אין ייאוש ושבר בעולם
האם ואיך אפשר לאסוף את השברים של חיינו?
- אוגוסט 22, 2021
- |
- י״ד אלול תשפ״א
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
580 צפיות
אין ייאוש ושבר בעולם
האם ואיך אפשר לאסוף את השברים של חיינו?
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
- אוגוסט 22, 2021
את המאמר הבא ברצוני לפתוח בסיפור[1]:
לאחר מלחמת העולם השנייה הגיע ניצול שואה, יהודי פולני שבעברו היה נמנה על חסידות גור (החסידות הגדולה ביותר בפולין שקודם המלחמה), לביקור אצל אביו הרוחני, האדמו"ר המפורסם משושלת חסידות גור, הרב אברהם מרדכי אלתר זכרונו לברכה[2]. היה זה יהודי שבור ורצוץ, שגורש למחנות ההשמדה יחד עם אשתו, ילדיו, קרובי משפחתו והקהילה כולה. אשתו וילדיו של אותו האיש הומתו בגזים במחנות ההשמדה, כך גם קרובי משפחתו וקהילתה, שנמחקה כמעט כולה. הוא היה כאוד מוצל מאש, איש בודד שנע ונד בעולם עצום שבלע בשקט את שפיכת דמם של שישה מיליון יהודים. דבר אחד נוסף איבד אותו יהודי, שם בחוויית האימה שבמחנות ההשמדה, היה זה: אלוהיו. אחרי מה כול מה שעבר תחת הזוועה הנאצית, הוא לא יכול היה להמשיך להאמין באלוקים, זה שכביכול אפשר את אושוויץ.
ובכל זאת הוא התגעגע להרבי מגור, הרבי הזקן שלו מהימים ההם שקודם החורבן הגדול של מוראות השואה. עובדה שגרמה לו ללכת ולבקר את הרבי במקום מושבו בעיר תל אביב. גם הרבי עצמו איבד חלקים גדולים ממשפחתו בשואה. בנוסף, רובם הגדול של מאות אלפי חסידיו נרצחו ונטבחו על ידי הגרמנים. בסופו של דבר, הצליח האדמו"ר מגור וחלק מבני משפחתו הקרובה, להימלט מוורשה בשנת 1940 ובדרך לא דרך, להגיע לארץ ישראל זמן קצר לאחר מכן.
וכך ישב לו אותו יהודי והשתפך בפני הרבי על מר גורלו ועל הטרגדיה הנוראית שפקדה את חייו, לאחר ששמע הרבי את סיפורו של חסידו, פרץ בבכי תמרורים. כך ישבו החסיד והרבי, והתאבלו ביחד זה לצד זה, על האסון המשותף שלהם. לאחר רגעים ארוכים של בכי, ניגב הרבי את דמעותיו ואמר ליהודי את הרעיון הבא.
"לעיניכם"
בפרשת עקב מוצאים אנו שמשה רבינו מגולל בפני העם היהודי את אותם רגעים שבהם ירד מהר סיני לתת לעם היהודי את שני לוחות הברית:
״וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וּשְׁנֵי לֻחֹת הַבְּרִית עַל שְׁתֵּי יָדָי. וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה סַרְתֶּם מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶתְכֶם. וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם״[3].
משה ממשיך לספר איך לאחר עמל רב הצליח לשכנע את הקב״ה לסלוח לעם היהודי על החטא הנורא של עשיית העגל. כאשר לאחר מכן, הוא מצטווה לחצוב שני לוחות חליפיים ללוחות הראשונות. ולמרות ששתי הלוחות היו זהות כמעט לחלוטין בתוכנן, עדיין הלוחות השניות לא היו באותה רמה רוחנית כמו הלוחות הראשונות שעליהם נאמר: ״וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת"[4]. בעוד שלעומתם הלוחות השניות רק המכתב היה מעשה אלוקים, בעוד שהלוחות עצמם היו יצירת כפות ידיו של משה עצמו.
כעת, בהתחשב בעובדה שכול מילה בתורה היא מדויקת, יש לתמוה מדוע מצא לנכון משה להוסיף את העובדה ששבירת הלוחות הייתה ״לְעֵינֵיכֶם״, ונניח היה מסתובב לאחור ושובר את הלוחות שלא לנגד עיניהם של העם היהודי, האם או אז זה היה מכהה ולו במשהו את גודל הטרגדיה של שבירת הלוחות?
שני עולמות
אלא כי כאן אמר הרבי מגור נמצא הסוד. העובדה ששבירת הלוחות נעשתה לְעֵינֵיכֶם משמעה שכביכול אסון ריסוק הלוחות התרחש רק לעיניהם של העם היהודי, אולם במציאות האמתית עצמה הלוחות מעולם לא נשברו. אכן ממבטם קרה האסון הגדול של השבירה. אבל השבר הגדול—מכריז משה רבינו—אינו אלא: לְעֵינֵיכֶם!
״כמה שזה קשה לך להאמין, אני רוצה שתדע שהשמדתם של משפחותינו, קהילותינו, ומיליוני היהודים ברחבי אירופה, כול זה קרה לְעֵינֵיכֶם, לנגד עינינו. בחווייתנו אכן ראינו את אובדן יקרינו ואובדן סלתה ושמנה של עם ישראל. אולם מתחת לפני השטח של התפיסה הצרה שלנו, קיימת מציאות שלמה ומתוקנת, ללא סייג ופגם, מציאות של נצח שבה אין אפילו יהודי אחד שהלך לאיבוד לשווא, מאז אברהם אבינו ועד לביאת המשיח.
וכאן המשיך והוסיף הרבי מגור: ״יבוא היום, שכאשר הממד הנסתר הזה ייחשף לעין כול, הקב״ה יהפוך ב180 מעלות את כל התפיסות והפרדיגמות שלנו. או אז נגלה איך בעצם הלוחות מעולם לא באמת נשברו, וכמו כן העם היהודי היה ונשאר שלם לחלוטין ללא סייג".
אלו הן מילים שיכולות להיות יעילות רק כאשר הן נאמרות על ידי אדם שחווה על בשרו את הסבל הבלתי ניתן לתיאור של השואה הנוראה. רובנו המכריע לא ראו את הצדדים הכה מחרידים של החיים, כך שאין לנו באמת יכולת להביע את דעתנו בסוגיית התיאודיציה הזו. הכאב והשבר אינם נושאים אינטלקטואליים, אלא מבטאים הרגשים העמוקים ביותר העומדים בבסיס החיים עצמם. עלינו לעמוד לעומת שארית הפליטה, כל אחד מהם "אוד מוצל מאש", ביראה ובהרכנת ראש. מה אנחנו בכלל באמת יודעים על סבל וקושי, התמודדות ועמידה באתגרים שאין הדעת משגתם כלל?
כך שכאשר הרבי מגור דיבר את אותם דיבורים, לא היו אלו דיבורים תיאולוגיים – תיאורטיים בעלמא, אלא כאלו שהיו ספוגים עמוקות בדמעות שליש, בצער ושברון לב שאין לתארם ולשערם כלל. הוא לא היה מטיף דתי שבא להעניק לאותו יהודי את ההשקפה הדתית – אובייקטיבית על נושא השבר והטרגדיה ביהדות. אדרבה, כמו אותו יהודי, גם הוא עבר את האימה והתופת המחרידים הללו, ודווקא מתוך המקום הניסיוני הכה קרוב וממשי הזה, היה בידיו להציץ מחדש את ניצוץ נשמתו של אותו יהודי שבור ורצוץ, להחיות מעפר את אמונתו ותקוותו לחיים, להעניק לו תוקף ואומץ שלא לשקוע חלילה בתהומות של צער וייאוש אינסופי. לספר לו שיש מימד אחר, עמוק יותר, ממה שמתרחש " לְעֵינֵיכֶם ".
חלומות מנופצים
אך מעבר לסיפור המצמרר הזה על האודים המוצלים מאש, הרבי מגור והחסיד, גם אנחנו בחיינו השאננים יחסית, חווים את שבירת לוחות. אם זה בדמות אובדן של קרוב משפחה שהיינו כה קשורים ומחוברים אליו, ואם זה במקרים שבו אנו חווים בגידה וריחוק, מישהו שהיה אמור להיות שם לצדנו, להעניק לנו הגנה ותמיכה, שהפך לפוגע ומתעלל, וכיוצא באלו מקרים קשים שאנו שומעים אודותיהם כמעט דבר יום ביומו. אלו הם מצבים שגורמים לנו לאבד את התקווה האופטימית לחיים ולאושר, רגעים שאנו חווים תחושות קשות של שבר, אכזבה, אובדן, חוסר אימון ואפילו אשמה. לפעמים זה זוגיות שנתנפצה לרסיסים, או האתגרים עם הילדים שלנו שמשגעים לנו את החיים. ומה לנו שבירת לוחות אישית קשה ומטלטלת יותר.
כתגובה למשברים אישיים קשים שכאלה, רבים מאתנו יוצרים לעצמם ׳זוג לוחות׳ אלטרנטיביים, כאלו שיהוו חלופיים לאותם לוחות שהתרסקו בחיינו. אך דא עקא, הלוחות הללו השניים, כבר אינם יכולים להיות זהים לאותם לוחות ראשונים, לקבל את אותו ממד של אותנטיות וראשוניות של אותם לוחות. השניים הם כבר מעשי ידי אדם, כאלו שאנו פוסלים במו ידינו, הם כבר אינם כמו שניתנו לנו משמיים ומוטעמים בו מראשית הווייתנו. חסר בהם השלוה ושמחת החיים של ימי הילדות, הבטחון העצמי והאהבה העצמית שהיו מנת חלקנו לפני שבירת הלוחות שלנו. כך שבאיזשהו מקום, לעולם ננסה להחזיר לעצמנו משהו מאותו פלא ראשוני של הלוחות ההם שהיו ואינם עוד.
אבל זה לא באמת יכול לעבוד. שעון החיים נע בכיוון אחד, הוא אינו מביט ולו לרגע אחד לאחור, כך שלכאורה נגזר עלינו להסתפק בלוחות השניות ולהיפרד לעולם מהלוחות הראשונות ההם. אך כאן בדיוק מגיע המסר הכה עוצמתי של משה רבינו בנאומו הגדול בפני העם היהודי לפני מותו. אולי לתחושתנו הלוחות ההם נמחקו מחיינו, אבל עמוק בפנים ישנו ממד סודי שבו הלוחות הראשונים עודם שרירים וקיימים, הם עדיין חקוקים על לוח ליבנו, זאת למרות ההתעללות, הכאב והשבר שחווינו. כך לכול אחד ואחת מאתנו ישנה פינה זעירה בנפשנו שכמו נשארת בטהרתה והיא לעולם לא תוכל באמת להישבר ולהימחק. "זכרתי לך חסד נעורייך": השלוה, התמימות, והבטחון של ימי הנעורים אף פעם לא יכולים להמחק לגמרי. "אל תגעו במשיחי—אלו תינוקות של בית רבן": הילד שנמצא בתוך-תוכי, בתת-מודעות, נשאר שלם, למרות כל האכזבות והשבירות. אף אחד לא יכול לשבור לגמרי את ה"משיח" שבתוכי, את הניצוץ האלוקי, החופשי, השמח והשלם, שזורם בעצם החיים שלי.
זאת ועוד, דווקא כאשר נזכה להביט על חיינו במבט קצת יותר רחב ומקיף, נוכל לגלות כמה אותן חלומות מנופצים עשויים להיות חלק מאותה הדרך האישית שלנו להתפתחות ושלמות. אותה שלמות לא יכולה לבוא עפ״י מודל אחד מסוים. אדרבה, לפעמים השלמות מושגת דווקא באמצעות לב שבור, דכדוך ואפילו ייאוש. הטראומה שלי מטמינה בתוכה סוד היצירתיות שלי, אם יש לי רק האומץ לחתור לעומק יותר.
לעתים דווקא מתכונת ההתמודדות רצופת החתחתים הזו, זו שבאה לידי ביטוי בדכדוך ושברון הלב, היא אשר תצליח לפלס את דרכינו למקומות הכי עמוקים בנפשנו, לגלות את האור הגנוז בתוך מעמקי לבך, אור שיכול לרפאות לא רק הפצעים שלך אלא גם הפצעים של הרבה אחרים.
החודש האחרון
אנחנו נמצאים בחודש אלול, החודש האחרון בלוח השנה העברי. זהו החודש שבו אנו נפרדים מהשנה שחלפה ומביטים קדימה, לעבר השנה שתבוא עלינו לטובה.
אחד מגדולי המקובלים רבי נתן שפירא[5] כתב בספרו "מגלה עמוקות" כי המילה אלול היא ראשי תיבות: א-רון ל-וחות ו-שברי ל-וחות. משפט זה מבטא מה שאמרו חכמינו ז"ל בגמרא ש׳לוחות ושברי לוחות מונחים בארון׳[6]. כלומר, באותו ארון הברית בעצמו, שהיה מונח בתוך בית קודש הקודשים ובו היו מונחים הלוחות השניות השלימות, היו גם מונחות השברים של הלוחות הראשונות שנשברו על ידי משה. השאלה היא איך עניינם זה של הלוחות השלימות והשבורות, מתקשר לעניינו ולשמו של חודש אלול[7]?
דומני שהסיפור והרעיון שהבאנו לעיל בשמו של הרבי מגור, מטעים להפליא את העניין. בחודש זה האחרון, כשאנחנו שמים את פנינו לקראת השנה הבאה עלינו לטובה ולברכה, אנחנו עושים מאמצים לבנות את עצמנו מחדש, לתקן ולשפר את כל מה שטעון שיפור. אך בו זמנית ממש, אנחנו לא דוחים את השברים של השנה שעברה. אנחנו כמו אוספים ואפילו מאמצים את הכשלים והאכזבות, את הכאב וסאת הצער, הכול נמצא שם, אסוף ומכונס בארון הברית של חיינו, באותו קודש קודשים פנימי של נשמתנו הנצחית. אנחנו עושים זאת מתוך אמונה עמוקה כי לאמיתו של דבר, שום דבר לא באמת נשבר, חלילה לא התפספס משהו, הכול עוד עשוי להתברר כחלק ממציאות הוליסטית, שלימות מכוונת שמקיפה ואופפת אותנו מכול צד.
ולא אף זאת, אלא כי במהלך החודש הזה, ישנה הזדמנות של פז בידינו, כמו להרים ולחוות מחדש כל פיסה ופיסה מאותם שברי חיינו, ולהכניסם לתוך ארון הקודש שלנו בתוך קודש הקדשים האינדיווידואלי. לנסות לפחות להעניק פרספקטיבה מחודשת של אהבה וקבלה לאותם חלקים של אכזבה ותסכול, צער וכאב. אולי כך נוכל יותר להרגיש קצת יותר כמה שגם החלקים הללו, יכולים להתגבש ולהתאחות מחדש בחיינו, כמשהו עם פשר ותכלית המצטרף לשלימות ההולכת ונבנית של ׳הספר תולדות אדם׳ של כל אחד ואחת מאתנו.
ושנזכה באמת להיכתב ולהיחתם לחיים טובים ארוכים ולשלום, מתוך שלימות אישית וחברתית, ברוחניות ובגשמיות, ושכל אחד מאתנו יוכל ליצור הארון הקודש בנפשו, ארון שבו מונחים לא רק הלוחות השלימות אלא גם שברי הלוחות.
------------------------------------------------
[1] את הסיפור הזה קראתי בדרשה מאת הרב ר' משה שליט"א ווינברגר, רבה של בית הכנסת ׳אש קודש׳ בוודמיר – ניו יורק, ומשגיח רוחני בישיבת רבנו יצחק אלחנן בניו יורק. לימים שמעתי את הסיפור הזה מיהודי זקן שפגשתי במלון, שזכה להיות אצל הרבי בעל ה׳אמרי אמת׳ מגור עוד קודם השואה בפולין.
[2] רבי אברהם מרדכי אלתר (נולד בשנת תרכ״ז, 1866), המכונה גם בעל ה״אמרי אמת״, היה האדמו"ר השלישי לבית גור ונפטר בחג השבועות שנת תש״ח (1948) בירושלים. באותה תקופה העיר הייתה אז במצור, ולכן הוא נקבר בחצר ישיבתו שבשכונת מקור ברוך בירושלים.
[3] עקב ט׳ טו׳-יז׳
[4] שמות לב׳ טז׳
[5] נולד בשנת שמ״ה 1585 ונפטר בשנת שצ״ג – 1633 בעיר קראקוב שבפולין בעל מחבר הספר הקבלי הנודע ״מגלה עמוקות״.
[6] ברכות ח׳ ע״ב. עפ״י המתבאר בגמ׳ שם, העיקרון המטפורי הזה, הוא אשר מחייב אותנו לנהוג כבוד גם בתלמידי חכמים שיכחו את תלמודם.
[7] על פי פשט הכוונה היא לכאורה כי בערב ראש חודש אלול צוה הקב"ה למשה "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים", ובראש חודש אלול עלה משה להר סיני בפעם השלישית עם הלוחות השניים, עליהם כתב ה' עשרת הדברות, וירד אתם ביום הכפורים (ראה רש"י פר׳ עקב - דברים ט׳ יח׳). ובכן חודש אלול הוא החודש שבו חוצבו הלוחות השניים.
- תגובה
סיכום השיעור:
סיפור מופלא מהאדמו״ר מגור רבי אברהם מרדכי אלתר - בעל האמרי אמת זצ״ל על האופן שבו אנו אמורים לתפוס את האסונות והשברים בחיינו
את המאמר הבא ברצוני לפתוח בסיפור[1]:
לאחר מלחמת העולם השנייה הגיע ניצול שואה, יהודי פולני שבעברו היה נמנה על חסידות גור (החסידות הגדולה ביותר בפולין שקודם המלחמה), לביקור אצל אביו הרוחני, האדמו"ר המפורסם משושלת חסידות גור, הרב אברהם מרדכי אלתר זכרונו לברכה[2]. היה זה יהודי שבור ורצוץ, שגורש למחנות ההשמדה יחד עם אשתו, ילדיו, קרובי משפחתו והקהילה כולה. אשתו וילדיו של אותו האיש הומתו בגזים במחנות ההשמדה, כך גם קרובי משפחתו וקהילתה, שנמחקה כמעט כולה. הוא היה כאוד מוצל מאש, איש בודד שנע ונד בעולם עצום שבלע בשקט את שפיכת דמם של שישה מיליון יהודים. דבר אחד נוסף איבד אותו יהודי, שם בחוויית האימה שבמחנות ההשמדה, היה זה: אלוהיו. אחרי מה כול מה שעבר תחת הזוועה הנאצית, הוא לא יכול היה להמשיך להאמין באלוקים, זה שכביכול אפשר את אושוויץ.
ובכל זאת הוא התגעגע להרבי מגור, הרבי הזקן שלו מהימים ההם שקודם החורבן הגדול של מוראות השואה. עובדה שגרמה לו ללכת ולבקר את הרבי במקום מושבו בעיר תל אביב. גם הרבי עצמו איבד חלקים גדולים ממשפחתו בשואה. בנוסף, רובם הגדול של מאות אלפי חסידיו נרצחו ונטבחו על ידי הגרמנים. בסופו של דבר, הצליח האדמו"ר מגור וחלק מבני משפחתו הקרובה, להימלט מוורשה בשנת 1940 ובדרך לא דרך, להגיע לארץ ישראל זמן קצר לאחר מכן.
וכך ישב לו אותו יהודי והשתפך בפני הרבי על מר גורלו ועל הטרגדיה הנוראית שפקדה את חייו, לאחר ששמע הרבי את סיפורו של חסידו, פרץ בבכי תמרורים. כך ישבו החסיד והרבי, והתאבלו ביחד זה לצד זה, על האסון המשותף שלהם. לאחר רגעים ארוכים של בכי, ניגב הרבי את דמעותיו ואמר ליהודי את הרעיון הבא.
"לעיניכם"
בפרשת עקב מוצאים אנו שמשה רבינו מגולל בפני העם היהודי את אותם רגעים שבהם ירד מהר סיני לתת לעם היהודי את שני לוחות הברית:
״וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וּשְׁנֵי לֻחֹת הַבְּרִית עַל שְׁתֵּי יָדָי. וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה סַרְתֶּם מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶתְכֶם. וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם״[3].
משה ממשיך לספר איך לאחר עמל רב הצליח לשכנע את הקב״ה לסלוח לעם היהודי על החטא הנורא של עשיית העגל. כאשר לאחר מכן, הוא מצטווה לחצוב שני לוחות חליפיים ללוחות הראשונות. ולמרות ששתי הלוחות היו זהות כמעט לחלוטין בתוכנן, עדיין הלוחות השניות לא היו באותה רמה רוחנית כמו הלוחות הראשונות שעליהם נאמר: ״וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת"[4]. בעוד שלעומתם הלוחות השניות רק המכתב היה מעשה אלוקים, בעוד שהלוחות עצמם היו יצירת כפות ידיו של משה עצמו.
כעת, בהתחשב בעובדה שכול מילה בתורה היא מדויקת, יש לתמוה מדוע מצא לנכון משה להוסיף את העובדה ששבירת הלוחות הייתה ״לְעֵינֵיכֶם״, ונניח היה מסתובב לאחור ושובר את הלוחות שלא לנגד עיניהם של העם היהודי, האם או אז זה היה מכהה ולו במשהו את גודל הטרגדיה של שבירת הלוחות?
שני עולמות
אלא כי כאן אמר הרבי מגור נמצא הסוד. העובדה ששבירת הלוחות נעשתה לְעֵינֵיכֶם משמעה שכביכול אסון ריסוק הלוחות התרחש רק לעיניהם של העם היהודי, אולם במציאות האמתית עצמה הלוחות מעולם לא נשברו. אכן ממבטם קרה האסון הגדול של השבירה. אבל השבר הגדול—מכריז משה רבינו—אינו אלא: לְעֵינֵיכֶם!
״כמה שזה קשה לך להאמין, אני רוצה שתדע שהשמדתם של משפחותינו, קהילותינו, ומיליוני היהודים ברחבי אירופה, כול זה קרה לְעֵינֵיכֶם, לנגד עינינו. בחווייתנו אכן ראינו את אובדן יקרינו ואובדן סלתה ושמנה של עם ישראל. אולם מתחת לפני השטח של התפיסה הצרה שלנו, קיימת מציאות שלמה ומתוקנת, ללא סייג ופגם, מציאות של נצח שבה אין אפילו יהודי אחד שהלך לאיבוד לשווא, מאז אברהם אבינו ועד לביאת המשיח.
וכאן המשיך והוסיף הרבי מגור: ״יבוא היום, שכאשר הממד הנסתר הזה ייחשף לעין כול, הקב״ה יהפוך ב180 מעלות את כל התפיסות והפרדיגמות שלנו. או אז נגלה איך בעצם הלוחות מעולם לא באמת נשברו, וכמו כן העם היהודי היה ונשאר שלם לחלוטין ללא סייג".
אלו הן מילים שיכולות להיות יעילות רק כאשר הן נאמרות על ידי אדם שחווה על בשרו את הסבל הבלתי ניתן לתיאור של השואה הנוראה. רובנו המכריע לא ראו את הצדדים הכה מחרידים של החיים, כך שאין לנו באמת יכולת להביע את דעתנו בסוגיית התיאודיציה הזו. הכאב והשבר אינם נושאים אינטלקטואליים, אלא מבטאים הרגשים העמוקים ביותר העומדים בבסיס החיים עצמם. עלינו לעמוד לעומת שארית הפליטה, כל אחד מהם "אוד מוצל מאש", ביראה ובהרכנת ראש. מה אנחנו בכלל באמת יודעים על סבל וקושי, התמודדות ועמידה באתגרים שאין הדעת משגתם כלל?
כך שכאשר הרבי מגור דיבר את אותם דיבורים, לא היו אלו דיבורים תיאולוגיים – תיאורטיים בעלמא, אלא כאלו שהיו ספוגים עמוקות בדמעות שליש, בצער ושברון לב שאין לתארם ולשערם כלל. הוא לא היה מטיף דתי שבא להעניק לאותו יהודי את ההשקפה הדתית – אובייקטיבית על נושא השבר והטרגדיה ביהדות. אדרבה, כמו אותו יהודי, גם הוא עבר את האימה והתופת המחרידים הללו, ודווקא מתוך המקום הניסיוני הכה קרוב וממשי הזה, היה בידיו להציץ מחדש את ניצוץ נשמתו של אותו יהודי שבור ורצוץ, להחיות מעפר את אמונתו ותקוותו לחיים, להעניק לו תוקף ואומץ שלא לשקוע חלילה בתהומות של צער וייאוש אינסופי. לספר לו שיש מימד אחר, עמוק יותר, ממה שמתרחש " לְעֵינֵיכֶם ".
חלומות מנופצים
אך מעבר לסיפור המצמרר הזה על האודים המוצלים מאש, הרבי מגור והחסיד, גם אנחנו בחיינו השאננים יחסית, חווים את שבירת לוחות. אם זה בדמות אובדן של קרוב משפחה שהיינו כה קשורים ומחוברים אליו, ואם זה במקרים שבו אנו חווים בגידה וריחוק, מישהו שהיה אמור להיות שם לצדנו, להעניק לנו הגנה ותמיכה, שהפך לפוגע ומתעלל, וכיוצא באלו מקרים קשים שאנו שומעים אודותיהם כמעט דבר יום ביומו. אלו הם מצבים שגורמים לנו לאבד את התקווה האופטימית לחיים ולאושר, רגעים שאנו חווים תחושות קשות של שבר, אכזבה, אובדן, חוסר אימון ואפילו אשמה. לפעמים זה זוגיות שנתנפצה לרסיסים, או האתגרים עם הילדים שלנו שמשגעים לנו את החיים. ומה לנו שבירת לוחות אישית קשה ומטלטלת יותר.
כתגובה למשברים אישיים קשים שכאלה, רבים מאתנו יוצרים לעצמם ׳זוג לוחות׳ אלטרנטיביים, כאלו שיהוו חלופיים לאותם לוחות שהתרסקו בחיינו. אך דא עקא, הלוחות הללו השניים, כבר אינם יכולים להיות זהים לאותם לוחות ראשונים, לקבל את אותו ממד של אותנטיות וראשוניות של אותם לוחות. השניים הם כבר מעשי ידי אדם, כאלו שאנו פוסלים במו ידינו, הם כבר אינם כמו שניתנו לנו משמיים ומוטעמים בו מראשית הווייתנו. חסר בהם השלוה ושמחת החיים של ימי הילדות, הבטחון העצמי והאהבה העצמית שהיו מנת חלקנו לפני שבירת הלוחות שלנו. כך שבאיזשהו מקום, לעולם ננסה להחזיר לעצמנו משהו מאותו פלא ראשוני של הלוחות ההם שהיו ואינם עוד.
אבל זה לא באמת יכול לעבוד. שעון החיים נע בכיוון אחד, הוא אינו מביט ולו לרגע אחד לאחור, כך שלכאורה נגזר עלינו להסתפק בלוחות השניות ולהיפרד לעולם מהלוחות הראשונות ההם. אך כאן בדיוק מגיע המסר הכה עוצמתי של משה רבינו בנאומו הגדול בפני העם היהודי לפני מותו. אולי לתחושתנו הלוחות ההם נמחקו מחיינו, אבל עמוק בפנים ישנו ממד סודי שבו הלוחות הראשונים עודם שרירים וקיימים, הם עדיין חקוקים על לוח ליבנו, זאת למרות ההתעללות, הכאב והשבר שחווינו. כך לכול אחד ואחת מאתנו ישנה פינה זעירה בנפשנו שכמו נשארת בטהרתה והיא לעולם לא תוכל באמת להישבר ולהימחק. "זכרתי לך חסד נעורייך": השלוה, התמימות, והבטחון של ימי הנעורים אף פעם לא יכולים להמחק לגמרי. "אל תגעו במשיחי—אלו תינוקות של בית רבן": הילד שנמצא בתוך-תוכי, בתת-מודעות, נשאר שלם, למרות כל האכזבות והשבירות. אף אחד לא יכול לשבור לגמרי את ה"משיח" שבתוכי, את הניצוץ האלוקי, החופשי, השמח והשלם, שזורם בעצם החיים שלי.
זאת ועוד, דווקא כאשר נזכה להביט על חיינו במבט קצת יותר רחב ומקיף, נוכל לגלות כמה אותן חלומות מנופצים עשויים להיות חלק מאותה הדרך האישית שלנו להתפתחות ושלמות. אותה שלמות לא יכולה לבוא עפ״י מודל אחד מסוים. אדרבה, לפעמים השלמות מושגת דווקא באמצעות לב שבור, דכדוך ואפילו ייאוש. הטראומה שלי מטמינה בתוכה סוד היצירתיות שלי, אם יש לי רק האומץ לחתור לעומק יותר.
לעתים דווקא מתכונת ההתמודדות רצופת החתחתים הזו, זו שבאה לידי ביטוי בדכדוך ושברון הלב, היא אשר תצליח לפלס את דרכינו למקומות הכי עמוקים בנפשנו, לגלות את האור הגנוז בתוך מעמקי לבך, אור שיכול לרפאות לא רק הפצעים שלך אלא גם הפצעים של הרבה אחרים.
החודש האחרון
אנחנו נמצאים בחודש אלול, החודש האחרון בלוח השנה העברי. זהו החודש שבו אנו נפרדים מהשנה שחלפה ומביטים קדימה, לעבר השנה שתבוא עלינו לטובה.
אחד מגדולי המקובלים רבי נתן שפירא[5] כתב בספרו "מגלה עמוקות" כי המילה אלול היא ראשי תיבות: א-רון ל-וחות ו-שברי ל-וחות. משפט זה מבטא מה שאמרו חכמינו ז"ל בגמרא ש׳לוחות ושברי לוחות מונחים בארון׳[6]. כלומר, באותו ארון הברית בעצמו, שהיה מונח בתוך בית קודש הקודשים ובו היו מונחים הלוחות השניות השלימות, היו גם מונחות השברים של הלוחות הראשונות שנשברו על ידי משה. השאלה היא איך עניינם זה של הלוחות השלימות והשבורות, מתקשר לעניינו ולשמו של חודש אלול[7]?
דומני שהסיפור והרעיון שהבאנו לעיל בשמו של הרבי מגור, מטעים להפליא את העניין. בחודש זה האחרון, כשאנחנו שמים את פנינו לקראת השנה הבאה עלינו לטובה ולברכה, אנחנו עושים מאמצים לבנות את עצמנו מחדש, לתקן ולשפר את כל מה שטעון שיפור. אך בו זמנית ממש, אנחנו לא דוחים את השברים של השנה שעברה. אנחנו כמו אוספים ואפילו מאמצים את הכשלים והאכזבות, את הכאב וסאת הצער, הכול נמצא שם, אסוף ומכונס בארון הברית של חיינו, באותו קודש קודשים פנימי של נשמתנו הנצחית. אנחנו עושים זאת מתוך אמונה עמוקה כי לאמיתו של דבר, שום דבר לא באמת נשבר, חלילה לא התפספס משהו, הכול עוד עשוי להתברר כחלק ממציאות הוליסטית, שלימות מכוונת שמקיפה ואופפת אותנו מכול צד.
ולא אף זאת, אלא כי במהלך החודש הזה, ישנה הזדמנות של פז בידינו, כמו להרים ולחוות מחדש כל פיסה ופיסה מאותם שברי חיינו, ולהכניסם לתוך ארון הקודש שלנו בתוך קודש הקדשים האינדיווידואלי. לנסות לפחות להעניק פרספקטיבה מחודשת של אהבה וקבלה לאותם חלקים של אכזבה ותסכול, צער וכאב. אולי כך נוכל יותר להרגיש קצת יותר כמה שגם החלקים הללו, יכולים להתגבש ולהתאחות מחדש בחיינו, כמשהו עם פשר ותכלית המצטרף לשלימות ההולכת ונבנית של ׳הספר תולדות אדם׳ של כל אחד ואחת מאתנו.
ושנזכה באמת להיכתב ולהיחתם לחיים טובים ארוכים ולשלום, מתוך שלימות אישית וחברתית, ברוחניות ובגשמיות, ושכל אחד מאתנו יוכל ליצור הארון הקודש בנפשו, ארון שבו מונחים לא רק הלוחות השלימות אלא גם שברי הלוחות.
------------------------------------------------
[1] את הסיפור הזה קראתי בדרשה מאת הרב ר' משה שליט"א ווינברגר, רבה של בית הכנסת ׳אש קודש׳ בוודמיר – ניו יורק, ומשגיח רוחני בישיבת רבנו יצחק אלחנן בניו יורק. לימים שמעתי את הסיפור הזה מיהודי זקן שפגשתי במלון, שזכה להיות אצל הרבי בעל ה׳אמרי אמת׳ מגור עוד קודם השואה בפולין.
[2] רבי אברהם מרדכי אלתר (נולד בשנת תרכ״ז, 1866), המכונה גם בעל ה״אמרי אמת״, היה האדמו"ר השלישי לבית גור ונפטר בחג השבועות שנת תש״ח (1948) בירושלים. באותה תקופה העיר הייתה אז במצור, ולכן הוא נקבר בחצר ישיבתו שבשכונת מקור ברוך בירושלים.
[3] עקב ט׳ טו׳-יז׳
[4] שמות לב׳ טז׳
[5] נולד בשנת שמ״ה 1585 ונפטר בשנת שצ״ג – 1633 בעיר קראקוב שבפולין בעל מחבר הספר הקבלי הנודע ״מגלה עמוקות״.
[6] ברכות ח׳ ע״ב. עפ״י המתבאר בגמ׳ שם, העיקרון המטפורי הזה, הוא אשר מחייב אותנו לנהוג כבוד גם בתלמידי חכמים שיכחו את תלמודם.
[7] על פי פשט הכוונה היא לכאורה כי בערב ראש חודש אלול צוה הקב"ה למשה "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים", ובראש חודש אלול עלה משה להר סיני בפעם השלישית עם הלוחות השניים, עליהם כתב ה' עשרת הדברות, וירד אתם ביום הכפורים (ראה רש"י פר׳ עקב - דברים ט׳ יח׳). ובכן חודש אלול הוא החודש שבו חוצבו הלוחות השניים.
חודש אלול
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
- אוגוסט 22, 2021
- |
- י״ד אלול תשפ״א
- |
- 580 צפיות
אין ייאוש ושבר בעולם
האם ואיך אפשר לאסוף את השברים של חיינו?
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
- אוגוסט 22, 2021
את המאמר הבא ברצוני לפתוח בסיפור[1]:
לאחר מלחמת העולם השנייה הגיע ניצול שואה, יהודי פולני שבעברו היה נמנה על חסידות גור (החסידות הגדולה ביותר בפולין שקודם המלחמה), לביקור אצל אביו הרוחני, האדמו"ר המפורסם משושלת חסידות גור, הרב אברהם מרדכי אלתר זכרונו לברכה[2]. היה זה יהודי שבור ורצוץ, שגורש למחנות ההשמדה יחד עם אשתו, ילדיו, קרובי משפחתו והקהילה כולה. אשתו וילדיו של אותו האיש הומתו בגזים במחנות ההשמדה, כך גם קרובי משפחתו וקהילתה, שנמחקה כמעט כולה. הוא היה כאוד מוצל מאש, איש בודד שנע ונד בעולם עצום שבלע בשקט את שפיכת דמם של שישה מיליון יהודים. דבר אחד נוסף איבד אותו יהודי, שם בחוויית האימה שבמחנות ההשמדה, היה זה: אלוהיו. אחרי מה כול מה שעבר תחת הזוועה הנאצית, הוא לא יכול היה להמשיך להאמין באלוקים, זה שכביכול אפשר את אושוויץ.
ובכל זאת הוא התגעגע להרבי מגור, הרבי הזקן שלו מהימים ההם שקודם החורבן הגדול של מוראות השואה. עובדה שגרמה לו ללכת ולבקר את הרבי במקום מושבו בעיר תל אביב. גם הרבי עצמו איבד חלקים גדולים ממשפחתו בשואה. בנוסף, רובם הגדול של מאות אלפי חסידיו נרצחו ונטבחו על ידי הגרמנים. בסופו של דבר, הצליח האדמו"ר מגור וחלק מבני משפחתו הקרובה, להימלט מוורשה בשנת 1940 ובדרך לא דרך, להגיע לארץ ישראל זמן קצר לאחר מכן.
וכך ישב לו אותו יהודי והשתפך בפני הרבי על מר גורלו ועל הטרגדיה הנוראית שפקדה את חייו, לאחר ששמע הרבי את סיפורו של חסידו, פרץ בבכי תמרורים. כך ישבו החסיד והרבי, והתאבלו ביחד זה לצד זה, על האסון המשותף שלהם. לאחר רגעים ארוכים של בכי, ניגב הרבי את דמעותיו ואמר ליהודי את הרעיון הבא.
"לעיניכם"
בפרשת עקב מוצאים אנו שמשה רבינו מגולל בפני העם היהודי את אותם רגעים שבהם ירד מהר סיני לתת לעם היהודי את שני לוחות הברית:
״וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וּשְׁנֵי לֻחֹת הַבְּרִית עַל שְׁתֵּי יָדָי. וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה סַרְתֶּם מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶתְכֶם. וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם״[3].
משה ממשיך לספר איך לאחר עמל רב הצליח לשכנע את הקב״ה לסלוח לעם היהודי על החטא הנורא של עשיית העגל. כאשר לאחר מכן, הוא מצטווה לחצוב שני לוחות חליפיים ללוחות הראשונות. ולמרות ששתי הלוחות היו זהות כמעט לחלוטין בתוכנן, עדיין הלוחות השניות לא היו באותה רמה רוחנית כמו הלוחות הראשונות שעליהם נאמר: ״וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת"[4]. בעוד שלעומתם הלוחות השניות רק המכתב היה מעשה אלוקים, בעוד שהלוחות עצמם היו יצירת כפות ידיו של משה עצמו.
כעת, בהתחשב בעובדה שכול מילה בתורה היא מדויקת, יש לתמוה מדוע מצא לנכון משה להוסיף את העובדה ששבירת הלוחות הייתה ״לְעֵינֵיכֶם״, ונניח היה מסתובב לאחור ושובר את הלוחות שלא לנגד עיניהם של העם היהודי, האם או אז זה היה מכהה ולו במשהו את גודל הטרגדיה של שבירת הלוחות?
שני עולמות
אלא כי כאן אמר הרבי מגור נמצא הסוד. העובדה ששבירת הלוחות נעשתה לְעֵינֵיכֶם משמעה שכביכול אסון ריסוק הלוחות התרחש רק לעיניהם של העם היהודי, אולם במציאות האמתית עצמה הלוחות מעולם לא נשברו. אכן ממבטם קרה האסון הגדול של השבירה. אבל השבר הגדול—מכריז משה רבינו—אינו אלא: לְעֵינֵיכֶם!
״כמה שזה קשה לך להאמין, אני רוצה שתדע שהשמדתם של משפחותינו, קהילותינו, ומיליוני היהודים ברחבי אירופה, כול זה קרה לְעֵינֵיכֶם, לנגד עינינו. בחווייתנו אכן ראינו את אובדן יקרינו ואובדן סלתה ושמנה של עם ישראל. אולם מתחת לפני השטח של התפיסה הצרה שלנו, קיימת מציאות שלמה ומתוקנת, ללא סייג ופגם, מציאות של נצח שבה אין אפילו יהודי אחד שהלך לאיבוד לשווא, מאז אברהם אבינו ועד לביאת המשיח.
וכאן המשיך והוסיף הרבי מגור: ״יבוא היום, שכאשר הממד הנסתר הזה ייחשף לעין כול, הקב״ה יהפוך ב180 מעלות את כל התפיסות והפרדיגמות שלנו. או אז נגלה איך בעצם הלוחות מעולם לא באמת נשברו, וכמו כן העם היהודי היה ונשאר שלם לחלוטין ללא סייג".
אלו הן מילים שיכולות להיות יעילות רק כאשר הן נאמרות על ידי אדם שחווה על בשרו את הסבל הבלתי ניתן לתיאור של השואה הנוראה. רובנו המכריע לא ראו את הצדדים הכה מחרידים של החיים, כך שאין לנו באמת יכולת להביע את דעתנו בסוגיית התיאודיציה הזו. הכאב והשבר אינם נושאים אינטלקטואליים, אלא מבטאים הרגשים העמוקים ביותר העומדים בבסיס החיים עצמם. עלינו לעמוד לעומת שארית הפליטה, כל אחד מהם "אוד מוצל מאש", ביראה ובהרכנת ראש. מה אנחנו בכלל באמת יודעים על סבל וקושי, התמודדות ועמידה באתגרים שאין הדעת משגתם כלל?
כך שכאשר הרבי מגור דיבר את אותם דיבורים, לא היו אלו דיבורים תיאולוגיים – תיאורטיים בעלמא, אלא כאלו שהיו ספוגים עמוקות בדמעות שליש, בצער ושברון לב שאין לתארם ולשערם כלל. הוא לא היה מטיף דתי שבא להעניק לאותו יהודי את ההשקפה הדתית – אובייקטיבית על נושא השבר והטרגדיה ביהדות. אדרבה, כמו אותו יהודי, גם הוא עבר את האימה והתופת המחרידים הללו, ודווקא מתוך המקום הניסיוני הכה קרוב וממשי הזה, היה בידיו להציץ מחדש את ניצוץ נשמתו של אותו יהודי שבור ורצוץ, להחיות מעפר את אמונתו ותקוותו לחיים, להעניק לו תוקף ואומץ שלא לשקוע חלילה בתהומות של צער וייאוש אינסופי. לספר לו שיש מימד אחר, עמוק יותר, ממה שמתרחש " לְעֵינֵיכֶם ".
חלומות מנופצים
אך מעבר לסיפור המצמרר הזה על האודים המוצלים מאש, הרבי מגור והחסיד, גם אנחנו בחיינו השאננים יחסית, חווים את שבירת לוחות. אם זה בדמות אובדן של קרוב משפחה שהיינו כה קשורים ומחוברים אליו, ואם זה במקרים שבו אנו חווים בגידה וריחוק, מישהו שהיה אמור להיות שם לצדנו, להעניק לנו הגנה ותמיכה, שהפך לפוגע ומתעלל, וכיוצא באלו מקרים קשים שאנו שומעים אודותיהם כמעט דבר יום ביומו. אלו הם מצבים שגורמים לנו לאבד את התקווה האופטימית לחיים ולאושר, רגעים שאנו חווים תחושות קשות של שבר, אכזבה, אובדן, חוסר אימון ואפילו אשמה. לפעמים זה זוגיות שנתנפצה לרסיסים, או האתגרים עם הילדים שלנו שמשגעים לנו את החיים. ומה לנו שבירת לוחות אישית קשה ומטלטלת יותר.
כתגובה למשברים אישיים קשים שכאלה, רבים מאתנו יוצרים לעצמם ׳זוג לוחות׳ אלטרנטיביים, כאלו שיהוו חלופיים לאותם לוחות שהתרסקו בחיינו. אך דא עקא, הלוחות הללו השניים, כבר אינם יכולים להיות זהים לאותם לוחות ראשונים, לקבל את אותו ממד של אותנטיות וראשוניות של אותם לוחות. השניים הם כבר מעשי ידי אדם, כאלו שאנו פוסלים במו ידינו, הם כבר אינם כמו שניתנו לנו משמיים ומוטעמים בו מראשית הווייתנו. חסר בהם השלוה ושמחת החיים של ימי הילדות, הבטחון העצמי והאהבה העצמית שהיו מנת חלקנו לפני שבירת הלוחות שלנו. כך שבאיזשהו מקום, לעולם ננסה להחזיר לעצמנו משהו מאותו פלא ראשוני של הלוחות ההם שהיו ואינם עוד.
אבל זה לא באמת יכול לעבוד. שעון החיים נע בכיוון אחד, הוא אינו מביט ולו לרגע אחד לאחור, כך שלכאורה נגזר עלינו להסתפק בלוחות השניות ולהיפרד לעולם מהלוחות הראשונות ההם. אך כאן בדיוק מגיע המסר הכה עוצמתי של משה רבינו בנאומו הגדול בפני העם היהודי לפני מותו. אולי לתחושתנו הלוחות ההם נמחקו מחיינו, אבל עמוק בפנים ישנו ממד סודי שבו הלוחות הראשונים עודם שרירים וקיימים, הם עדיין חקוקים על לוח ליבנו, זאת למרות ההתעללות, הכאב והשבר שחווינו. כך לכול אחד ואחת מאתנו ישנה פינה זעירה בנפשנו שכמו נשארת בטהרתה והיא לעולם לא תוכל באמת להישבר ולהימחק. "זכרתי לך חסד נעורייך": השלוה, התמימות, והבטחון של ימי הנעורים אף פעם לא יכולים להמחק לגמרי. "אל תגעו במשיחי—אלו תינוקות של בית רבן": הילד שנמצא בתוך-תוכי, בתת-מודעות, נשאר שלם, למרות כל האכזבות והשבירות. אף אחד לא יכול לשבור לגמרי את ה"משיח" שבתוכי, את הניצוץ האלוקי, החופשי, השמח והשלם, שזורם בעצם החיים שלי.
זאת ועוד, דווקא כאשר נזכה להביט על חיינו במבט קצת יותר רחב ומקיף, נוכל לגלות כמה אותן חלומות מנופצים עשויים להיות חלק מאותה הדרך האישית שלנו להתפתחות ושלמות. אותה שלמות לא יכולה לבוא עפ״י מודל אחד מסוים. אדרבה, לפעמים השלמות מושגת דווקא באמצעות לב שבור, דכדוך ואפילו ייאוש. הטראומה שלי מטמינה בתוכה סוד היצירתיות שלי, אם יש לי רק האומץ לחתור לעומק יותר.
לעתים דווקא מתכונת ההתמודדות רצופת החתחתים הזו, זו שבאה לידי ביטוי בדכדוך ושברון הלב, היא אשר תצליח לפלס את דרכינו למקומות הכי עמוקים בנפשנו, לגלות את האור הגנוז בתוך מעמקי לבך, אור שיכול לרפאות לא רק הפצעים שלך אלא גם הפצעים של הרבה אחרים.
החודש האחרון
אנחנו נמצאים בחודש אלול, החודש האחרון בלוח השנה העברי. זהו החודש שבו אנו נפרדים מהשנה שחלפה ומביטים קדימה, לעבר השנה שתבוא עלינו לטובה.
אחד מגדולי המקובלים רבי נתן שפירא[5] כתב בספרו "מגלה עמוקות" כי המילה אלול היא ראשי תיבות: א-רון ל-וחות ו-שברי ל-וחות. משפט זה מבטא מה שאמרו חכמינו ז"ל בגמרא ש׳לוחות ושברי לוחות מונחים בארון׳[6]. כלומר, באותו ארון הברית בעצמו, שהיה מונח בתוך בית קודש הקודשים ובו היו מונחים הלוחות השניות השלימות, היו גם מונחות השברים של הלוחות הראשונות שנשברו על ידי משה. השאלה היא איך עניינם זה של הלוחות השלימות והשבורות, מתקשר לעניינו ולשמו של חודש אלול[7]?
דומני שהסיפור והרעיון שהבאנו לעיל בשמו של הרבי מגור, מטעים להפליא את העניין. בחודש זה האחרון, כשאנחנו שמים את פנינו לקראת השנה הבאה עלינו לטובה ולברכה, אנחנו עושים מאמצים לבנות את עצמנו מחדש, לתקן ולשפר את כל מה שטעון שיפור. אך בו זמנית ממש, אנחנו לא דוחים את השברים של השנה שעברה. אנחנו כמו אוספים ואפילו מאמצים את הכשלים והאכזבות, את הכאב וסאת הצער, הכול נמצא שם, אסוף ומכונס בארון הברית של חיינו, באותו קודש קודשים פנימי של נשמתנו הנצחית. אנחנו עושים זאת מתוך אמונה עמוקה כי לאמיתו של דבר, שום דבר לא באמת נשבר, חלילה לא התפספס משהו, הכול עוד עשוי להתברר כחלק ממציאות הוליסטית, שלימות מכוונת שמקיפה ואופפת אותנו מכול צד.
ולא אף זאת, אלא כי במהלך החודש הזה, ישנה הזדמנות של פז בידינו, כמו להרים ולחוות מחדש כל פיסה ופיסה מאותם שברי חיינו, ולהכניסם לתוך ארון הקודש שלנו בתוך קודש הקדשים האינדיווידואלי. לנסות לפחות להעניק פרספקטיבה מחודשת של אהבה וקבלה לאותם חלקים של אכזבה ותסכול, צער וכאב. אולי כך נוכל יותר להרגיש קצת יותר כמה שגם החלקים הללו, יכולים להתגבש ולהתאחות מחדש בחיינו, כמשהו עם פשר ותכלית המצטרף לשלימות ההולכת ונבנית של ׳הספר תולדות אדם׳ של כל אחד ואחת מאתנו.
ושנזכה באמת להיכתב ולהיחתם לחיים טובים ארוכים ולשלום, מתוך שלימות אישית וחברתית, ברוחניות ובגשמיות, ושכל אחד מאתנו יוכל ליצור הארון הקודש בנפשו, ארון שבו מונחים לא רק הלוחות השלימות אלא גם שברי הלוחות.
------------------------------------------------
[1] את הסיפור הזה קראתי בדרשה מאת הרב ר' משה שליט"א ווינברגר, רבה של בית הכנסת ׳אש קודש׳ בוודמיר – ניו יורק, ומשגיח רוחני בישיבת רבנו יצחק אלחנן בניו יורק. לימים שמעתי את הסיפור הזה מיהודי זקן שפגשתי במלון, שזכה להיות אצל הרבי בעל ה׳אמרי אמת׳ מגור עוד קודם השואה בפולין.
[2] רבי אברהם מרדכי אלתר (נולד בשנת תרכ״ז, 1866), המכונה גם בעל ה״אמרי אמת״, היה האדמו"ר השלישי לבית גור ונפטר בחג השבועות שנת תש״ח (1948) בירושלים. באותה תקופה העיר הייתה אז במצור, ולכן הוא נקבר בחצר ישיבתו שבשכונת מקור ברוך בירושלים.
[3] עקב ט׳ טו׳-יז׳
[4] שמות לב׳ טז׳
[5] נולד בשנת שמ״ה 1585 ונפטר בשנת שצ״ג – 1633 בעיר קראקוב שבפולין בעל מחבר הספר הקבלי הנודע ״מגלה עמוקות״.
[6] ברכות ח׳ ע״ב. עפ״י המתבאר בגמ׳ שם, העיקרון המטפורי הזה, הוא אשר מחייב אותנו לנהוג כבוד גם בתלמידי חכמים שיכחו את תלמודם.
[7] על פי פשט הכוונה היא לכאורה כי בערב ראש חודש אלול צוה הקב"ה למשה "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים", ובראש חודש אלול עלה משה להר סיני בפעם השלישית עם הלוחות השניים, עליהם כתב ה' עשרת הדברות, וירד אתם ביום הכפורים (ראה רש"י פר׳ עקב - דברים ט׳ יח׳). ובכן חודש אלול הוא החודש שבו חוצבו הלוחות השניים.
- תגובה
סיכום השיעור:
סיפור מופלא מהאדמו״ר מגור רבי אברהם מרדכי אלתר - בעל האמרי אמת זצ״ל על האופן שבו אנו אמורים לתפוס את האסונות והשברים בחיינו
אנא עזרו לנו להמשיך בפעילותנו
הרשמה לקבלת תוכן (באנגלית) עדכני מאת הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
צרפו חברים ומשפחה לקבוצת הווסטאפ שלנו
צרפו חברים ומשפחה לקבוצת הווסטאפ שלנו
לקבלת תוכן ועדכונים מאת הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
לקבלת הניוזלטר שלנו
אנא השאירו את תגובתכם למטה!