הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
363 צפיותהרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
פרשת מי מריבה היא מהתמוהות שבכל התנ"ך. מה בדיוק היה חטאו של משה רבינו בשלו לא נכנס לארץ ישראל?
רש"י מסביר: "לפי שלא צוה המקום להכותו אלא ודברתם אל הסלע".
וכאן עולה התמיהה הגדולה, למה באמת הכה משה את הסלע? האומנם יש איזו תאווה להכות אבן במקום לדבר אליה? ועוד זאת, כפי שהקשה הרמב"ן, האם בדיבור יש נס גדול יותר מהכאה? וגם למה בפרשת בשלח כשלא היה לעם מים ציוה ה' למשה לקחת את המטה "והכית בצור". מה השתנה עתה מאז?
בספרי מחשבה וחסידות יש הסבר מרתק.
במדרש בילקוט שמעוני (פרשת חקת רמז תשסג) מובא: "ודברתם אל הסלע, והכיתם לא נאמר, אמר לו, כשהנער קטן רבו מכהו ומלמדו, כיון שהגדיל בדבור הוא מיסרו, כך אמר הקב"ה למשה כשהיה סלע זה קטן הכית אותו שנאמר והכית בצור, אבל עכשיו ודברתם אל הסלע, שנה עליו פרק אחד, והוא מוציא מים מן הסלע".
ביאור הדבר כך הוא. יש פעמים שיש צורך להכות את הסלע. הכאה היא סוג מסויים של חינוך. אין הכוונה להכאה במובן הפיזי, חלילה. התנהגות כזו עלולה להיות התעללות ממש. יש גם סגנון דיבור של 'הכאה'. האדם רואה מולו 'סלע' - מציאות חסומה, חומות חוצצות בפני כל יכולת מגע, ולפיכך עליו לפצח ולבקוע את אותם מחסומים בכוח ובעוצמה. עליו לנער ולזעזע על-מנת לפרוץ פנימה. זהו חינוך של הכאה.
דיבור, עניינו מגע עם פנימיותו של האדם. על-ידי הסבר וחיבור לאישיותו של החניך, אפשר להוציא אל הפֹועל את העוצמות הקיימות בו בצורה נעלמת. הדיבור הוא אופן הנהגה בוגר יותר, גבוה ופנימי בהרבה מסגנון של הכאה.
בעת יציאתם ממצרים היו ישראל עדיין 'עבדים', שלא היו רגילים למצב של חירות פנימית. אז היה צורך ב'הכאה' כדי להוציא את המים. לכן אמר ה' למשה "והכית בצור".
אבל אחרי ארבעים שנה של לימוד התורה ועמידה בנסיונות מכל הסוגים, כשקם דור חדש, אמר ה' למשה 'הגיע הזמן להתוות דרך חדשה - לא עוד הכאה, אלא לדבר עם העם. עם ישראל נמצא במדרגה כזו שבה הכאה לא תועיל, אי-אפשר יותר להשתמש בסגנון הזה. אדרבה, רק נזק ייצא מהכאת הסלע'.
מטעם זה, בפרשת בשלח נאמר הלשון 'צור', ובפרשת חוקת 'סלע'. וכפי שמסביר בעל 'באר מים חיים', המילה "סלע" מורכבת משלוש אותיות: סמך, למד, עין. האות האמצעית של המילה סמך היא מ"ם. האות האמצעית של התיבה למד - מם. והאות האמצעית של המילה עין? יוד. הרי יש כאן "מים". ללמדך, שאפילו אם משהו נראה כמו סלע מבחוץ, בתוכו ובפנימיותו יש מים, ולכן אין להכותו אלא לדבר אליו.
'צור' היא אבן כזו שמבחוץ ובמבפנים אינה אלא אבן. לכן יש להכותה כדי להוציא ממנה את המים. אבל סלע הוא כזה שרק בחיצוניות הוא סלע חזק, אבל בפנימיותו נמצא הרבה מים. לכן אין צורך בהכאה, כי גם דיבור יספיק להוציא את המים.
אדרבה, אם אתה מכה את הסלע, הוא יבנה חומות הגנה גבוהות וחזקות יותר, ושום מים לא ייצאו ממנו. הוא יעלים את המים עוד ועוד. "לא בכח ולא בחיל כי אם ברוחי אמר ה' צבא-ות", רק על ידי השפעה פנימית, השראה, דביקות ואהבה, תוכל להוציא את מי הדעת הטהורה מתוך הסלע.
משה, רעיא מהימנא של הדור שיצא ממצרים, ראה לפניו עדיין את אותה סלעיות עקשנית וחשב שיש צורך להכותה. אבל ה' אמר לו, שאסור לערב את תקופת הצור עם תקופת הסלע. הדור החדש שנכנס לארץ ישראל זקוק למנהיג שידבר אל הסלע.
***
לדעתי, זו הייתה אחת מהתכונות המיוחדות בהנהגתו והשראתו של כ"ק מרן האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל, שיום ההילולא שלו חל היום – ג' תמוז - חמישי פרשת חוקת.
בהיסטוריה של עם ישראל, ובפרט בדורנו זה, היו הרבה שהסתכלו על חלקים גדולים מעמנו וראו סלע חזק ויבש שאין בו טיפת מים. משכך שאלו, איך אפשר להוציא מהסלע הזה מים - "אין מים אלא תורה"? היו כאלו שהציעו 'להכות' את הסלע, או לעזבו כליל. אבל הרבי אמר ושנה ושילש: "ודברתם אל הסלע". בתוך תוכו ופנימיותו של הסלע נמצא באר מים חיים. בכל יהודי יש תשוקה ואהבה לאמת, לרוחניות ולבורא עולם. "אני ישנה ולבי ער". ואם רק נצליח לדבר אל הסלע, בדברים חיים היוצאים מן הלב, הנה גם אם אבן הוא נימוח.
גם בתוך הנוער החרדי, עדיין יש כאלה שחושבים שהנהגת המקל היא היא שתאפשר את נצחיות התורה. אולם, הרבי תפס והבין היטב היטב שהתוצאות מההכאה תהיינה הפוכות מהמכוון. לא רק שהנהגת הדיבור תועיל יותר, אלא שמקל בכלל לא מועיל. זה לא חסרון, זו מעלה. התבגרנו. עומדים על סף הכניסה לארץ ישראל, עומדים על סף הגאולה. ובזמן הגאולה, היחס עם הקב"ה צריך להיות לא בכח, אלא בפנימיות הלב ובפנימיות הנפש.
המקל כבר לא יעשה את הטריק. הנוער שלנו מלא מים חיים בתוך נפשו, ומבקש ומחפש את העומק הטמון מאחורי הדברים. האחריות שלנו היא לחדור אל אותו אוצר הטמון פנימה ולסייע בהוצאתו החוצה.
החוזה מלובלין זי"ע מצטט מה ששמע מהרה"ק רבי זושא מאניפאלי זי"ע. המשנה בסוף סוטה אומרת שבעקבות משיחא "יראי חטא ימאסו". פירש רבי זושא: לפני ביאת המשיח עם ישראל ימאס ביהדות שבנויה רק על יראת ושלילה. אנחנו רוצים יחס של דביקות עוצמתית. אני רוצה להרגיש קרבת אלקים. להבין ולחוות את האמת ש"אין עוד מלבדו", וש"ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד". בעקבות משיחא, יראת החטא לא תפעל אותה הפעולה, כי עם ישראל עומד מוכן לדביקות הכי פנימית עם אבינו שבשמים.
הסופר המפורסם הרמן ווק שאל את הרבי בשנות החמישים אם הוא באמת מאמין שהנוער האמריקאי יציית לחוקי התורה. האם הוא מאמין שאפשר להגיד להם מה לעשות? והרבי ענה: "הנוער האמריקאי לא יציית לאף אחד שיגיד לו מה לעשות. אבל הוא יציית לכל אחד שיסביר לו מדוע עליו לעשות!"
הרבי האמין בכל לבו שבנוער שלנו טמון אוצר בלתי נדלה של מים חיים ואפשר לדבר אליו, בלי שום צורך בהכאה. הוא האמין בדור והאמין שבכל אחד ישנם כל הכוחות האלוקיים, ואם רק נדע איך לדבר אליו, נצליח לגלות את באר המים חיים.
***
את הסיפור הבא שמעתי מבעל המעשה עצמו.
סיפר לי הרב צבי הירש וויינרעב, לשעבר ראש מערכת הכשרות או-יו, וראש ההוצאה לאור של 'קורן':
"אינני חסיד חב"ד. אני תלמיד של רבי יאשע בער סולובייציק זצ"ל. כשלוש שנים לאחר נישואיי עברתי להתגורר בסילבר ספרינג שבמרילנד, שם למדתי באוניברסיטה המקומית. קיבלתי תואר פרופסור בפסיכולוגיה והתתחלתי לעבוד במקצוע ברשת בתי הספר המקומית. בנוסף לכך, הייתי מעביר שיעורים בגמרא – שיעור אחד בשבת אחר הצהריים שהיה פתוח לקהל הרחב, והשני ביום שלישי בלילה לקבוצה קטנה יותר שרצה ללמוד בעיון.
"הייתי אז בשנות השלושים לחיי. משבר אמצע החיים לא היה אמור להופיע – אולי הוא הופיע מוקדם מהרגיל – אך בערך בזמן זה שאלות רבות החלו להציק לי.
"האם עליי להקדיש את חיי ללימוד התורה בלבד, או להמשיך בעיסוק בפסיכולוגיה? ואם פסיכולוגיה, כיצד אקדם את הקריירה שלי? לעבור לתחום הריפוי הפרטי, או לקבל משרה שהוצעה לי מאחד הארגונים החברתיים באיזור מגוריי? התלבטתי גם לאיזה מקום לימודים לשלוח את ילדיי, ואם לא די בכך היו לי גם ספקות באמונה לצד שאלות פילוסופיות.
בקיצור, הייתי נבוך.
שאלות אלו הכניסו אותי לדיכאון ולא ידעתי להיכן לפנות. שוחחתי עם כמה מחבריי, ואחד מהם – חסיד חב"ד – הציע שאפגש עם הרבי.
בחודש טבת תשל"א התקשרתי לרבי. מזכירו של הרבי השיב לטלפון באנגלית Hello, who’s this – - שלום, מי זה? הוא שאל בפשטות.
תוך כדי שיחה, אני שומע קול ברקע. זיהיתי את הקול מההתוועדויות ששמעתי ברדיו – היה זה הרבי שדיבר באידיש ורצה לדעת מי בטלפון.
"מדבר יהודי ממרילנד", אמרתי.
סיפרתי למזכיר הרב חדקוב ז"ל על השאלות הרבות שרציתי להציג לרבי – להיכן עליי לפנות בחיי, כיצד לפתח את הקריירה, שאלות באמונה... הסברתי כי אני מאוד מבולבל ולא יודע להיכן לפנות. דיברתי באנגלית, ותוך כדי דיבור חזר המזכיר על דבריי באידיש – כנראה כדי שהרבי ישמע במה מדובר.
ואז שמעתי את הרבי אומר באידיש: "אמור לו שיש יהודי המתגורר במרילנד והוא יוכל לשוחח עמו. שמו הוא ויינרב."
"שמעת מה אמר הרבי?" שאל אותי המזכיר.
לא יכולתי להאמין למשמע אוזניי! ידעתי במאת האחוזים שלא אמרתי למזכיר מהו שמי, אך הרבי אמר את שמי – ויינרב! נדהמתי ורציתי לוודא ששמעתי היטב. כשהמזכיר שאל אותי אם שמעתי, השבתי בשלילה.
הוא חזר על דברי הרבי. "ס'איז דא א איד אין מרילנד מיט וועמען ער זאל רעדן. זיין נאמען איז ויינרב" (יש יהודי במרילנד עמו עליו להתייעץ. שמו הוא ויינרב).
השבתי: "ויינרב זהו שמי!"
ואז שמעתי את הרבי אומר: "אויב אזוי, זאל ער וויסן אז אמאל דארף מען רעדן צו זיך" – אם כך, עליו לדעת שלפעמים על האדם לדבר אל עצמו.
יכולתי להבחין כי המזכיר בעצמו היה נדהם ממה שהתרחש למול עיניו. הוא עצר לרגע, שמעתי אותו מתנשם, ואז הוא אמר לי: "הרבי אמר שלפעמים הדבר הטוב ביותר הוא כי האדם ידבר אל עצמו. האם אין שמך ויינרב?"
"כן, שמי הוא ויינרב, אולי הרבי מתכוון לויינרב אחר, אמרתי".
"לא, הרבי אמר 'דבר עם ויינרב' והוא הסביר שכוונתו היא שעליך לדבר עם עצמך."
הודיתי לו מקרב לב, והשיחה הסתיימה.
הרב ווינרב סיכם את הסיפור:
"אם יורשה לי לפרש את כוונת הרבי, אני מאמין שהוא ביקש לומר לי 'אתה מחפש תשובות מחוצה לך. אך אינך ילד, אתה אדם מבוגר. אתה בן שלושים, אבא, מלמד תורה לרבים. עליך להיות יותר בטוח בעצמך. הגיע הזמן שתתבגר ותאזין לעצמך. אל תהיה תלוי באחרים, סמוך על עצמך'.
"מאותו הרגע הפכתי להיות החלטי יותר. אני חושב שעד אז הייתה לי נטיה לפסוח על שני הסעיפים. לא הייתי לוקח סיכונים והייתי מתעצל להחליט. אך מאותה נקודה ואילך, הפכתי להיות החלטי ונחוש.
הרבי יכול היה להרים את הטלפון ולומר לי בעצמו מה עליי לעשות. אבל אז, אולי לא הייתי מציית לדבריו. כמו אנשים רבים, יש לי רתיעה טבעית מציות לאנשים אחרים שאומרים לי מה לעשות. דומני שהרבי ידע שמוטב שהתשובה תבוא מתוך עצמי מאשר שאשמע אותה ממנו.
כמה חודשים לאחר אותה שיחת טלפון ששינתה את חיי, הייתה לי ההזדמנות להביע את תודתי לרבי פנים אל פנים. היה זה כשביקרתי את חמי וחמותי בברוקלין, וחמי עודד אותי לבקר את הרבי ולהודות לו. כשניגשתי אל הרבי, אמרתי לו "שמי הוא ויינרב ואני ממרילנד", והרבי חייך אליי חיוך גדול. ראיתי את הרבי פעמים רבות, וראיתי תמונות רבות של הרבי, אך לחיוך זה הייתה משמעות רבה עבורי.
עזבתי את סילבר ספרינג, ובסופו של דבר שיניתי קריירה מפסיכולוג במשרה מלאה למשרת רב בבית כנסת. במשך שנים רבות כיהנתי כרב בקהילה נפלאה בבולטימור בשם 'שומרי אמונה'. מאוחר יותר הוצע לי להיות סגן נשיא של האו יו, האיגוד האורתודוקסי. קיבלתי הצעה זו למרות שהיה קשה לי לעזוב את תפקידי בבולטימור.
מאז תשל"א, היו פעמים רבות שעמדתי בפני החלטות קשות בחיי. ולפני שהתייעצתי עם איש, הייתי מקשיב לקול הפנימי שלי. הקדשתי מעט זמן ללמוד את תורתו של הרבי – כמו הליקוטי שיחות – כדי להתחבר שוב, ואז הייתי מקשיב לעצה שהוא העניק לי: דבר עם עצמך. ועודדתי אחרים לעשות זאת בעצמם.
ודברתם אל הסלע...
טעמו וראו - טורו השבועי של הרב יוסף יצחק ג׳ייקבסון בעיתון ״בקהילה״
פרשת מי מריבה היא מהתמוהות שבכל התנ"ך. מה בדיוק היה חטאו של משה רבינו בשלו לא נכנס לארץ ישראל?
רש"י מסביר: "לפי שלא צוה המקום להכותו אלא ודברתם אל הסלע".
וכאן עולה התמיהה הגדולה, למה באמת הכה משה את הסלע? האומנם יש איזו תאווה להכות אבן במקום לדבר אליה? ועוד זאת, כפי שהקשה הרמב"ן, האם בדיבור יש נס גדול יותר מהכאה? וגם למה בפרשת בשלח כשלא היה לעם מים ציוה ה' למשה לקחת את המטה "והכית בצור". מה השתנה עתה מאז?
בספרי מחשבה וחסידות יש הסבר מרתק.
במדרש בילקוט שמעוני (פרשת חקת רמז תשסג) מובא: "ודברתם אל הסלע, והכיתם לא נאמר, אמר לו, כשהנער קטן רבו מכהו ומלמדו, כיון שהגדיל בדבור הוא מיסרו, כך אמר הקב"ה למשה כשהיה סלע זה קטן הכית אותו שנאמר והכית בצור, אבל עכשיו ודברתם אל הסלע, שנה עליו פרק אחד, והוא מוציא מים מן הסלע".
ביאור הדבר כך הוא. יש פעמים שיש צורך להכות את הסלע. הכאה היא סוג מסויים של חינוך. אין הכוונה להכאה במובן הפיזי, חלילה. התנהגות כזו עלולה להיות התעללות ממש. יש גם סגנון דיבור של 'הכאה'. האדם רואה מולו 'סלע' - מציאות חסומה, חומות חוצצות בפני כל יכולת מגע, ולפיכך עליו לפצח ולבקוע את אותם מחסומים בכוח ובעוצמה. עליו לנער ולזעזע על-מנת לפרוץ פנימה. זהו חינוך של הכאה.
דיבור, עניינו מגע עם פנימיותו של האדם. על-ידי הסבר וחיבור לאישיותו של החניך, אפשר להוציא אל הפֹועל את העוצמות הקיימות בו בצורה נעלמת. הדיבור הוא אופן הנהגה בוגר יותר, גבוה ופנימי בהרבה מסגנון של הכאה.
בעת יציאתם ממצרים היו ישראל עדיין 'עבדים', שלא היו רגילים למצב של חירות פנימית. אז היה צורך ב'הכאה' כדי להוציא את המים. לכן אמר ה' למשה "והכית בצור".
אבל אחרי ארבעים שנה של לימוד התורה ועמידה בנסיונות מכל הסוגים, כשקם דור חדש, אמר ה' למשה 'הגיע הזמן להתוות דרך חדשה - לא עוד הכאה, אלא לדבר עם העם. עם ישראל נמצא במדרגה כזו שבה הכאה לא תועיל, אי-אפשר יותר להשתמש בסגנון הזה. אדרבה, רק נזק ייצא מהכאת הסלע'.
מטעם זה, בפרשת בשלח נאמר הלשון 'צור', ובפרשת חוקת 'סלע'. וכפי שמסביר בעל 'באר מים חיים', המילה "סלע" מורכבת משלוש אותיות: סמך, למד, עין. האות האמצעית של המילה סמך היא מ"ם. האות האמצעית של התיבה למד - מם. והאות האמצעית של המילה עין? יוד. הרי יש כאן "מים". ללמדך, שאפילו אם משהו נראה כמו סלע מבחוץ, בתוכו ובפנימיותו יש מים, ולכן אין להכותו אלא לדבר אליו.
'צור' היא אבן כזו שמבחוץ ובמבפנים אינה אלא אבן. לכן יש להכותה כדי להוציא ממנה את המים. אבל סלע הוא כזה שרק בחיצוניות הוא סלע חזק, אבל בפנימיותו נמצא הרבה מים. לכן אין צורך בהכאה, כי גם דיבור יספיק להוציא את המים.
אדרבה, אם אתה מכה את הסלע, הוא יבנה חומות הגנה גבוהות וחזקות יותר, ושום מים לא ייצאו ממנו. הוא יעלים את המים עוד ועוד. "לא בכח ולא בחיל כי אם ברוחי אמר ה' צבא-ות", רק על ידי השפעה פנימית, השראה, דביקות ואהבה, תוכל להוציא את מי הדעת הטהורה מתוך הסלע.
משה, רעיא מהימנא של הדור שיצא ממצרים, ראה לפניו עדיין את אותה סלעיות עקשנית וחשב שיש צורך להכותה. אבל ה' אמר לו, שאסור לערב את תקופת הצור עם תקופת הסלע. הדור החדש שנכנס לארץ ישראל זקוק למנהיג שידבר אל הסלע.
***
לדעתי, זו הייתה אחת מהתכונות המיוחדות בהנהגתו והשראתו של כ"ק מרן האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל, שיום ההילולא שלו חל היום – ג' תמוז - חמישי פרשת חוקת.
בהיסטוריה של עם ישראל, ובפרט בדורנו זה, היו הרבה שהסתכלו על חלקים גדולים מעמנו וראו סלע חזק ויבש שאין בו טיפת מים. משכך שאלו, איך אפשר להוציא מהסלע הזה מים - "אין מים אלא תורה"? היו כאלו שהציעו 'להכות' את הסלע, או לעזבו כליל. אבל הרבי אמר ושנה ושילש: "ודברתם אל הסלע". בתוך תוכו ופנימיותו של הסלע נמצא באר מים חיים. בכל יהודי יש תשוקה ואהבה לאמת, לרוחניות ולבורא עולם. "אני ישנה ולבי ער". ואם רק נצליח לדבר אל הסלע, בדברים חיים היוצאים מן הלב, הנה גם אם אבן הוא נימוח.
גם בתוך הנוער החרדי, עדיין יש כאלה שחושבים שהנהגת המקל היא היא שתאפשר את נצחיות התורה. אולם, הרבי תפס והבין היטב היטב שהתוצאות מההכאה תהיינה הפוכות מהמכוון. לא רק שהנהגת הדיבור תועיל יותר, אלא שמקל בכלל לא מועיל. זה לא חסרון, זו מעלה. התבגרנו. עומדים על סף הכניסה לארץ ישראל, עומדים על סף הגאולה. ובזמן הגאולה, היחס עם הקב"ה צריך להיות לא בכח, אלא בפנימיות הלב ובפנימיות הנפש.
המקל כבר לא יעשה את הטריק. הנוער שלנו מלא מים חיים בתוך נפשו, ומבקש ומחפש את העומק הטמון מאחורי הדברים. האחריות שלנו היא לחדור אל אותו אוצר הטמון פנימה ולסייע בהוצאתו החוצה.
החוזה מלובלין זי"ע מצטט מה ששמע מהרה"ק רבי זושא מאניפאלי זי"ע. המשנה בסוף סוטה אומרת שבעקבות משיחא "יראי חטא ימאסו". פירש רבי זושא: לפני ביאת המשיח עם ישראל ימאס ביהדות שבנויה רק על יראת ושלילה. אנחנו רוצים יחס של דביקות עוצמתית. אני רוצה להרגיש קרבת אלקים. להבין ולחוות את האמת ש"אין עוד מלבדו", וש"ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד". בעקבות משיחא, יראת החטא לא תפעל אותה הפעולה, כי עם ישראל עומד מוכן לדביקות הכי פנימית עם אבינו שבשמים.
הסופר המפורסם הרמן ווק שאל את הרבי בשנות החמישים אם הוא באמת מאמין שהנוער האמריקאי יציית לחוקי התורה. האם הוא מאמין שאפשר להגיד להם מה לעשות? והרבי ענה: "הנוער האמריקאי לא יציית לאף אחד שיגיד לו מה לעשות. אבל הוא יציית לכל אחד שיסביר לו מדוע עליו לעשות!"
הרבי האמין בכל לבו שבנוער שלנו טמון אוצר בלתי נדלה של מים חיים ואפשר לדבר אליו, בלי שום צורך בהכאה. הוא האמין בדור והאמין שבכל אחד ישנם כל הכוחות האלוקיים, ואם רק נדע איך לדבר אליו, נצליח לגלות את באר המים חיים.
***
את הסיפור הבא שמעתי מבעל המעשה עצמו.
סיפר לי הרב צבי הירש וויינרעב, לשעבר ראש מערכת הכשרות או-יו, וראש ההוצאה לאור של 'קורן':
"אינני חסיד חב"ד. אני תלמיד של רבי יאשע בער סולובייציק זצ"ל. כשלוש שנים לאחר נישואיי עברתי להתגורר בסילבר ספרינג שבמרילנד, שם למדתי באוניברסיטה המקומית. קיבלתי תואר פרופסור בפסיכולוגיה והתתחלתי לעבוד במקצוע ברשת בתי הספר המקומית. בנוסף לכך, הייתי מעביר שיעורים בגמרא – שיעור אחד בשבת אחר הצהריים שהיה פתוח לקהל הרחב, והשני ביום שלישי בלילה לקבוצה קטנה יותר שרצה ללמוד בעיון.
"הייתי אז בשנות השלושים לחיי. משבר אמצע החיים לא היה אמור להופיע – אולי הוא הופיע מוקדם מהרגיל – אך בערך בזמן זה שאלות רבות החלו להציק לי.
"האם עליי להקדיש את חיי ללימוד התורה בלבד, או להמשיך בעיסוק בפסיכולוגיה? ואם פסיכולוגיה, כיצד אקדם את הקריירה שלי? לעבור לתחום הריפוי הפרטי, או לקבל משרה שהוצעה לי מאחד הארגונים החברתיים באיזור מגוריי? התלבטתי גם לאיזה מקום לימודים לשלוח את ילדיי, ואם לא די בכך היו לי גם ספקות באמונה לצד שאלות פילוסופיות.
בקיצור, הייתי נבוך.
שאלות אלו הכניסו אותי לדיכאון ולא ידעתי להיכן לפנות. שוחחתי עם כמה מחבריי, ואחד מהם – חסיד חב"ד – הציע שאפגש עם הרבי.
בחודש טבת תשל"א התקשרתי לרבי. מזכירו של הרבי השיב לטלפון באנגלית Hello, who’s this – - שלום, מי זה? הוא שאל בפשטות.
תוך כדי שיחה, אני שומע קול ברקע. זיהיתי את הקול מההתוועדויות ששמעתי ברדיו – היה זה הרבי שדיבר באידיש ורצה לדעת מי בטלפון.
"מדבר יהודי ממרילנד", אמרתי.
סיפרתי למזכיר הרב חדקוב ז"ל על השאלות הרבות שרציתי להציג לרבי – להיכן עליי לפנות בחיי, כיצד לפתח את הקריירה, שאלות באמונה... הסברתי כי אני מאוד מבולבל ולא יודע להיכן לפנות. דיברתי באנגלית, ותוך כדי דיבור חזר המזכיר על דבריי באידיש – כנראה כדי שהרבי ישמע במה מדובר.
ואז שמעתי את הרבי אומר באידיש: "אמור לו שיש יהודי המתגורר במרילנד והוא יוכל לשוחח עמו. שמו הוא ויינרב."
"שמעת מה אמר הרבי?" שאל אותי המזכיר.
לא יכולתי להאמין למשמע אוזניי! ידעתי במאת האחוזים שלא אמרתי למזכיר מהו שמי, אך הרבי אמר את שמי – ויינרב! נדהמתי ורציתי לוודא ששמעתי היטב. כשהמזכיר שאל אותי אם שמעתי, השבתי בשלילה.
הוא חזר על דברי הרבי. "ס'איז דא א איד אין מרילנד מיט וועמען ער זאל רעדן. זיין נאמען איז ויינרב" (יש יהודי במרילנד עמו עליו להתייעץ. שמו הוא ויינרב).
השבתי: "ויינרב זהו שמי!"
ואז שמעתי את הרבי אומר: "אויב אזוי, זאל ער וויסן אז אמאל דארף מען רעדן צו זיך" – אם כך, עליו לדעת שלפעמים על האדם לדבר אל עצמו.
יכולתי להבחין כי המזכיר בעצמו היה נדהם ממה שהתרחש למול עיניו. הוא עצר לרגע, שמעתי אותו מתנשם, ואז הוא אמר לי: "הרבי אמר שלפעמים הדבר הטוב ביותר הוא כי האדם ידבר אל עצמו. האם אין שמך ויינרב?"
"כן, שמי הוא ויינרב, אולי הרבי מתכוון לויינרב אחר, אמרתי".
"לא, הרבי אמר 'דבר עם ויינרב' והוא הסביר שכוונתו היא שעליך לדבר עם עצמך."
הודיתי לו מקרב לב, והשיחה הסתיימה.
הרב ווינרב סיכם את הסיפור:
"אם יורשה לי לפרש את כוונת הרבי, אני מאמין שהוא ביקש לומר לי 'אתה מחפש תשובות מחוצה לך. אך אינך ילד, אתה אדם מבוגר. אתה בן שלושים, אבא, מלמד תורה לרבים. עליך להיות יותר בטוח בעצמך. הגיע הזמן שתתבגר ותאזין לעצמך. אל תהיה תלוי באחרים, סמוך על עצמך'.
"מאותו הרגע הפכתי להיות החלטי יותר. אני חושב שעד אז הייתה לי נטיה לפסוח על שני הסעיפים. לא הייתי לוקח סיכונים והייתי מתעצל להחליט. אך מאותה נקודה ואילך, הפכתי להיות החלטי ונחוש.
הרבי יכול היה להרים את הטלפון ולומר לי בעצמו מה עליי לעשות. אבל אז, אולי לא הייתי מציית לדבריו. כמו אנשים רבים, יש לי רתיעה טבעית מציות לאנשים אחרים שאומרים לי מה לעשות. דומני שהרבי ידע שמוטב שהתשובה תבוא מתוך עצמי מאשר שאשמע אותה ממנו.
כמה חודשים לאחר אותה שיחת טלפון ששינתה את חיי, הייתה לי ההזדמנות להביע את תודתי לרבי פנים אל פנים. היה זה כשביקרתי את חמי וחמותי בברוקלין, וחמי עודד אותי לבקר את הרבי ולהודות לו. כשניגשתי אל הרבי, אמרתי לו "שמי הוא ויינרב ואני ממרילנד", והרבי חייך אליי חיוך גדול. ראיתי את הרבי פעמים רבות, וראיתי תמונות רבות של הרבי, אך לחיוך זה הייתה משמעות רבה עבורי.
עזבתי את סילבר ספרינג, ובסופו של דבר שיניתי קריירה מפסיכולוג במשרה מלאה למשרת רב בבית כנסת. במשך שנים רבות כיהנתי כרב בקהילה נפלאה בבולטימור בשם 'שומרי אמונה'. מאוחר יותר הוצע לי להיות סגן נשיא של האו יו, האיגוד האורתודוקסי. קיבלתי הצעה זו למרות שהיה קשה לי לעזוב את תפקידי בבולטימור.
מאז תשל"א, היו פעמים רבות שעמדתי בפני החלטות קשות בחיי. ולפני שהתייעצתי עם איש, הייתי מקשיב לקול הפנימי שלי. הקדשתי מעט זמן ללמוד את תורתו של הרבי – כמו הליקוטי שיחות – כדי להתחבר שוב, ואז הייתי מקשיב לעצה שהוא העניק לי: דבר עם עצמך. ועודדתי אחרים לעשות זאת בעצמם.
ודברתם אל הסלע...
טעמו וראו (עיתון ״בקהילה״) - פרשת חוקת תשפ״ג
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
פרשת מי מריבה היא מהתמוהות שבכל התנ"ך. מה בדיוק היה חטאו של משה רבינו בשלו לא נכנס לארץ ישראל?
רש"י מסביר: "לפי שלא צוה המקום להכותו אלא ודברתם אל הסלע".
וכאן עולה התמיהה הגדולה, למה באמת הכה משה את הסלע? האומנם יש איזו תאווה להכות אבן במקום לדבר אליה? ועוד זאת, כפי שהקשה הרמב"ן, האם בדיבור יש נס גדול יותר מהכאה? וגם למה בפרשת בשלח כשלא היה לעם מים ציוה ה' למשה לקחת את המטה "והכית בצור". מה השתנה עתה מאז?
בספרי מחשבה וחסידות יש הסבר מרתק.
במדרש בילקוט שמעוני (פרשת חקת רמז תשסג) מובא: "ודברתם אל הסלע, והכיתם לא נאמר, אמר לו, כשהנער קטן רבו מכהו ומלמדו, כיון שהגדיל בדבור הוא מיסרו, כך אמר הקב"ה למשה כשהיה סלע זה קטן הכית אותו שנאמר והכית בצור, אבל עכשיו ודברתם אל הסלע, שנה עליו פרק אחד, והוא מוציא מים מן הסלע".
ביאור הדבר כך הוא. יש פעמים שיש צורך להכות את הסלע. הכאה היא סוג מסויים של חינוך. אין הכוונה להכאה במובן הפיזי, חלילה. התנהגות כזו עלולה להיות התעללות ממש. יש גם סגנון דיבור של 'הכאה'. האדם רואה מולו 'סלע' - מציאות חסומה, חומות חוצצות בפני כל יכולת מגע, ולפיכך עליו לפצח ולבקוע את אותם מחסומים בכוח ובעוצמה. עליו לנער ולזעזע על-מנת לפרוץ פנימה. זהו חינוך של הכאה.
דיבור, עניינו מגע עם פנימיותו של האדם. על-ידי הסבר וחיבור לאישיותו של החניך, אפשר להוציא אל הפֹועל את העוצמות הקיימות בו בצורה נעלמת. הדיבור הוא אופן הנהגה בוגר יותר, גבוה ופנימי בהרבה מסגנון של הכאה.
בעת יציאתם ממצרים היו ישראל עדיין 'עבדים', שלא היו רגילים למצב של חירות פנימית. אז היה צורך ב'הכאה' כדי להוציא את המים. לכן אמר ה' למשה "והכית בצור".
אבל אחרי ארבעים שנה של לימוד התורה ועמידה בנסיונות מכל הסוגים, כשקם דור חדש, אמר ה' למשה 'הגיע הזמן להתוות דרך חדשה - לא עוד הכאה, אלא לדבר עם העם. עם ישראל נמצא במדרגה כזו שבה הכאה לא תועיל, אי-אפשר יותר להשתמש בסגנון הזה. אדרבה, רק נזק ייצא מהכאת הסלע'.
מטעם זה, בפרשת בשלח נאמר הלשון 'צור', ובפרשת חוקת 'סלע'. וכפי שמסביר בעל 'באר מים חיים', המילה "סלע" מורכבת משלוש אותיות: סמך, למד, עין. האות האמצעית של המילה סמך היא מ"ם. האות האמצעית של התיבה למד - מם. והאות האמצעית של המילה עין? יוד. הרי יש כאן "מים". ללמדך, שאפילו אם משהו נראה כמו סלע מבחוץ, בתוכו ובפנימיותו יש מים, ולכן אין להכותו אלא לדבר אליו.
'צור' היא אבן כזו שמבחוץ ובמבפנים אינה אלא אבן. לכן יש להכותה כדי להוציא ממנה את המים. אבל סלע הוא כזה שרק בחיצוניות הוא סלע חזק, אבל בפנימיותו נמצא הרבה מים. לכן אין צורך בהכאה, כי גם דיבור יספיק להוציא את המים.
אדרבה, אם אתה מכה את הסלע, הוא יבנה חומות הגנה גבוהות וחזקות יותר, ושום מים לא ייצאו ממנו. הוא יעלים את המים עוד ועוד. "לא בכח ולא בחיל כי אם ברוחי אמר ה' צבא-ות", רק על ידי השפעה פנימית, השראה, דביקות ואהבה, תוכל להוציא את מי הדעת הטהורה מתוך הסלע.
משה, רעיא מהימנא של הדור שיצא ממצרים, ראה לפניו עדיין את אותה סלעיות עקשנית וחשב שיש צורך להכותה. אבל ה' אמר לו, שאסור לערב את תקופת הצור עם תקופת הסלע. הדור החדש שנכנס לארץ ישראל זקוק למנהיג שידבר אל הסלע.
***
לדעתי, זו הייתה אחת מהתכונות המיוחדות בהנהגתו והשראתו של כ"ק מרן האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל, שיום ההילולא שלו חל היום – ג' תמוז - חמישי פרשת חוקת.
בהיסטוריה של עם ישראל, ובפרט בדורנו זה, היו הרבה שהסתכלו על חלקים גדולים מעמנו וראו סלע חזק ויבש שאין בו טיפת מים. משכך שאלו, איך אפשר להוציא מהסלע הזה מים - "אין מים אלא תורה"? היו כאלו שהציעו 'להכות' את הסלע, או לעזבו כליל. אבל הרבי אמר ושנה ושילש: "ודברתם אל הסלע". בתוך תוכו ופנימיותו של הסלע נמצא באר מים חיים. בכל יהודי יש תשוקה ואהבה לאמת, לרוחניות ולבורא עולם. "אני ישנה ולבי ער". ואם רק נצליח לדבר אל הסלע, בדברים חיים היוצאים מן הלב, הנה גם אם אבן הוא נימוח.
גם בתוך הנוער החרדי, עדיין יש כאלה שחושבים שהנהגת המקל היא היא שתאפשר את נצחיות התורה. אולם, הרבי תפס והבין היטב היטב שהתוצאות מההכאה תהיינה הפוכות מהמכוון. לא רק שהנהגת הדיבור תועיל יותר, אלא שמקל בכלל לא מועיל. זה לא חסרון, זו מעלה. התבגרנו. עומדים על סף הכניסה לארץ ישראל, עומדים על סף הגאולה. ובזמן הגאולה, היחס עם הקב"ה צריך להיות לא בכח, אלא בפנימיות הלב ובפנימיות הנפש.
המקל כבר לא יעשה את הטריק. הנוער שלנו מלא מים חיים בתוך נפשו, ומבקש ומחפש את העומק הטמון מאחורי הדברים. האחריות שלנו היא לחדור אל אותו אוצר הטמון פנימה ולסייע בהוצאתו החוצה.
החוזה מלובלין זי"ע מצטט מה ששמע מהרה"ק רבי זושא מאניפאלי זי"ע. המשנה בסוף סוטה אומרת שבעקבות משיחא "יראי חטא ימאסו". פירש רבי זושא: לפני ביאת המשיח עם ישראל ימאס ביהדות שבנויה רק על יראת ושלילה. אנחנו רוצים יחס של דביקות עוצמתית. אני רוצה להרגיש קרבת אלקים. להבין ולחוות את האמת ש"אין עוד מלבדו", וש"ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד". בעקבות משיחא, יראת החטא לא תפעל אותה הפעולה, כי עם ישראל עומד מוכן לדביקות הכי פנימית עם אבינו שבשמים.
הסופר המפורסם הרמן ווק שאל את הרבי בשנות החמישים אם הוא באמת מאמין שהנוער האמריקאי יציית לחוקי התורה. האם הוא מאמין שאפשר להגיד להם מה לעשות? והרבי ענה: "הנוער האמריקאי לא יציית לאף אחד שיגיד לו מה לעשות. אבל הוא יציית לכל אחד שיסביר לו מדוע עליו לעשות!"
הרבי האמין בכל לבו שבנוער שלנו טמון אוצר בלתי נדלה של מים חיים ואפשר לדבר אליו, בלי שום צורך בהכאה. הוא האמין בדור והאמין שבכל אחד ישנם כל הכוחות האלוקיים, ואם רק נדע איך לדבר אליו, נצליח לגלות את באר המים חיים.
***
את הסיפור הבא שמעתי מבעל המעשה עצמו.
סיפר לי הרב צבי הירש וויינרעב, לשעבר ראש מערכת הכשרות או-יו, וראש ההוצאה לאור של 'קורן':
"אינני חסיד חב"ד. אני תלמיד של רבי יאשע בער סולובייציק זצ"ל. כשלוש שנים לאחר נישואיי עברתי להתגורר בסילבר ספרינג שבמרילנד, שם למדתי באוניברסיטה המקומית. קיבלתי תואר פרופסור בפסיכולוגיה והתתחלתי לעבוד במקצוע ברשת בתי הספר המקומית. בנוסף לכך, הייתי מעביר שיעורים בגמרא – שיעור אחד בשבת אחר הצהריים שהיה פתוח לקהל הרחב, והשני ביום שלישי בלילה לקבוצה קטנה יותר שרצה ללמוד בעיון.
"הייתי אז בשנות השלושים לחיי. משבר אמצע החיים לא היה אמור להופיע – אולי הוא הופיע מוקדם מהרגיל – אך בערך בזמן זה שאלות רבות החלו להציק לי.
"האם עליי להקדיש את חיי ללימוד התורה בלבד, או להמשיך בעיסוק בפסיכולוגיה? ואם פסיכולוגיה, כיצד אקדם את הקריירה שלי? לעבור לתחום הריפוי הפרטי, או לקבל משרה שהוצעה לי מאחד הארגונים החברתיים באיזור מגוריי? התלבטתי גם לאיזה מקום לימודים לשלוח את ילדיי, ואם לא די בכך היו לי גם ספקות באמונה לצד שאלות פילוסופיות.
בקיצור, הייתי נבוך.
שאלות אלו הכניסו אותי לדיכאון ולא ידעתי להיכן לפנות. שוחחתי עם כמה מחבריי, ואחד מהם – חסיד חב"ד – הציע שאפגש עם הרבי.
בחודש טבת תשל"א התקשרתי לרבי. מזכירו של הרבי השיב לטלפון באנגלית Hello, who’s this – - שלום, מי זה? הוא שאל בפשטות.
תוך כדי שיחה, אני שומע קול ברקע. זיהיתי את הקול מההתוועדויות ששמעתי ברדיו – היה זה הרבי שדיבר באידיש ורצה לדעת מי בטלפון.
"מדבר יהודי ממרילנד", אמרתי.
סיפרתי למזכיר הרב חדקוב ז"ל על השאלות הרבות שרציתי להציג לרבי – להיכן עליי לפנות בחיי, כיצד לפתח את הקריירה, שאלות באמונה... הסברתי כי אני מאוד מבולבל ולא יודע להיכן לפנות. דיברתי באנגלית, ותוך כדי דיבור חזר המזכיר על דבריי באידיש – כנראה כדי שהרבי ישמע במה מדובר.
ואז שמעתי את הרבי אומר באידיש: "אמור לו שיש יהודי המתגורר במרילנד והוא יוכל לשוחח עמו. שמו הוא ויינרב."
"שמעת מה אמר הרבי?" שאל אותי המזכיר.
לא יכולתי להאמין למשמע אוזניי! ידעתי במאת האחוזים שלא אמרתי למזכיר מהו שמי, אך הרבי אמר את שמי – ויינרב! נדהמתי ורציתי לוודא ששמעתי היטב. כשהמזכיר שאל אותי אם שמעתי, השבתי בשלילה.
הוא חזר על דברי הרבי. "ס'איז דא א איד אין מרילנד מיט וועמען ער זאל רעדן. זיין נאמען איז ויינרב" (יש יהודי במרילנד עמו עליו להתייעץ. שמו הוא ויינרב).
השבתי: "ויינרב זהו שמי!"
ואז שמעתי את הרבי אומר: "אויב אזוי, זאל ער וויסן אז אמאל דארף מען רעדן צו זיך" – אם כך, עליו לדעת שלפעמים על האדם לדבר אל עצמו.
יכולתי להבחין כי המזכיר בעצמו היה נדהם ממה שהתרחש למול עיניו. הוא עצר לרגע, שמעתי אותו מתנשם, ואז הוא אמר לי: "הרבי אמר שלפעמים הדבר הטוב ביותר הוא כי האדם ידבר אל עצמו. האם אין שמך ויינרב?"
"כן, שמי הוא ויינרב, אולי הרבי מתכוון לויינרב אחר, אמרתי".
"לא, הרבי אמר 'דבר עם ויינרב' והוא הסביר שכוונתו היא שעליך לדבר עם עצמך."
הודיתי לו מקרב לב, והשיחה הסתיימה.
הרב ווינרב סיכם את הסיפור:
"אם יורשה לי לפרש את כוונת הרבי, אני מאמין שהוא ביקש לומר לי 'אתה מחפש תשובות מחוצה לך. אך אינך ילד, אתה אדם מבוגר. אתה בן שלושים, אבא, מלמד תורה לרבים. עליך להיות יותר בטוח בעצמך. הגיע הזמן שתתבגר ותאזין לעצמך. אל תהיה תלוי באחרים, סמוך על עצמך'.
"מאותו הרגע הפכתי להיות החלטי יותר. אני חושב שעד אז הייתה לי נטיה לפסוח על שני הסעיפים. לא הייתי לוקח סיכונים והייתי מתעצל להחליט. אך מאותה נקודה ואילך, הפכתי להיות החלטי ונחוש.
הרבי יכול היה להרים את הטלפון ולומר לי בעצמו מה עליי לעשות. אבל אז, אולי לא הייתי מציית לדבריו. כמו אנשים רבים, יש לי רתיעה טבעית מציות לאנשים אחרים שאומרים לי מה לעשות. דומני שהרבי ידע שמוטב שהתשובה תבוא מתוך עצמי מאשר שאשמע אותה ממנו.
כמה חודשים לאחר אותה שיחת טלפון ששינתה את חיי, הייתה לי ההזדמנות להביע את תודתי לרבי פנים אל פנים. היה זה כשביקרתי את חמי וחמותי בברוקלין, וחמי עודד אותי לבקר את הרבי ולהודות לו. כשניגשתי אל הרבי, אמרתי לו "שמי הוא ויינרב ואני ממרילנד", והרבי חייך אליי חיוך גדול. ראיתי את הרבי פעמים רבות, וראיתי תמונות רבות של הרבי, אך לחיוך זה הייתה משמעות רבה עבורי.
עזבתי את סילבר ספרינג, ובסופו של דבר שיניתי קריירה מפסיכולוג במשרה מלאה למשרת רב בבית כנסת. במשך שנים רבות כיהנתי כרב בקהילה נפלאה בבולטימור בשם 'שומרי אמונה'. מאוחר יותר הוצע לי להיות סגן נשיא של האו יו, האיגוד האורתודוקסי. קיבלתי הצעה זו למרות שהיה קשה לי לעזוב את תפקידי בבולטימור.
מאז תשל"א, היו פעמים רבות שעמדתי בפני החלטות קשות בחיי. ולפני שהתייעצתי עם איש, הייתי מקשיב לקול הפנימי שלי. הקדשתי מעט זמן ללמוד את תורתו של הרבי – כמו הליקוטי שיחות – כדי להתחבר שוב, ואז הייתי מקשיב לעצה שהוא העניק לי: דבר עם עצמך. ועודדתי אחרים לעשות זאת בעצמם.
ודברתם אל הסלע...
טעמו וראו - טורו השבועי של הרב יוסף יצחק ג׳ייקבסון בעיתון ״בקהילה״
צרפו חברים ומשפחה לקבוצת הווסטאפ שלנו
צרפו חברים ומשפחה לקבוצת הווסטאפ שלנו
אנא השאירו את תגובתכם למטה!