שתי המילים שנפלו מהחומשים
- מרץ 20, 2023
- |
- כ״ז אדר תשפ״ג
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
262 צפיות
שתי המילים שנפלו מהחומשים
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון- מרץ 20, 2023
א.
קראתי פעם סיפור על כנר מפורסם שהופיע בפני קהל עצום. באמצע ההופעה הכל נקטע לפתע, כאשר מיתר בכינור שלו פקע. עם זאת להפתעת הכל, הוא לא עזב את הבמה כדי להביא כינור חלופי או מיתר חדש.
במקום זאת, הוא סימן למנצח והחל לנגן שוב, משתמש איכשהו במיתרים שנשארו, כדי להלחין מחדש את המוזיקה. הוא סיים את הניגון לקול תרועות רועמות ומחיאות כפיים מחרישות אוזניים.
"לפעמים", אמר הכנר, "המשימה של האמן היא לגלות כמה מוזיקה אתה יכול לעשות עם מה שעוד נשאר לך".
ב.
בסוף כל פרשה בחמשה חומשי תורה מציינים בעלי המסורה כמה פסוקים יש בפרשה זו, ואחריהם הם נותנים לנו מילה או שתי מלים שהמקבילה המספרית שלהן שווה למספר הפסוקים בפרשה, בתור סימן לזכרון. לפעמים משתמשים בשם המוזכר בתנ"ך, במילה שנמצאת בפרשה זו, או במקום אחר בתנ"ך. על ידי שינון המילה הזו נזכור כמה פסוקים יש בכל פרשה ופרשה.
פתחו כמעט כל חומש בסוף פרשת בראשית ותמצאו מלים אלו: "בראשית קמ"ו פסוקים, אמציה סימן; יחזקיהו סימן".
בסוף פרשת נח: "קנג פסוקים, בצלאל סימן; אבי יסכה לוט סימן". בסוף פרשת לך לך: "קכו פסוקים, נמלו סימן". וכן הלאה בכל פרשה.
בסוף פרשת ויקהל, למשל, כתוב בחומשים: "קכב פסוקים, סנואה סימן" ("סנואה" הוא שם אדם הנזכר בספר נחמיה; והגימטריא שלו היא 122).
אולם מכל חמשים ושלש פרשיות התורה יש יוצא מן הכלל יחיד: פרשת פקודי אין בה סימן!
בסיום הפרשה נכתב כרגיל כי הפרשה מכילה 92 פסוקים, אך לא ניתן סימן לזכרון המספר הזה.
זו באמת תופעה מוזרה. מה קרה לפרשת פקודי? מדוע היא התייתמה מהסימן שלה? זה לא שאין מילים עם המקבילה המספרית של 92, שכן בחומש של המלבי"ם (רבי מאיר לֵיבּוּשׁ בן יחיאל מִיכְל וֵייזֶר זצ"ל, שנפטר בשנת תר"מ), יש סימן לפרשת פקודי: אצא.
עוד בדורות הקודמים בספר קרית ספר לרבנו המאירי רשם ציון לפרשת פקודי: "עזיה".
אז על מה ולמה נותרה פרשת אלה פקודי המשכן בחוץ?
ג.
בקיץ תשי"ג, שלח רב בתל אביב, הרב אלכסנדר סנדר יודאסין ז"ל, מחבר הספר 'הלקח והלבוב', מכתב אל כ"ק מרן האדמו"ר מליובאוויטש, ובו שאל שאלה זו.
הרבי השיב במכתב מיום י"ד אלול תשי"ג: בהערתו, מדוע לא סימנו בסוף פרשת פקודי סכום פסוקי הסדרה, הנה יש לחפש בדפוסים הראשונים, כי לדעתי אין זה אלא השמטת המדפיס, ונמשך הדבר כן גם אצל שאר המדפיסים שבאו אחריו.
ואחר כך מוסיף הרבי רעיון מדהים וגאוני בפשטותו:
"ואולי אפשר שהי' כתוב 'בלי כל' סימן, והכוונה בזה היתה שיש בסדרה צ"ב פסוקים, ובא הבחור הזעצער ותפס את הענין כפשוטו שאין כאן סימן, והשמיט מלות אלו מחסרון ידיעה".
כלומר:
בפרשת פקודי יש תשעים ושניים פסוקים. הגימטריה של המילים "בלי כל" היא תשעים ושניים. ייתכן אפוא מציע הרבי, שהיה כתוב "בלי כל - סימן". לאחר מכן בא מדפיס ('הבחור הזעצער') שלא הבין את משמעות הדבר, ולתומו חשב שפרשת פקודי יש בה צ"ב פסוקים "בלי כל סימן", היינו שלפרשה זו אין כל סימן. הוא תפס את העניין כפשוטו, שאין כאן שום סימן.
הבחור הזעצער החמוד שלנו החליט שאם כך, אין טעם לציין זאת... למה להכביד במלים ולכתוב שאין כאן סימן, השאר את הנייר ריק ללא סימן, וכולם כבר יבינו שאין כאן סימן. למה להפסיד דיו לחינם?
מה היתה הטעות שלו? הוא לא תפס שה"בלי כל" גופא זה היה הסימן. הסימן עצמו ("בלי כל") הוא זה שגרם להיעדרו.
ד.
כבר כתבו דורשי רשומות שהסימן אחרי כל פרשה שייך בתוכנו לפרשה. מה הקשר בין "בלי כל" לפרשת פקודי?
בפרשת וארא יש קכ"א פסוקים, והסימן הוא 'גיבעול', כי מלה זו נמצאת קרוב לסוף הפרשה "השעורה אביב והפשתה גיבעול".
לפי זה אפשר לומר שכן הוא גם בנידון דידן, שכן סיום פרשת פקודי הוא: "כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם".
הצירוף של המילה בכל ואות מ' של מסעיהם – בְּכָל מַסְעֵיהֶם – עולה בדיוק צ"ב, כמנין מספר פסוקי הפרשה (מה גם שביטוי זה מופיע פעם נוספת שני פסוקים לפני סיום הפרשה). והמלה "בכל" הרי היא ראשי תיבות "בלי כל".
זאת ועוד אחרת: המלים הקודמות הן לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל. ראשי התיבות של לעיני בית ישראל עושים את הצירוף בלי, וביחד עם המילה כל מתקבל בלי כל.
אבל, אם יותר לי להתרפק על עולם הדרוש, דומני שיש כאן אולי מסר עמוק יותר.
ה.
לכל אחד מאיתנו יש רגעים בחיינו שבהם אנחנו מרגישים שנשארנו "בלי כל", ריקים מתקווה, כוח, אופטימיות, מרץ והתלהבות.
באותם זמנים אנו מרגישים סחוטים מכל טיפת אנרגיה ושמחה, מהצלחה והישג. אנחנו מרגישים ריקים, עצובים, יבשים וחסרי תחושה. במילה אחת: "בלי כל" - "בלי כלום".
מגיעה פרשת פקודי ומלמדת אותנו: "בלי כל" הוא כשלעצמו הסימן. "בלי כל - סימן"! כל חלל מכיל בתוכו את האפשרות לחידוש; כל נפילה ספוגה בפוטנציאל למימוש עצמי עמוק יותר, לגילוי חדש, להרחבת אופקים, לחוכמה שעדיין לא ידועה. כאשר אנו אבודים במדבר הנפש שלנו, ניתנת לנו ההזדמנות להתוות דרך חדשה. כשדלת אחת נסגרת, אחרת נפתחת. אנחנו רק צריכים את האומץ לעבור על מפתן הדלת החדשה.
כפי שכבר כתבו חכמי החסידות, בין "יש" ו"יש" תמיד יש "אין" באמצע. הגרעין נרקב לחלוטין לפני שנהפך לאילן.
ודאי תמיד ישנו הקול הפנימי של ה'בחור הזעצער', שצועק: "בלי כל סימן" - לחיים שלך אין מטרה, אין סימן, אין כיוון. אבל המשימה שלנו היא להפוך את החווייה הכואבת של "בלי כל" לסימן, להפוך את המשבר שלנו להזדמנות לשגשוג מחודש ועוצמתי.
ו.
אחד היסודות של תורת הקבלה הוא שלפני בריאת העולם הסתיר הקב"ה את אור ונוכחותו האינסופיים, ויצר חלל ריק (האריז"ל מכנהו בשם "מקום פנוי"). בתוך הריקנות הזו מתחיל כל הקיום והתודעה.
זהו רעיון מופלא ועמוק האומר שעצם היסוד של קיומנו אינו אור אלא חושך. לחיות פירושו להתעמת בכל רגע עם 'חלל קוסמי' - עם חוויית ה'אין' בלב כל הבריאה. החושך בחיינו אינו רק הכאב והייאוש שאנו עשויים לחוות ברגע זה - אלו רק תסמינים. המקור של כל החללים הוא החלל המקורי שנוצר על ידי הקב"ה כסלע היקום.
כאשר אנו, בני האדם, מתבוננים בריקנות, אנו יכולים בקלות להסיק ש'בלי כל סימן' - אין כאן כלום. אולם גדולתו של הסיפור האנושי וכל הנקודה של עבודת השם היא האומץ להסתכל על הצמצום ולהכריז "בלי כל - סימן!" לראות את הריקנות כ'סימן', כאות המוביל לנוכחות החיים של ה'. להבין את האמת כי בתוך החושך הזה מסתתר האור העמוק מכולם; לראות את החושך לא כסוף-הדרך, אלא כשליחות ומשימה, להופכו לאור.
בדומה ל'חור השחור' בפיזיקה המודרנית - המקום בחלל שבו יש גוף מסיבי כל כך שכוח המשיכה שלו לא נותן לשום אור לצאת החוצה, וכל האור נשאר בתוך הגוף הזה. כוח המשיכה מושך את כל האור לתוך אמצע החור השחור. מכיוון שהאור אינו יכול לפרוץ החוצה הוא שחור, לא בגלל שאין שם אור, אלא בגלל שיש בו הרבה יותר אור, כי כל האור נשאר בפנים.
כל חלל שיש לנו בחיים הוא רק עוד ביטוי של הצמצום המקורי הגדול, והוא מאתגר אותנו למצוא את האלוקות בתוך הריקנות, שמה אפשר לפגוש את האור הכי עמוק.
"בלי כל - סימן" מגלם את עצם נקודת ומשימת הקיום.
ז.
בעקבות חטא העגל, רגע השפל הגדול של עם ישראל, נפתח חור בלב העם. הם נשארו "בלי כל". אבל הקמת המשכן בפרשת פקודי סימנה את העובדה הנפלאה שהחלל שנוצר כתוצאה מבגידה וטעות, שימש קרש קפיצה למערכת יחסים חדשה ועמוקה יותר עם ה'.
"וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן". כך מסתיימת פרשת פקודי. הענן הוא סמל החושך, המאפיל על אור השמש. העם היהודי בהה בעננים האפלים שירדו עליו וחשפו את האור הפנימי שלו. הם לא נכנעו לרגש הריקנות, וגילו את סוד ותכלית בריאת העולם: למצוא את את אור השם השוכן בתוך ענני החושך, בתוך החלל. למצוא את האור האין-סופי בתוך החור השחור של הבריאה ושל הבגידה.
גדול התנאים רבי עקיבא הגדיר זאת בסיפור המפורסם בסוף מסכת מכות: "כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו מפני מה אתה מצחק? אמר להם... עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, "ציון שדה תחרש", בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת, "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים".
בלי כל – סימן.
- תגובה
סיכום השיעור:
פרשת פקודי
א.
קראתי פעם סיפור על כנר מפורסם שהופיע בפני קהל עצום. באמצע ההופעה הכל נקטע לפתע, כאשר מיתר בכינור שלו פקע. עם זאת להפתעת הכל, הוא לא עזב את הבמה כדי להביא כינור חלופי או מיתר חדש.
במקום זאת, הוא סימן למנצח והחל לנגן שוב, משתמש איכשהו במיתרים שנשארו, כדי להלחין מחדש את המוזיקה. הוא סיים את הניגון לקול תרועות רועמות ומחיאות כפיים מחרישות אוזניים.
"לפעמים", אמר הכנר, "המשימה של האמן היא לגלות כמה מוזיקה אתה יכול לעשות עם מה שעוד נשאר לך".
ב.
בסוף כל פרשה בחמשה חומשי תורה מציינים בעלי המסורה כמה פסוקים יש בפרשה זו, ואחריהם הם נותנים לנו מילה או שתי מלים שהמקבילה המספרית שלהן שווה למספר הפסוקים בפרשה, בתור סימן לזכרון. לפעמים משתמשים בשם המוזכר בתנ"ך, במילה שנמצאת בפרשה זו, או במקום אחר בתנ"ך. על ידי שינון המילה הזו נזכור כמה פסוקים יש בכל פרשה ופרשה.
פתחו כמעט כל חומש בסוף פרשת בראשית ותמצאו מלים אלו: "בראשית קמ"ו פסוקים, אמציה סימן; יחזקיהו סימן".
בסוף פרשת נח: "קנג פסוקים, בצלאל סימן; אבי יסכה לוט סימן". בסוף פרשת לך לך: "קכו פסוקים, נמלו סימן". וכן הלאה בכל פרשה.
בסוף פרשת ויקהל, למשל, כתוב בחומשים: "קכב פסוקים, סנואה סימן" ("סנואה" הוא שם אדם הנזכר בספר נחמיה; והגימטריא שלו היא 122).
אולם מכל חמשים ושלש פרשיות התורה יש יוצא מן הכלל יחיד: פרשת פקודי אין בה סימן!
בסיום הפרשה נכתב כרגיל כי הפרשה מכילה 92 פסוקים, אך לא ניתן סימן לזכרון המספר הזה.
זו באמת תופעה מוזרה. מה קרה לפרשת פקודי? מדוע היא התייתמה מהסימן שלה? זה לא שאין מילים עם המקבילה המספרית של 92, שכן בחומש של המלבי"ם (רבי מאיר לֵיבּוּשׁ בן יחיאל מִיכְל וֵייזֶר זצ"ל, שנפטר בשנת תר"מ), יש סימן לפרשת פקודי: אצא.
עוד בדורות הקודמים בספר קרית ספר לרבנו המאירי רשם ציון לפרשת פקודי: "עזיה".
אז על מה ולמה נותרה פרשת אלה פקודי המשכן בחוץ?
ג.
בקיץ תשי"ג, שלח רב בתל אביב, הרב אלכסנדר סנדר יודאסין ז"ל, מחבר הספר 'הלקח והלבוב', מכתב אל כ"ק מרן האדמו"ר מליובאוויטש, ובו שאל שאלה זו.
הרבי השיב במכתב מיום י"ד אלול תשי"ג: בהערתו, מדוע לא סימנו בסוף פרשת פקודי סכום פסוקי הסדרה, הנה יש לחפש בדפוסים הראשונים, כי לדעתי אין זה אלא השמטת המדפיס, ונמשך הדבר כן גם אצל שאר המדפיסים שבאו אחריו.
ואחר כך מוסיף הרבי רעיון מדהים וגאוני בפשטותו:
"ואולי אפשר שהי' כתוב 'בלי כל' סימן, והכוונה בזה היתה שיש בסדרה צ"ב פסוקים, ובא הבחור הזעצער ותפס את הענין כפשוטו שאין כאן סימן, והשמיט מלות אלו מחסרון ידיעה".
כלומר:
בפרשת פקודי יש תשעים ושניים פסוקים. הגימטריה של המילים "בלי כל" היא תשעים ושניים. ייתכן אפוא מציע הרבי, שהיה כתוב "בלי כל - סימן". לאחר מכן בא מדפיס ('הבחור הזעצער') שלא הבין את משמעות הדבר, ולתומו חשב שפרשת פקודי יש בה צ"ב פסוקים "בלי כל סימן", היינו שלפרשה זו אין כל סימן. הוא תפס את העניין כפשוטו, שאין כאן שום סימן.
הבחור הזעצער החמוד שלנו החליט שאם כך, אין טעם לציין זאת... למה להכביד במלים ולכתוב שאין כאן סימן, השאר את הנייר ריק ללא סימן, וכולם כבר יבינו שאין כאן סימן. למה להפסיד דיו לחינם?
מה היתה הטעות שלו? הוא לא תפס שה"בלי כל" גופא זה היה הסימן. הסימן עצמו ("בלי כל") הוא זה שגרם להיעדרו.
ד.
כבר כתבו דורשי רשומות שהסימן אחרי כל פרשה שייך בתוכנו לפרשה. מה הקשר בין "בלי כל" לפרשת פקודי?
בפרשת וארא יש קכ"א פסוקים, והסימן הוא 'גיבעול', כי מלה זו נמצאת קרוב לסוף הפרשה "השעורה אביב והפשתה גיבעול".
לפי זה אפשר לומר שכן הוא גם בנידון דידן, שכן סיום פרשת פקודי הוא: "כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם".
הצירוף של המילה בכל ואות מ' של מסעיהם – בְּכָל מַסְעֵיהֶם – עולה בדיוק צ"ב, כמנין מספר פסוקי הפרשה (מה גם שביטוי זה מופיע פעם נוספת שני פסוקים לפני סיום הפרשה). והמלה "בכל" הרי היא ראשי תיבות "בלי כל".
זאת ועוד אחרת: המלים הקודמות הן לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל. ראשי התיבות של לעיני בית ישראל עושים את הצירוף בלי, וביחד עם המילה כל מתקבל בלי כל.
אבל, אם יותר לי להתרפק על עולם הדרוש, דומני שיש כאן אולי מסר עמוק יותר.
ה.
לכל אחד מאיתנו יש רגעים בחיינו שבהם אנחנו מרגישים שנשארנו "בלי כל", ריקים מתקווה, כוח, אופטימיות, מרץ והתלהבות.
באותם זמנים אנו מרגישים סחוטים מכל טיפת אנרגיה ושמחה, מהצלחה והישג. אנחנו מרגישים ריקים, עצובים, יבשים וחסרי תחושה. במילה אחת: "בלי כל" - "בלי כלום".
מגיעה פרשת פקודי ומלמדת אותנו: "בלי כל" הוא כשלעצמו הסימן. "בלי כל - סימן"! כל חלל מכיל בתוכו את האפשרות לחידוש; כל נפילה ספוגה בפוטנציאל למימוש עצמי עמוק יותר, לגילוי חדש, להרחבת אופקים, לחוכמה שעדיין לא ידועה. כאשר אנו אבודים במדבר הנפש שלנו, ניתנת לנו ההזדמנות להתוות דרך חדשה. כשדלת אחת נסגרת, אחרת נפתחת. אנחנו רק צריכים את האומץ לעבור על מפתן הדלת החדשה.
כפי שכבר כתבו חכמי החסידות, בין "יש" ו"יש" תמיד יש "אין" באמצע. הגרעין נרקב לחלוטין לפני שנהפך לאילן.
ודאי תמיד ישנו הקול הפנימי של ה'בחור הזעצער', שצועק: "בלי כל סימן" - לחיים שלך אין מטרה, אין סימן, אין כיוון. אבל המשימה שלנו היא להפוך את החווייה הכואבת של "בלי כל" לסימן, להפוך את המשבר שלנו להזדמנות לשגשוג מחודש ועוצמתי.
ו.
אחד היסודות של תורת הקבלה הוא שלפני בריאת העולם הסתיר הקב"ה את אור ונוכחותו האינסופיים, ויצר חלל ריק (האריז"ל מכנהו בשם "מקום פנוי"). בתוך הריקנות הזו מתחיל כל הקיום והתודעה.
זהו רעיון מופלא ועמוק האומר שעצם היסוד של קיומנו אינו אור אלא חושך. לחיות פירושו להתעמת בכל רגע עם 'חלל קוסמי' - עם חוויית ה'אין' בלב כל הבריאה. החושך בחיינו אינו רק הכאב והייאוש שאנו עשויים לחוות ברגע זה - אלו רק תסמינים. המקור של כל החללים הוא החלל המקורי שנוצר על ידי הקב"ה כסלע היקום.
כאשר אנו, בני האדם, מתבוננים בריקנות, אנו יכולים בקלות להסיק ש'בלי כל סימן' - אין כאן כלום. אולם גדולתו של הסיפור האנושי וכל הנקודה של עבודת השם היא האומץ להסתכל על הצמצום ולהכריז "בלי כל - סימן!" לראות את הריקנות כ'סימן', כאות המוביל לנוכחות החיים של ה'. להבין את האמת כי בתוך החושך הזה מסתתר האור העמוק מכולם; לראות את החושך לא כסוף-הדרך, אלא כשליחות ומשימה, להופכו לאור.
בדומה ל'חור השחור' בפיזיקה המודרנית - המקום בחלל שבו יש גוף מסיבי כל כך שכוח המשיכה שלו לא נותן לשום אור לצאת החוצה, וכל האור נשאר בתוך הגוף הזה. כוח המשיכה מושך את כל האור לתוך אמצע החור השחור. מכיוון שהאור אינו יכול לפרוץ החוצה הוא שחור, לא בגלל שאין שם אור, אלא בגלל שיש בו הרבה יותר אור, כי כל האור נשאר בפנים.
כל חלל שיש לנו בחיים הוא רק עוד ביטוי של הצמצום המקורי הגדול, והוא מאתגר אותנו למצוא את האלוקות בתוך הריקנות, שמה אפשר לפגוש את האור הכי עמוק.
"בלי כל - סימן" מגלם את עצם נקודת ומשימת הקיום.
ז.
בעקבות חטא העגל, רגע השפל הגדול של עם ישראל, נפתח חור בלב העם. הם נשארו "בלי כל". אבל הקמת המשכן בפרשת פקודי סימנה את העובדה הנפלאה שהחלל שנוצר כתוצאה מבגידה וטעות, שימש קרש קפיצה למערכת יחסים חדשה ועמוקה יותר עם ה'.
"וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן". כך מסתיימת פרשת פקודי. הענן הוא סמל החושך, המאפיל על אור השמש. העם היהודי בהה בעננים האפלים שירדו עליו וחשפו את האור הפנימי שלו. הם לא נכנעו לרגש הריקנות, וגילו את סוד ותכלית בריאת העולם: למצוא את את אור השם השוכן בתוך ענני החושך, בתוך החלל. למצוא את האור האין-סופי בתוך החור השחור של הבריאה ושל הבגידה.
גדול התנאים רבי עקיבא הגדיר זאת בסיפור המפורסם בסוף מסכת מכות: "כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו מפני מה אתה מצחק? אמר להם... עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, "ציון שדה תחרש", בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת, "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים".
בלי כל – סימן.
קטגוריות
פרשת פקודי
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון- מרץ 20, 2023
- |
- כ״ז אדר תשפ״ג
- |
- 262 צפיות
שתי המילים שנפלו מהחומשים
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון- מרץ 20, 2023
א.
קראתי פעם סיפור על כנר מפורסם שהופיע בפני קהל עצום. באמצע ההופעה הכל נקטע לפתע, כאשר מיתר בכינור שלו פקע. עם זאת להפתעת הכל, הוא לא עזב את הבמה כדי להביא כינור חלופי או מיתר חדש.
במקום זאת, הוא סימן למנצח והחל לנגן שוב, משתמש איכשהו במיתרים שנשארו, כדי להלחין מחדש את המוזיקה. הוא סיים את הניגון לקול תרועות רועמות ומחיאות כפיים מחרישות אוזניים.
"לפעמים", אמר הכנר, "המשימה של האמן היא לגלות כמה מוזיקה אתה יכול לעשות עם מה שעוד נשאר לך".
ב.
בסוף כל פרשה בחמשה חומשי תורה מציינים בעלי המסורה כמה פסוקים יש בפרשה זו, ואחריהם הם נותנים לנו מילה או שתי מלים שהמקבילה המספרית שלהן שווה למספר הפסוקים בפרשה, בתור סימן לזכרון. לפעמים משתמשים בשם המוזכר בתנ"ך, במילה שנמצאת בפרשה זו, או במקום אחר בתנ"ך. על ידי שינון המילה הזו נזכור כמה פסוקים יש בכל פרשה ופרשה.
פתחו כמעט כל חומש בסוף פרשת בראשית ותמצאו מלים אלו: "בראשית קמ"ו פסוקים, אמציה סימן; יחזקיהו סימן".
בסוף פרשת נח: "קנג פסוקים, בצלאל סימן; אבי יסכה לוט סימן". בסוף פרשת לך לך: "קכו פסוקים, נמלו סימן". וכן הלאה בכל פרשה.
בסוף פרשת ויקהל, למשל, כתוב בחומשים: "קכב פסוקים, סנואה סימן" ("סנואה" הוא שם אדם הנזכר בספר נחמיה; והגימטריא שלו היא 122).
אולם מכל חמשים ושלש פרשיות התורה יש יוצא מן הכלל יחיד: פרשת פקודי אין בה סימן!
בסיום הפרשה נכתב כרגיל כי הפרשה מכילה 92 פסוקים, אך לא ניתן סימן לזכרון המספר הזה.
זו באמת תופעה מוזרה. מה קרה לפרשת פקודי? מדוע היא התייתמה מהסימן שלה? זה לא שאין מילים עם המקבילה המספרית של 92, שכן בחומש של המלבי"ם (רבי מאיר לֵיבּוּשׁ בן יחיאל מִיכְל וֵייזֶר זצ"ל, שנפטר בשנת תר"מ), יש סימן לפרשת פקודי: אצא.
עוד בדורות הקודמים בספר קרית ספר לרבנו המאירי רשם ציון לפרשת פקודי: "עזיה".
אז על מה ולמה נותרה פרשת אלה פקודי המשכן בחוץ?
ג.
בקיץ תשי"ג, שלח רב בתל אביב, הרב אלכסנדר סנדר יודאסין ז"ל, מחבר הספר 'הלקח והלבוב', מכתב אל כ"ק מרן האדמו"ר מליובאוויטש, ובו שאל שאלה זו.
הרבי השיב במכתב מיום י"ד אלול תשי"ג: בהערתו, מדוע לא סימנו בסוף פרשת פקודי סכום פסוקי הסדרה, הנה יש לחפש בדפוסים הראשונים, כי לדעתי אין זה אלא השמטת המדפיס, ונמשך הדבר כן גם אצל שאר המדפיסים שבאו אחריו.
ואחר כך מוסיף הרבי רעיון מדהים וגאוני בפשטותו:
"ואולי אפשר שהי' כתוב 'בלי כל' סימן, והכוונה בזה היתה שיש בסדרה צ"ב פסוקים, ובא הבחור הזעצער ותפס את הענין כפשוטו שאין כאן סימן, והשמיט מלות אלו מחסרון ידיעה".
כלומר:
בפרשת פקודי יש תשעים ושניים פסוקים. הגימטריה של המילים "בלי כל" היא תשעים ושניים. ייתכן אפוא מציע הרבי, שהיה כתוב "בלי כל - סימן". לאחר מכן בא מדפיס ('הבחור הזעצער') שלא הבין את משמעות הדבר, ולתומו חשב שפרשת פקודי יש בה צ"ב פסוקים "בלי כל סימן", היינו שלפרשה זו אין כל סימן. הוא תפס את העניין כפשוטו, שאין כאן שום סימן.
הבחור הזעצער החמוד שלנו החליט שאם כך, אין טעם לציין זאת... למה להכביד במלים ולכתוב שאין כאן סימן, השאר את הנייר ריק ללא סימן, וכולם כבר יבינו שאין כאן סימן. למה להפסיד דיו לחינם?
מה היתה הטעות שלו? הוא לא תפס שה"בלי כל" גופא זה היה הסימן. הסימן עצמו ("בלי כל") הוא זה שגרם להיעדרו.
ד.
כבר כתבו דורשי רשומות שהסימן אחרי כל פרשה שייך בתוכנו לפרשה. מה הקשר בין "בלי כל" לפרשת פקודי?
בפרשת וארא יש קכ"א פסוקים, והסימן הוא 'גיבעול', כי מלה זו נמצאת קרוב לסוף הפרשה "השעורה אביב והפשתה גיבעול".
לפי זה אפשר לומר שכן הוא גם בנידון דידן, שכן סיום פרשת פקודי הוא: "כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם".
הצירוף של המילה בכל ואות מ' של מסעיהם – בְּכָל מַסְעֵיהֶם – עולה בדיוק צ"ב, כמנין מספר פסוקי הפרשה (מה גם שביטוי זה מופיע פעם נוספת שני פסוקים לפני סיום הפרשה). והמלה "בכל" הרי היא ראשי תיבות "בלי כל".
זאת ועוד אחרת: המלים הקודמות הן לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל. ראשי התיבות של לעיני בית ישראל עושים את הצירוף בלי, וביחד עם המילה כל מתקבל בלי כל.
אבל, אם יותר לי להתרפק על עולם הדרוש, דומני שיש כאן אולי מסר עמוק יותר.
ה.
לכל אחד מאיתנו יש רגעים בחיינו שבהם אנחנו מרגישים שנשארנו "בלי כל", ריקים מתקווה, כוח, אופטימיות, מרץ והתלהבות.
באותם זמנים אנו מרגישים סחוטים מכל טיפת אנרגיה ושמחה, מהצלחה והישג. אנחנו מרגישים ריקים, עצובים, יבשים וחסרי תחושה. במילה אחת: "בלי כל" - "בלי כלום".
מגיעה פרשת פקודי ומלמדת אותנו: "בלי כל" הוא כשלעצמו הסימן. "בלי כל - סימן"! כל חלל מכיל בתוכו את האפשרות לחידוש; כל נפילה ספוגה בפוטנציאל למימוש עצמי עמוק יותר, לגילוי חדש, להרחבת אופקים, לחוכמה שעדיין לא ידועה. כאשר אנו אבודים במדבר הנפש שלנו, ניתנת לנו ההזדמנות להתוות דרך חדשה. כשדלת אחת נסגרת, אחרת נפתחת. אנחנו רק צריכים את האומץ לעבור על מפתן הדלת החדשה.
כפי שכבר כתבו חכמי החסידות, בין "יש" ו"יש" תמיד יש "אין" באמצע. הגרעין נרקב לחלוטין לפני שנהפך לאילן.
ודאי תמיד ישנו הקול הפנימי של ה'בחור הזעצער', שצועק: "בלי כל סימן" - לחיים שלך אין מטרה, אין סימן, אין כיוון. אבל המשימה שלנו היא להפוך את החווייה הכואבת של "בלי כל" לסימן, להפוך את המשבר שלנו להזדמנות לשגשוג מחודש ועוצמתי.
ו.
אחד היסודות של תורת הקבלה הוא שלפני בריאת העולם הסתיר הקב"ה את אור ונוכחותו האינסופיים, ויצר חלל ריק (האריז"ל מכנהו בשם "מקום פנוי"). בתוך הריקנות הזו מתחיל כל הקיום והתודעה.
זהו רעיון מופלא ועמוק האומר שעצם היסוד של קיומנו אינו אור אלא חושך. לחיות פירושו להתעמת בכל רגע עם 'חלל קוסמי' - עם חוויית ה'אין' בלב כל הבריאה. החושך בחיינו אינו רק הכאב והייאוש שאנו עשויים לחוות ברגע זה - אלו רק תסמינים. המקור של כל החללים הוא החלל המקורי שנוצר על ידי הקב"ה כסלע היקום.
כאשר אנו, בני האדם, מתבוננים בריקנות, אנו יכולים בקלות להסיק ש'בלי כל סימן' - אין כאן כלום. אולם גדולתו של הסיפור האנושי וכל הנקודה של עבודת השם היא האומץ להסתכל על הצמצום ולהכריז "בלי כל - סימן!" לראות את הריקנות כ'סימן', כאות המוביל לנוכחות החיים של ה'. להבין את האמת כי בתוך החושך הזה מסתתר האור העמוק מכולם; לראות את החושך לא כסוף-הדרך, אלא כשליחות ומשימה, להופכו לאור.
בדומה ל'חור השחור' בפיזיקה המודרנית - המקום בחלל שבו יש גוף מסיבי כל כך שכוח המשיכה שלו לא נותן לשום אור לצאת החוצה, וכל האור נשאר בתוך הגוף הזה. כוח המשיכה מושך את כל האור לתוך אמצע החור השחור. מכיוון שהאור אינו יכול לפרוץ החוצה הוא שחור, לא בגלל שאין שם אור, אלא בגלל שיש בו הרבה יותר אור, כי כל האור נשאר בפנים.
כל חלל שיש לנו בחיים הוא רק עוד ביטוי של הצמצום המקורי הגדול, והוא מאתגר אותנו למצוא את האלוקות בתוך הריקנות, שמה אפשר לפגוש את האור הכי עמוק.
"בלי כל - סימן" מגלם את עצם נקודת ומשימת הקיום.
ז.
בעקבות חטא העגל, רגע השפל הגדול של עם ישראל, נפתח חור בלב העם. הם נשארו "בלי כל". אבל הקמת המשכן בפרשת פקודי סימנה את העובדה הנפלאה שהחלל שנוצר כתוצאה מבגידה וטעות, שימש קרש קפיצה למערכת יחסים חדשה ועמוקה יותר עם ה'.
"וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן". כך מסתיימת פרשת פקודי. הענן הוא סמל החושך, המאפיל על אור השמש. העם היהודי בהה בעננים האפלים שירדו עליו וחשפו את האור הפנימי שלו. הם לא נכנעו לרגש הריקנות, וגילו את סוד ותכלית בריאת העולם: למצוא את את אור השם השוכן בתוך ענני החושך, בתוך החלל. למצוא את האור האין-סופי בתוך החור השחור של הבריאה ושל הבגידה.
גדול התנאים רבי עקיבא הגדיר זאת בסיפור המפורסם בסוף מסכת מכות: "כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו מפני מה אתה מצחק? אמר להם... עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, "ציון שדה תחרש", בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת, "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים".
בלי כל – סימן.
- תגובה
סיכום השיעור:
פרשת פקודי
שיעורים קשורים
אנא עזרו לנו להמשיך בפעילותנו
הרשמה לקבלת תוכן (באנגלית) עדכני מאת הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
צרפו חברים ומשפחה לקבוצת הווסטאפ שלנו
לקבלת תוכן ועדכונים מאת הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
לקבלת הניוזלטר שלנו
אנא השאירו את תגובתכם למטה!
Anat Brovman -1 שָׁנָה לִפנֵי
במשך שנים אחדות כבר אני עוקבת אחר שיעורי הרב והרצאותיו. מדי יום ושבוע מחכה למוצא פיו. חיי השתנו ללא היכר עם הפנמת השיעורים. שנים שהאזנתי באנגלית שכן אני מתגוררת בסיאטל וושינגטון ונמנית עם הקהילה המקומית של חב"ד כאן. במקור הנני ירושלמית.
בימים אלה אני מחפשת כמו מים את תגובת הרב לכאב המפלח של העם היהודי בארץ ישראל. והנה כמו לחיות עם הזמן - אני רואה שגם בפרשה זו - יש סימן!!! בלי סימן גם זה סימן. הבא נלמד להפוך החושך לאור ולהביא לתיקון עולם במהרה.
השיבו לתגובה זו.סמן את התגובה הזו.