א.

חשבתי לתומי שבזמן מלחמה ועת צרה ליעקב, כשדם יהודי נשפך בצורה נוראה רח"ל, ואחינו כל בית ישראל נתונים בצרה ובשביה, וחמת האויב הסדיסטי מזכירה לנו מי אנחנו, מה תפקידנו עלי אדמות, ובעיקר שכולנו בני איש אחד נחנו, היינו כולנו מתרוממים טפח מעל פני האדמה, ומבליגים על מדות רעות, ולו רק בדיבור ובמעשה.

ואני מאמין שכן הוא הרגש של רוב אחינו בני ישראל בתקופה מאתגרת כזו - להתמקד כולנו יחד, יומם ולילה, בחיזוק הנשק הרוחני של עם ישראל: אהבת ישראל, אמונה בה', תפלה, לימוד התורה, מעשים טובים, ותשובה בלב שלם, כמובן בנוסף לכל ההשתדלות הגשמית והפיזית למגר את האויב הנאצי ימ"ש מעל פני תבל.

לכן הלב נקרע לרסיסים כשרואים את הריקבון והשחיתות הפנימית, כאשר אין יראת אלקים לנגד עינינו.

ב.

ומעשה שהיה, בעיירה בדרום הארץ, כך היה לפני כחודשיים - בעיצומה של המלחמה הנוראה.

ב'חדר' לתינוקות של בית רבן, סידרו סעודה חגיגית לכבוד ילדי תשב"ר המתחילים ללמוד גמרא. אך הנה הכריז הוועד הרוחני של התלמוד תורה, שלמרות הנהוג בדרך כלל, השנה לא ישימו על הכסאות את שמות הילדים, אלא כל תלמיד ישב על כסאו בעת החגיגה ללא שום שם וסימן.

למה?

כי ב'חדר' זה לומדים כמה ילדים של משפחות שאינן מקובלות על קהילה מסוימת. אם העסקנים של אותה קהילה יראו את השמות של ילדים אלה 'הראויים לשמצה' על הכסאות, הם יכעסו על התלמוד-תורה, אולי יתחילו להציק להם, או אפילו למנוע כספים המגיעים אליהם.

הועדה שקיבלה את ההחלטה היא של יהודים אנשי צורה ובעלי מידות טובות, יהודים ישרים ויראי שמים. אלא מאי, הם טוענים, שהם פשוט מפחדים לעתידם האישי, ולעתידו של כל ה'חדר'. כי בידי כמה מאותם אנשים כח להזיק למוסד בצורה רצינית ולטווח זמן ארוך.

עד כאן סיפור המעשה.

ג.

כשלעצמי, אם לא הייתי מכיר את היהדות ואת החסידות ממקורותיהן הראשונים, אם לא הייתי גדל בצילא דמהימנותא של צדיק אמיתי שלא היה בעולמו אלא יראת שמים ואהבת שמים, אהבת ישראל ואהבת התורה, סיפור כזה היה מרחיק אותי לגמרי מהיהדות החרדית. הוא היה מראה לי שהשחיתות אוכלת כל חלקה טובה.

אני נפגש עם המון צעירים שנשרו מדרך התורה רח"ל. והגם שתמיד יש להאשים את היצר הרע שעושה מלאכתו באמונה לצוד נפשות ישראל ולהרחיקם מאלקי ישראל, מכל מקום העובדה היא שסיפורים כמו אלה מקוממים את הנשמות הכי רגישות שבתוכנו ומוכיחים להם עד כמה רקובה המערכת שסיפורי טרור וזוועה כאלו יכולים להימשך בה במשך שנים רבות, וכולם רועדים לפצות את הפה.

מה שפוגע בנשמות הרגישות האלה יותר מהכל הוא אוזלת היד של יהודים טובים, חסידים ואנשי מעשה, אנשים שימסרו את נפשם עבור ביקור חולים, הכנסת אורחים, והלויית המת, אך אם הם ייתקלו בפרשה מכאיבה כגון זו, הם מרימים את הידיים ואומרים: "אין מה לעשות. כך החיים".

אוי לאותה בושה. הרי כל היהדות באה לעולם כדי למגר שחיתות, רוע, שקר, הבלים, עבודת אלילים, אמונות תפלות, קנאות טיפשית, פגאניזם, מדות רעות, הלבנת פני חבירו, גרימת נזק לחבירו. והנה כאן בשם התורה והחסידות - לא נרתעים מלהזיק לילדים תמימים וישרים, משיחי ה', שלומדים בחדר שאפילו אינו שייך לחוג שלהם, ולמה? כי הם קיבלו ילדים של הורים שהחליטו להתפלל במקום אחר.

כנראה שלדעתם על כל 'חדר' בעולם לזרוק את הילדים האלה לפח, שילכו להתחנך ברחוב דיזינגוף, כי יש להם את החוצפה לא להיכנע לתקנון שלנו.

"אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו". אני לא דן אף אחד, כלל וכלל. אני מבין את הנסיון ואת המבוכה, ועוד יותר, את הכאב והבושה. כפי שאבא אחד אמר לי, "כבוד הרב, אני אוהב את האמת, אבל אני לא יכול להרשות לעצמי שהבנים שלי ינתקו כל קשר איתי ועם אשתי כי אמרנו מה שתשעים אחוז חושבים בפנים...".

ד.

עד מתי יימשך המצב הזה?

את המענה לכך למדנו מהרה"ק בעל 'חידושי הרי"ם' זי"ע.

על הפסוק (וארא ו, ו), "לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים", מפרש ה'חידושי הרי"ם' את המלים "סבלות מצרים".

'סבלות' - מלשון סבל וסבלנות. אתה עומד בתור בבנק, ומישהו מתחיל לצעוק על התור שלא מסתיים. מישהו אחר מגיב: "קצת סבלנות!" סבלנות היא סוג של סבל - היכולת לקבל מצב מאתגר בשיווי נפש.

אם כך, הקב"ה מעניק פה מסר רב עוצמה: "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם", אני אשחרר אתכם מה'סבלנות', ממה שאתם מוכנים לסבול את מצרים.

השלב הראשון של גאולה מתחיל כשתפסיקו לסבול את הגלות. שהסבלנות שלכם כלפי הרוע והאכזריות של הגלות תתפוצץ, שתאבדו את הרצון לסבול את מצרים. תחילתה של גאולת מצרים יכולה להתרחש רק כאשר העבדים העבריים סירבו לסבול את הזוועות שעברו.

ה.

הדבר כל כך נכון בחיים הפרטיים והקולקטיביים. כל זמן שאנו חיים בשלום עם התעללות, עם חוסר תפקוד, עם טראומות שמחריבות לנו את החיים הפנימיים, עם מצב של חוסר צדק, זוועות שאנו משלימים איתן - המצב יימשך.

אם לא נמאס לי להיות חלש, להיות קורבן של התמכרות או פחד, מסע הגאולה שלי לא יכול להתחיל.

זה לא קל. חוסר האונים הנלמד חודר עמוק עמוק לתוך הנוירונים. הכחשה או הדחקה של הבעיה היא דרך להחליש, להקהות, ולהשקיט את הסבל.

אבל אין ברירה אחרת. הדרך לצאת מהכאב היא באמצעות הכאב. אני חייב להיות מסוגל להרגיש את כאב הניכור שלי לעצמי כדי להיות מסוגל להתחיל את המסע לעבר השחרור.

הקב"ה אומר למשה: העם הזה לא נועד להיות עבדים. בגלל נשמתם הטהורה יש נקודה שלא נכנסת לגלות, ולכן כלל ישראל יחל סוף סוף לאבד את הסבלנות, להשתוקק לצאת מתחת למים ולשאוף אויר.

אדם שלימדו אותו בשלב מוקדם בחייו לחוסר כבוד עצמי ולהרגיש נחות מאחרים, הופך לעובד שמפחד לדבר בעד עצמו, שמשתדל למצוא חן בעיני כולם, ושסובל עשרות שנים עם בוס מתעלל.

הצעד הראשון של גאולה הוא להתחיל להקשיב לקול של תחושת הערך הפנימית שלך, הנובעת מהמודעות שיש לך נשמה אינסופית, וערך עצמי אלוקי אבסולוטי.

הצעד הראשון הוא לפחות להתחיל לאבד את הסבלנות שלנו, להיות חסרי סבלנות למה שקורה בד' האמות שלנו.

כשרואים אכזריות, רוע ושחיתות בקהילה, צריך לאבד את הסבלנות. כולם צריכים לצעוק: "נמאס לנו מהנהגה כזו".

ו.

אותו דבר נכון ביחס למצב הבטחון בארץ.

אחרי הרצח ההמוני באירופה, היינו כל כך חולים מהמצב שפשוט הפסקנו לדאוג ממה שהגוי חושב. השואה הרסה לפחות באופן זמני את הסבלנות הפסיכולוגית הישנה, תוך כניעה לדאגה "מה יאמרו הגויים", לפחד מקול עלה נדף. ובכך אפשרה לנו להתעלות מעל הפחד שלנו.

אבל באמצעות שטיפת מוח של יהודים שיש להם תדמית עצמית נוראה, התחלנו לסבול את הרשעים. מנהיגי ישראל הרשו לצבא הנאצים ימ"ש להתפתח סמוך לגבול, והרשו לעצמם ולעמם לסבול עוד רצח ועוד אחד עוד פיגוע התאבדות ועוד אחד.

תחילת גאולתנו היא במודעותנו לכך שהגלות שלנו אינה טבעית. האם נוכל ללמוד להתחיל לחשוב עם מרחב של גאולה? האם נוכל לזעוק בכנות על כאב הניכור האינדיבידואלי והקולקטיבי שלנו?

ז.

נסיים בסיפור קצר ועמוק.

בשנות החמשים, פסע כ"ק מרן האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל מ'770', לעבר ביתו. בדרך הליכתו, על שדרת איסטרן פרקוויי הוא נתקל בשני מנהלי 'חדר' מקומי כשהם מביטים באוטובוס צהוב שחונה על הכביש.

כשהרבי שאל אותם על מה הם מסתכלים, הם השיבו שהאוטובוס הזה נמכר עכשיו במבצע מיוחד, והם חושבים לרכוש אותו ל'חדר'. "אנחנו זקוקים נואשות לאוטובוס משלנו", אמרו המנהלים לרבי.

"אבל האוטובוס הזה נראה רעוע וזקן", אמר הרבי. "למה לא לרכוש אוטובוס חדש ומרווח לילדים?"

"לו רק יכולנו להרשות לעצמנו כסף מהסוג הזה!" הם קראו. "המחיר של האוטובוס הישן הזה הוא משהו שנוכל אולי להתאים לתקציב שלנו, וגם זה בדוחק גדול".

הרבי הגיב:

"אתם יודעים למה אתם לא יכולים למצוא את הכסף לאוטובוס חדש? כי בראש שלכם, האוטובוס הישן והמוזנח מספיק לתינוקות של בית רבן. אם יהיה לכם ברור שהילדים זקוקים ורשאים לאוטובוס חדש ויפה, הכסף כבר יגיע"!

כי במקרים רבים, הסטנדרטים שלך הם לרוב מה שיגדירו בסופו של דבר את איכות חייך וייעודו. מה אתה מוכן לסבול, ומה אתה כבר לא מוכן לסבול? האם אתה מוכן לסבול קטנות המוחין וקטנות החיים, או שאתה מבין ומרגיש שנועדת לעוף לשמי רום, שאתה לא יתוש או זבוב, אלא "אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון כולכם!".

השלב הראשון וההכרחי לגאולה פרטית וכללית

9213__pic____________________topaz_enhance_4x.d39f.png

1025_vaera_edited.8cd9.pdf

השלב הראשון וההכרחי לגאולה פרטית וכללית

פרשת וארא

עד מתי יהיה זה לנו למוקש? 

&#39;אמרתי לילד שוב ושוב איך להתנהג, אך הוא ממשיך בשלו. למה הוא לא מתחנך?!&#39;

אין דבר יותר מתסכל ומאכזב להורה מאשר להרגיש כישלון בחינוך. אנחנו מדברים ומסבירים לילדים על דרך ההתנהגות הנכונה, אבל לפעמים זה פשוט לא עובד. נראה שהחינוך נכנס באוזן אחת ויוצא מהאוזן השניה.

זה נכון גם בהדרכה ובהסברה. בין אם אנחנו מנהיגים בקהילתנו ומנסים להשפיע על הקהל בעניין מסוים, או אם אנחנו נושאים בתפקיד בו עלינו להציג לעולם את האמת, אך העולם נותר בשקר. איך נשכנע את העומד מולנו ונניע אותו לפעולה חיובית?&nbsp;

בשיעור מרתק ומאלף לפרשת וארא, מציג הרב יוסף יצחק ג&#39;ייקובסון את סוד המפתח לשכנוע בחינוך, בהדרכה ובהסברה.

9205_kid_not_listening_kippah.0abe.png

21_heb_vaera_5784_edited.d931.mp4

21_heb_vaera_5784_edited.d931.mp3

סודות השכנוע

הכלי שיהפוך את המילה שלכם למשמעותית - בחינוך, בהדרכה ובהסברה

ב"ה.

א.

ליתן תוכחה הוא מצוה ממצות התורה. להציל עם ישראל מטעויות חמורות שעושה, להציל את מנהיגי ארץ ישראל מטעויות חמורות שעושים, הוא מצווה רבתי של הצלת נפשות.

להעמיד אדם על טעותו, ולהעמיד עם על כשלונותיו, הוא ההתנהגות של בן אדם שאיכפת לו כשרואה מי שאהוב עליו גולש לתוך מקומות מסוכנים.

אבל לא הרי זה כהרי זה. יש אלה שזועקים ומוחים וצועקים, ומרגישים זוהמא ושנאה היוצאת מפיהם. ויש אלה זועקים ומוחים ומרגישים אהבה וחיבה כרשפי אש.

והתוצאות הן לגמרי אחרות.

"הַגִּידָה לִּי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי"! ופירש הרב הצדיק מברדיטשוב זי"ע, אם אתה רוצה להוכיח אותי, בסדר גמור. אבל תשכנע אותי תחילה שאתה אוהב אותי, שאתה מאוהב בנפשי. &nbsp;&nbsp;

***

ב.

יש מדרש מדהים ונפלא שמלמד אותנו מהו מנהיג ישראל אמיתי.

התורה מתחילה&nbsp; פרשת וארא: "וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה’". דבור, כידוע, זו אמירה קשה, ואלוקים היא מידת הדין. הקב"ה דיבר עם משה קשות במידת הדין עקב דבריו של משה בסוף הפרשה הקודמת:&nbsp;"ויאמר אדנ"י למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני"?!&nbsp;- לאחר שבא משה בטענות כלפי מעלה, עונה לו הקב"ה בלשון קשה.

אך בהמשך הפסוק כתוב: "ויאמר אליו אני ה'". אמירה זו אמירה רכה, ושם הוי' זה מידת הרחמים. כיצד מתיישבים שני חלקי הפסוק?

אומר המדרש רבה:&nbsp;"ועל דבר זה (שאמר למה הרעות) ביקשה מדת הדין לפגוע במשה, הדא הוא דכתיב: 'וידבר אלקים אל משה', ולפי שנסתכל הקדוש ברוך הוא שבשביל צער ישראל דבר כן, חזר ונהג עמו במידת רחמים, הדא הוא דכתיב: 'ויאמר אליו אני ה'".

כלומר, משה רבינו דבר אמנם בצורה שאינה נימוסית אל הקב"ה, ולכן בקשה מידת הדין לפגוע בו, אולם ראה הקב"ה שהוא לא דבר כך בשביל עצמו, אלא מפני שהוא כאב את כאבם של ישראל,&nbsp;וכשכואב—אז צועקים!&nbsp;כמו אדם שעובר ניתוח, גם אם הוא יודע שזה לטובתו, וגם אם הוא יודע שהניתוח יציל את חייו—בכל זאת הוא יצעק מהכאב, כך גם משה שכאב את כאבם של ישראל צעק להרבש"ע:&nbsp;"למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני"?!&nbsp;- ולכן חזר הקב"ה ופנה אליו במידת הרחמים.

ג.

אבל מרן החתם סופר זי"ע הולך צעד אחד קדימה. לא רק שהקב"ה פנה אליו במדת הרחמים לפי שראה שכוונתו רצויה, אלא שבגלל מעשה זה, שהיה לכאורה מאד לא רצוי, העלהו מעל מדריגות האבות!

וכך כותב החתם סופר: "נראה, אעפ"י שדבר איתו קשות מ"מ שכרו איתו ופעולתו לפניו, כי משה רבינו ע"ה הבין וידע כי לא נכון לדבר כן עם הקב"ה למה הרעות וגו' למה זה שלחתני והרע לעם הזה והצל לא הצלת, וראוי היה להענש על זה, אך להיותו מוסר גופו וגם נשמתו עבור ישראל להצלתם ולרחם עליהם, השליך נפשו מנגד ודבר קשות, והטיח דברים, ובזכות זה זכה למה שלא זכו האבות, כי הם לא יכלו לעשות ככה כי לא עליהם ציבור לנהגם, על כן הם לא זכו כי אם לאספקלריה של א-ל שד"י, ומשה רבינו עליו השלום זכה לאספקלריה של אני הוי'. והיינו וידבר אלוקים אל משה, דבר קשות על שאמר למה הרעות, וחזר ואמר רכות אני הוי', מעתה תזכה לאספקלריה של אני הוי'".

הדברים מדהימים: משה עצמו ידע שהא עובר עבירה כביכול בזה שהוא צועק נגד הקב"ה: "למה הרעות"?! אז למה עשה מעשה כזה? כי "השליך נפשו מנגד ודבר קשות". אהבתו של משה רבינו אל עם ישראל הייתה כל כך עצומה ועמוקה, שהיא הייתה חזקה יותר מכל תשוקתו לעולם הבא ולעולם הזה ולשלימות רוחנית. הוא מסר לא רק גופו עבור כנסת ישראל, אלא גם נשמתו ורוחו! הוא וויתר כביכול על הדביקות והטהרה הרוחניית שלו עבור אהבתו לעם ישראל!

זה כאילו שאמר להקב"ה: "אני מוותר עליך ועל הכבוד שאני חייב לך, אני מוותר על האמונה העמוקה שכל דעביד רחמנא לטב עביד, אני מוותר על העוה"ב שלי, כי הכאב של בניך ובנותיך קשים מנשוא. למה הרעות לעם הזה"?!

נו, היינו משערים שהקב"ה יגיד לו: "משה, עברת את הגבול! משה, אל תלמדני אהבת ישראל מהי, אל תתן לי הרצאה איך לדאוג לעם ישראל, הם הבנים שלי, אני יודע מה שאני עושה". אבל משהו אחר קרה: "ויאמר אליו אני ה'". בגלל זה דווקא זכה משה רבינו לההתגלות הכי עמוקה ונפלאה, יותר מהאבות, יותר מכל אדם אחר בהיסטוריה. משה זכה לראות ה' כביכול באספקלריא המאירה.

כי השם אוהב מי שמשתגע על יהודים, השם אוהב מי שאוהב יהודים בצורה רדיקלית. הדביקות הכי עמוקה בהשם זה לוותר על הדברים הכי רוחניים עבור אהבת ישראל!

בלשון רבנו הרמח"ל במסילת ישרים (פרק יט):&nbsp;"אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב"ה מגדיל עליו, ואלה הם הרועים האמתים של ישראל שהקב"ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם ולבטל הגזירות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה, הא למה זה דומה? לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנת, והוא דבר שהטבע יעיד עליו".

ד.

וכל כך למה? כי "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", בלשון המדרש בפרשת בראשית. נשמת כל ישראל חקוקה כביכול בעצם עצמיותו של הקב"ה, והאהבה לבני ישראל היא היא הדביקות הכי נוראה ונפלאה לקוב"ה.

יש סיפור נורא שאליהו הנביא מספר בתנא דבי אליהו רבה (פרק יד). יהודי אחד הגיע אליו ושאל שאלה זו: "רבי! שני דברים יש בעולם ואני אוהבם בלבבי אהבה גמורה, ואלו הן תורה וישראל, אבל איני יודע איזה מהם קודם?

"אמרתי לו, בני! דרכן של בני אדם אומרים התורה קדמה, אבל אני אומר ישראל קדמו".

סיפור תמוה לכאורה. מה בדיוק השאלה כאן, מי קדם למי? האם צריכים להדליק שניהם, ולכן צריך לדעת מי קדם למי? זה נראה סתם כמו שאלה מופשטת שאינה נוגעת למעשה.

אבל באמת יש כאן שאלה עמוקה עד למאד: איך מסתכלים על איש יהודי? בסגנון עולם הישיבות: האם יהודי הוא "דין" ו"גדר" בתורה, או תורה היא "דין" ו"גדר" ביהודי?

כלומר, האם אומרים שהתורה קודמת במעלה לישראל, כי התורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, וכדי שאיש הישראלי יזכה להאור כי טוב צריך ללמוד ולקיים את התורה, ובכך ינקה את נפשו ויזכה לאור הגנוז?

או אולי האמת היא להיפך: ישראל קדמו לתורה! נשמת כל איש ואשה מישראל היא מאוחדת ודבוקה ממש עם קוב"ה, ישראל וקוב"ה כולא חד, ושום דבר לא יכול לשנות זה, כי הנשמה חקוקה כביכול בעצמותו יתברך, אפילו עמוק יותר מהתורה הקדושה. ואדרבה, לכך ניתנה להם התורה כדי שיזכו לחוות, להפנים, ולהרגיש את הדביקות הזו בחייהם היום-יומיים, שקיימת בעצמותם גם לפני התורה. אדרבה, זוהי זכות עבור התורה כביכול שהיא ניתנה לבני ישראל שקדמו במחשבת הקב"ה גם לתורה.

ופה הגיע אליהו הנביא ופסק: דרכם של בני אדם להגיד שהתורה קדמה לישראל, התורה מצדיקה את קיומו הרוחני והפיזי של היהודי. אבל "אני אומר ישראל קדמו"! החידוש של אליהו הנביא, מבשר הגאולה, הוא שקדושת ישראל היא כביכול נעלית מהתורה, והתורה באה לעזור ליהודי לגלות את מעלתו העצמיית שלא תסולא מפז. התורה באה בגלל ישראל, ולא שישראל באו בגלל התורה.

ה.

שמעתי פעם ממרן כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זי"ע (בליל שמחת תורה תשמ"ז), שלכן מסתיימת כל התורה במלים "לעיני כל ישראל", ופירש רש"י שזה רומז על שבירת הלוחות, "ואשברם לעיניכם". לכאורה זה מאד תמוה: היתכן לסיים כל התורה בדבר שלילי כל כך כמו שבירת הלוחות? ולא עוד, אלא לסיים כל התורה בנושא שהוא ההיפך ממש מעניין תורה—שבירת התורה?!

והמענה לכך הוא: הסיבה שמשה שבר את הלוחות, שטר הנישואין בין הקב"ה וכנסת ישראל, הייתה כדי להציל את בני ישראל מכליון, ש"תדון כפנויה ולא כנשואה". משה רבנו היה התגלמות התורה בעצמותה, "זכרו תורת משה עבדי". אבל אעפ"כ, היה מוכן לשבור את הלוחות, ש"הלוחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא", כדי להציל את נשמות ישראל. כי משה רבינו הרגיש שכל תכלית התורה היא לגלות את קדושתה העצמיית של עם ישראל, ש"בנים אתם להשם אלקיכם".

ולכן, סיום ושלימות התורה היא שהתורה מכריזה: "לעיני כל ישראל"—"ישראל קדמו לתורה"! כשמגיעים לשיא השלימות של התורה, התורה אומרת לנו: "ישראל קדמו", ולכן "יישר כחך ששיברת".

"אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל"!

אין הקב&quot;ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל

8867_sheperd_of_sheep.a364.png

המנהיג אמיתי

אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל

כל אחד מאתנו כבול באזיקים מסוימים של קשיים ואתגרים פנימיים או טראומות וצלקות שהוא נושא מעברו.

דרכי הטיפול בהם שונות ומגוונות, אך הצעד הראשון ליציאה לחירות ממֵצרים ומחסומים נפשיים וסביבתיים שווה בכולם - החלטה נפשית אמיצה שיכולה להיות צוהר לגאולה.

הרב יוסף יצחק ג&#39;ייקובסון בשיעור מרתק לפרשת וארא על הצעד הראשון בו התחילה יציאת מצרים, שאינה רק סיפור היסטורי מרתק, אלא דרך חיים רלוונטית ועכשווית לכל יהודי, בכל עת.

זה הצעד הראשון בדרך ליציאה לחירות נפשית

מתי כדאי לאבד סבלנות

סיכום השיעור:

קטגוריות

שיעורים קשורים

אנא עזרו לנו להמשיך בפעילותנו

הרשמה לקבלת תוכן (באנגלית) עדכני מאת הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון

לקבלת תוכן ועדכונים מאת הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון