנקל תאומים (תק"כ-תקפ"ח), מגדולי רבני גליציה ומגאוני הדור, עמד לסגור שידוך עבור בנו, עם משפחה מיוחסת, אמידה, וחשובה מאד. והנה כמה רגעים לפני שבאו המחותנים לביתו לסכם את עניני הממונות, שמע הבעל ברוך טעם ששואב המים של העיירה נחלה במחלה קשה ומעתה לא יוכל לפרנס את בני ביתו. כידוע שבאותם זמנים, שואב המים עבד עבודת פרך מהבוקר עד הערב, לשאוב מים מהנהר או המעיין ולהביא חביות של מים אל כל בית שהיה זקוק לשירותו, דבר שפרנס את המשפחה בדוחק רב. והנה השואב מים נפל למשכב ומי ידאג עבור הבני בית?
הדבר נגע מאוד לליבו, הן מחמת עצם החולי והן מחמת עוגמת הנפש והצער עבור כל בני הבית. צערו הרב היה ניכר היטב על פניו וכאשר באו המחותנים, שאלו אותו מדוע פניו נפולות. הם חששו השידוך אינו נושא חן בעיניו והוא סיפר להם על האסון שהתרחש על ראשו של שואב המים.
הם התפלאו מאוד על כך שהוא לוקח לליבו את צרתו של שואב המים בצורת משמעותית כל כך.
"האם כבודו הוא ממשפחת השואב מים"?
"לא", ענה הברוך טעם.
"אם כן מדוע לתת למאורע זה להעיב על השמחה. איזו שייכות יש לכבוד הרב ולשואב המים הפשוט? למה שהמחלה שלו תיגע ברב כל כך"?
בעל ה'ברוך טעם' יצא מהחדר ואמר לזוגתו הרבנית שהוא לא יכול לסגור את השידוך. הוא חזר והסביר להם שהשידוך לא יעבוד, וחסל.
"איני רוצה להשתדך עם מי שאין להם לב להרגיש צערו של יהודי אחר"...
תגים
קטגוריות
טעמו וראו (עיתון ״בקהילה״) - פרשת נח תשפ״ה
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
- דצמבר 2, 2024
- |
- א׳ כסלו תשפ״ה
- |
- 45 צפיות
האם דמך אדום יותר
אין יהודי נורמלי אחד שיגיד שדמו של בחור בישיבת חברון סמוק יותר מבחור בישיבת ירוחם, אז מה קרה לרגישות בסיסית אנושית?
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
- דצמבר 2, 2024
א.
קרוב לשמונה מאות חיילים יהודים נרצחו על קידוש השם מעת התחלת המלחמה בשמחת תורה תשפ"ד. וקרוב לששת אלפים חיילים נפצעו מהתחלת המתקפה. זאת בנוסף לעוד כאלף הרוגים, ועשרים אלף פצועים. זאת בנוסף ל-251 חטופים, שמתוכם נרצחו לפחות 73, וכמעט מאה נמצאים עדיין בשבי, ה' יחזירם הביתה בקרוב ממש ממש. נוספו על כולנה 143 אלף מפונים מעוטף עזה ומקו העימות בצפון.
עת צרה גדולה היא ליעקב. הכאב גדול ונורא. הייסורים שעוברים משפחות השכולות, הפצועים, החטופים, וכל הנלווים אליהם, הם למעלה מבינת אנוש, ואיה העט שיוכל לתאר את האבלות ואת החלל שנוצר בתוך אלפי משפחות יהודיות. מי מילל ומי פילל.
כשמסתכלים על תמונה או תיעוד של כל יהודי שנרצח, רואים את המתיקות והחן בעיני כל אחד ואחד מהם. הלב נקרע לרסיסים. הוד ועדינות נסוכים על פניהם, שמחת חיים, קסם, ואהבה בוקעים מלבותיהם הטהורים. ואתה חושב לעצמך, איך יכלו מרצחים מתועבים לנגוע בנפשות קדושות אלו, ולגדוע את השושנים הנצחיים האלה?
"וידום אהרן". אין מלים...
ב.
כמה אהבה, חמלה, אמפתיה, והכרת הטוב אין סופית דרושים מכל יהודי ויהודי כלפי הנפשות המזוקקות האלו שמוסרים את גופם ונפשם כפשוטו ממש להצלת כל אחד ואחת מבני ובנות ישראל תושבי ארצנו הקדושה. וכדברי חכמינו ז"ל על הרוגי לוד שמסרו נפשם להציל עיר שלימה מישראל, שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן (בבא בתרא י, ב).
הלא השולחן ערוך פוסק להלכה (אורח חיים, שכט, וזו הלכה שנוגעת גם בזמן הגלות ובחו"ל): "נכרים שצרו על עיירות ישראל... באו על עסקי נפשות, ואפילו סתם, יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת, ובעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש מחללין עליהם את השבת". אלא מאי, כיון שיש בארץ ישראל צבא (למרות כל האתגרים שבדבר), לכן יש לנו זכות שיש הרבה יהודים שיכולים לשבת וללמוד באוהלה של תורה ולהמשיך ברכה והצלחה לכל חלקי העם באמצעות לימוד התורה.
התורה קובעת: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם... וּרְדַפְתֶּ֖ם אֶת־אֹיְבֵיכֶ֑ם וְנָפְל֥וּ לִפְנֵיכֶ֖ם לֶחָֽרֶב. וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב". לכאורה, אם עם ישראל הולך בדרך השם ועמל בתורה, לא היה צבא, ולא היה חרב, ולא היו רודפים אחרינו שום אויבים? והמענה לכך הוא, כי כך קבע הקב"ה שצריך להציל נפשות ישראל בדרך הטבע, ואשר לכן גם אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמורו - נרדוף אחרי אויבינו ונשמידם כליל.
בוודאי שהדבר לא מצדיק שחצנות חלילה וגישה של "כוחי ועוצם ידי" ח"ו. אדרבה היהירות והגאווה של כמה מראשי הצבא והמנהיגים בישראל גרמו להרס וחורבן. עלינו תמיד לפתח את מידת הענווה והפתיחות לאמת, ולדעת שאם ה' לא ישמור עיר שוא שקד שומר. יחד עם זאת ברור, שאילו לא היה צבא לישראל, היה חוב גמור על כל יהודי ויהודי שיש לו יכולת להגן עם נפשות ישראל מפני הרוצחים ימ"ש, בבחינת "לא תעמוד על דם רעך".
ב.
יש אצלנו תופעה כואבת וזועקת עד לב השמים.
אצל כמה וכמה מאתנו אני חש העדר אמפתיה עמוקה וחסרון רגישות כלפי מאות משפחות שכולות שאיבדו יקיריהם בעזה ובלבנון, השם יקום את דמם הטהור.
הזאת נעמי? מה קרה לרגש בסיסי של אנושיות ואהדה כלפי עשרות אלפי משפחות שחיים במתח תמידי, עשרים וארבע שעות ביממה, בדאגה לחיי יקיריהם שמגינים בגופם על יהודי ארץ ישראל?
והמדובר כאן גם על מאות הורים ובני משפחה ממגזר הדתי-לאומי, שהקריבו על המזבח צעירים צדיקים טהורים, יראי אלוקים בני תורה, מלאים הוד והדר רוחני. איך אפשר שלא להתייחס לכל הסוגיא הזו בתכלית הרגישות, העדינות, האמפתיה, החמלה, והאהבה?
משפחות שכולות שכל חייהם נהרסו ברגע אחד, מתאבלות מרה על חורבן נפש אחת מישראל שהוא עולם מלא. איך אפשר לכתוב או לדבר על סוגיא זו מבלי להוזיל דמעות כמים ולהפגין אמפתיה בכל לב, נפש ומאוד?
אינני מתעלם מהעובדה שיש מי שיש להם אג'נדות לא טהורות ושנאה כבושה או גלויה כלפי יהודים מסוימים, ומשתמשים במצב הנוכחי כדי ללבות אש. אבל, בכל זאת, איך נוצר מצב שמגזרים אחרים מלווים את בניהם שנרצחו על קדושת שמו בדרכם האחרונה, הי"ד, ואנחנו יכולים להתייחס להם באטימות לב?
ג.
הגמרא מספרת, שיהודי הגיע לרבא ונפשו בשאלתו: מישהו אמר לו שאם הוא לא הורג פלוני, הוא ייהרג. מה הדין? אמר לו רבא: למה אתה חושב שהדם שלך אדום יותר מהדם של אותו יהודי שאתה רוצה להרוג? - "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי?! (פסחים כה, ב).
הנה לשונו הזהב של רבן של ישראל – רש"י הקדוש: "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי? כלומר, כלום באתה לישאל על כך, אלא מפני שאתה יודע שאין מצוה עומדת בפני פיקוח נפש, וסבור אתה שאף זו תדחה מפני פיקוח נפשך, אין זו דומה לשאר עבירות, דמכל מקום, יש כאן איבוד נפש, והתורה לא התירה לדחות את המצוה אלא מפני חיבת נפשו של ישראל, וכאן עבירה נעשית ונפש אבודה, מי יאמר שנפשך חביבה לפני המקום יותר משל זה, דילמא של זה חביבה טפי עליו? ונמצא עבירה נעשית ונפש אבודה"!
איני חושב שיש יהודי נורמלי אחד שיגיד שדמו של בחור חרדי סמוק יותר מבחור בישיבת ירוחם או עלי או שלעבים.
גם איני חושב שיש יהודי נורמלי אחד שלא מבין שאלמלא בחורי ישיבת הסדר ושאר חיילי צה"ל שהיו יוצאים למלחמה נגד אויבינו, היה זה חוב גמור וקדוש על כל בחור חרדי להגן בגופו על תושבי ארץ ישראל. אלא מאי? בגלל שהם מוכנים להקריב נפשם, זוכים עשרות אלפי בחורי ישיבה ואברכים לשבת ולהגות באהלה של תורה. עלינו להחדיר אפוא רגש של הערכה, רגישות, אהבה, והכרת הטוב מעומק הלב לאחינו הקדושים שמקריבים את כל גופם ונפשם להציל את העם היושב בציון.
ד.
ועוד נקודה חשובה:
כולנו מאמינים שתורה מגינה ומצלא, ו"אם ה' לא ישמור עיר שוא שקד שומר", וזכות לימוד התורה שהיא חיינו ואורך ימינו מאפשרת לחיילים לפגוע באויבינו ולשמור על עמנו.
אבל האם כל כך קשה להבין שיש המון יהודים שלא גדלו כמונו ואשר הרעיון הזה קשה להם לעיכול, ואילו הכאב שלהם פולח כליות? האם קשה לתפוס שעם כל הכבוד הראוי לאבא חרדי ששולח את בנו לישיבה חרדית, מסירות הנפש שלו בתקופה זו לא מגיעה כלל וכלל למסירות הנפש הנוראה של האבא שבנו נמצא בלבנון ומאפשר לבחור החרדי לשבת בישיבה וללמוד?
חלילה מלזלזל בבחור החרדי שיושב ולומד יומם ולילה מסכת בבא קמא, יבמות או נדרים. וכי כמו שצבא זקוק לחיילים, כך צבא זקוק גם לרופאים או מקבלי החלטות גורליות שלא יוצאים לקרב הפיזי, והם כמו הם תורמים את חלקם להצלחת האומה. אבל האם קשה כל כך להבין, שהרבה קל יותר לאבא ואימא לשלוח את הילד למשרה זו של לימוד התורה מלשלוח אותם לתוך גבול עזה ולבנון?
כל אימא שפויה תגיד לך שקל יותר לשלוח הבן לעבוד בהייטק של צה"ל מלשלוח אותו לגולני. וזה לא אומר שזה שעובד בהייטק לא תורם תרומה חשובה להגנת העם, אדרבה, יתכן שהתרומה שלו חשובה יותר.
אף אנו נאמר: וכי בגלל אמונת עם ישראל שלימוד התורה בנפשנו הוא, ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום, לא קל יותר לאימא לשלוח הבן לבית המדרש מלשלחו לתוך לוע המרצחים ימ"ש?! והאם לא נכון להגיד שההורים האלה ששולחים את בניהם לביהמ"ד ישנים בלילות ביתר קלות?
האם לא מוטל עלינו כולנו להיות רגישים לעובדה זו?!
בוודאי ובוודאי שבתקופה מאתגרת זו יש להוסיף בלימוד התורה, בנגלה ובפנימיות התורה, בשופי, בעבודת התפלה, בקיום המצוות בהידור, בנתינת הצדקה, ובפרט במצות אהבת ישראל. "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". התורה והמצוות הם כלי הנשק הכי עוצמתיים וחזקים שלנו, שבכחם להכריע את ארצנו וכל העולם לכף זכות. בזמן כזה עלינו להשפיע בדרכי נועם על כל יהודי בארץ ובתפוצות להתחזק בשמירת התורה והמצוות. אבל תכלית לימוד התורה היא לצרף ולזכך את הלומד שירגיש יותר את האמת ואת הכאב של אחרים, ולא להתכחש לאמת ולרגש היהודי הצרוף של "מה דעלך סני לחברך לא תעביד", ו"כל ישראל ערבים זה בזה".
ה.
הרב הקדוש רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע (שהיארצייט שלו היה השבוע בכ"ה תשרי) אמר פעם: "ריבונו של עולם, אם היית מכניס את תאוות עולם הזה לתוך הספרים בעוד את החוויה של גן עדן וגיהינום היית שם לנגד עינינו, אני מבטיח לך שאף יהודי לא היה חוטא. אבל מה עשית בפועל? תאוות עולם הזה שמת לנגד עינינו, ושכר גן עדן ועונשי גיהינום הכנסת לספר ראשית חכמה... אז מה הפלא שיהודים נכשלים בחטא?"
הרב מברדיטשוב האמין בגן עדן וגיהינום. אלא מאי, הוא לימד זכות על יהודים שלא רואים את הגיהנום במו עיניהם, כפי שרואים את התאוות של עולם הזה, ולכן מסוגלים לחטוא.
אף אנו נאמר: לא כולנו מלאכי עליון שרואים בעיני בשר את הכח והעוצמה של לימוד התורה. מאידך, רציחתם והלווייתם של החיילים הקדושים מתרחשות רח"ל לנגד עינינו... האם לא מובן שיש מי שיש להם קושי לעכל את כל העניין הזה וזועקים "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה"? האם זה פלא שיש אלה שקשה להם לקבל זה? למה צריך להתכחש למציאות הדומעת והמורכבת שמפלחת כל לב יהודי?
עלינו להעלות תמיד לנגד עינינו את דברי רבא: "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי"!
ו.
הנה מכתב שקבלתי לפני כמה ימים מיהודי בארץ שמקשיב לשיעוריי:
"אני מעריך את המסרים החשובים שאתה מעביר, בעיקר את אלו הקוראים לאחדות בעם. יחד עם זאת, אני חייב לשתף אותך בתחושה שמלווה אותי מאז ששמעתי את דבריך. אני מרגיש שחסר משהו. חסר דיון בנושא שמאוד מטריד אותי, והוא חוסר השוויון בנטל.
"אני מבין שאתה אדם של אמת, שמחפש תמיד להאיר את העולם. לכן אני מאמין שתסכים איתי שחוסר השוויון בנשיאת הנטל הוא לא דבר שניתן להתעלם ממנו. הוא פצע פתוח בליבה של החברה הישראלית. אני יודע שאתה מרבה לדבר על אהבת ישראל. האם אין אהבת ישראל מחייבת אותנו לשאת בנטל יחד? האם אין היא מחייבת אותנו לוודא שכל חלקי החברה תורמים את חלקם, גם במחיר אישי כבד?
"כשאני אומר 'נטל', אני מתכוון לשירות צבאי. אני מתכוון לכל המחויבויות הכרוכות בחיים במדינה שלנו - לשירות צבאי או לאומי... לחלק במעמסה הרגשית הכבדה שנושאת החברה הישראלית. חברה שבה ישנם הורים, נשים וילדים שחיים בפחד מתמיד על יקיריהם. חברה שבה ישנם משפחות שכולות, אלמנות ויתומים. האם אין זה צודק שכל חלקי החברה יחלקו בנטל הזה?
"אני מאמין שאתה, עם החוכמה והרגישות שלך, יכול להאיר אור חדש על הנושא הזה. אתה יכול לעזור לנו למצוא דרך שבה כולם ירגישו חלק מהחברה הישראלית, שבה כולם יתרמו את חלקם למען הכלל. לצערי, אין בשיחותיך זכר לנושא כאוב זה. ה'אחדות' עליה אתה מדבר היא בעיקר אחדות של נשיאה בעול בצוותא. אנא, לא לברוח בתירוצים שונים משדה הקרב".
היהודי הזה שכותב המכתב הוא לא עוכר ישראל, הוא לא פורק עול, הוא לא מחלל שבת, וגם לא שונא דת ישראל. אדרבא, הוא בן תורה, אוהב תורה, ויר"ש. אנו רשאים שלא להסכים איתו כלל. אבל האם המכתב שלו לא זכאי לתגובה בשיא האותנטיות והרגישות?
ז.
אסיים בסיפור שסיפר מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל:
בעל 'ברוך טעם', הגאון רבי ברוך פרנקל תאומים (תק"כ-תקפ"ח), מגדולי רבני גליציה ומגאוני הדור, עמד לסגור שידוך עבור בנו, עם משפחה מיוחסת, אמידה, וחשובה מאד. והנה כמה רגעים לפני שבאו המחותנים לביתו לסכם את עניני הממונות, שמע הבעל ברוך טעם ששואב המים של העיירה נחלה במחלה קשה ומעתה לא יוכל לפרנס את בני ביתו. כידוע שבאותם זמנים, שואב המים עבד עבודת פרך מהבוקר עד הערב, לשאוב מים מהנהר או המעיין ולהביא חביות של מים אל כל בית שהיה זקוק לשירותו, דבר שפרנס את המשפחה בדוחק רב. והנה השואב מים נפל למשכב ומי ידאג עבור הבני בית?
הדבר נגע מאוד לליבו, הן מחמת עצם החולי והן מחמת עוגמת הנפש והצער עבור כל בני הבית. צערו הרב היה ניכר היטב על פניו וכאשר באו המחותנים, שאלו אותו מדוע פניו נפולות. הם חששו השידוך אינו נושא חן בעיניו והוא סיפר להם על האסון שהתרחש על ראשו של שואב המים.
הם התפלאו מאוד על כך שהוא לוקח לליבו את צרתו של שואב המים בצורת משמעותית כל כך.
"האם כבודו הוא ממשפחת השואב מים"?
"לא", ענה הברוך טעם.
"אם כן מדוע לתת למאורע זה להעיב על השמחה. איזו שייכות יש לכבוד הרב ולשואב המים הפשוט? למה שהמחלה שלו תיגע ברב כל כך"?
בעל ה'ברוך טעם' יצא מהחדר ואמר לזוגתו הרבנית שהוא לא יכול לסגור את השידוך. הוא חזר והסביר להם שהשידוך לא יעבוד, וחסל.
"איני רוצה להשתדך עם מי שאין להם לב להרגיש צערו של יהודי אחר"...
- תגובה
סיכום השיעור:
שיעורים קשורים
אנא עזרו לנו להמשיך בפעילותנו
הרשמה לקבלת תוכן (באנגלית) עדכני מאת הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
צרפו חברים ומשפחה לקבוצת הווסטאפ שלנו
צרפו חברים ומשפחה לקבוצת הווסטאפ שלנו
לקבלת תוכן ועדכונים מאת הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
לקבלת הניוזלטר שלנו
אנא השאירו את תגובתכם למטה!