מילת המפתח שישנה לך את החיים
סודו של יוסף הצדיק: האם נמכרת או נשלחת?
- דצמבר 3, 2019
- |
- ה׳ כסלו תש״פ
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
470 צפיות
מילת המפתח שישנה לך את החיים
סודו של יוסף הצדיק: האם נמכרת או נשלחת?
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון- דצמבר 3, 2019
פעם נתתי הרצאה שהנושא שלה היה השמחה. בסיום אותה הרצאה, באה אלי יהודייה אחת, ואמרה לי שהילדים שלה מאוד אומללים. למרות כל המאמצים שלה, כל מה שהיא עושה, לא טוב בעיניהם. על כל דבר יש להם טענות ותלונות. היא ביקשה עצה איך לגרום לזה, שהילדים בבית יהיו שמחים. אמרתי לה, שבאמת יש הרבה אפשרויות מה לעשות בעניין. אבל לפני הכל, הדבר הראשון והבסיסי ביותר הוא, שהיא בעצמה תהיה שמחה.
ניסיתי לברר בעדינות האם מצב הרוח שלה טוב והיא השיבה בכנות ובעוגמה: "לי כבר אין תקווה! אבדה ממני התקווה להיות שמחה אי פעם. אני רק מקווה, שלפחות הילדים שלי יהיו שמחים".
כששמעתי את התשובה שלה, הסברתי לה דבר פשוט: "המקסימום שתצליחי לעשות במצב שלך כרגע זה ליצור מצב שהילדים שלך יהיו אומללים, ועם זה הם ירצו שהילדים שלהם יהיו שמחים. במצב רוח שלך עכשיו זה הכל". ברור, שאם ילדים מסתכלים על אמא, ורואים שבעיני עצמה החיים שלה גרועים ועצובים, זה שולל מהם את האפשרות למצוא בתוך ליבם אפילו פוטנציאל לשמחה.
הרבה פעמים אנשים מדברים על האתגר להיות בשמחה. אני רוצה לדבר על ביטוי הפוך: "האתגר כשמחה". הפרופיל הברור ביותר של אדם שחי אתגר בשמחה ממלא את כל החצי השני של ספר בראשית. חציו הראשון של ספר בראשית, מוקדש לאדם וחוה, נח, אבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, והאימהות הקדושות. לעומת זאת, החצי השני של החומש, מפרשת וישב עד ויחי, מוקדש רובו ככולו לגיבור מרכזי אחד, הלא הוא יוסף הצדיק. הסיפור של יוסף מן הסתם ידוע לכולם, ואין צורך לחזור עליו. בכל זאת, אני רוצה להדגיש כמה נקודות ששייכות לרעיון שאני מדבר עליו.
חיים אומללים?
אם אני הייתי קורא את סיפור יוסף עד האמצע הייתי משוכנע שלבן אדם הזה אין סיכוי לחיות חיי שמחה. הוא בוודאי כבר מאוכזב, ממורמר וזועם על כל העולם, ויותר מזה: בטח האישיות שלו נוקשה כמו אבן. כך חושבים כשמתבוננים מה קורה לנער החמוד הזה: בן שבע עשרה שנה – 'והוא נער', והאחים שלו – לא אנשים זרים אלא האחים שלו! הם אלה שמסירים ממנו את כתונת הפסים, זורקים אותו לבור, אחר כך מעלים אותו ומוכרים אותו לעבד.
צריך להבין שמצרים זאת לא מדינה דמוקרטית ואין שחרור עבדים. כשמוכרים מישהו לעבד במצרים, זאת מכירה לעולם. הוא עבד משועבד לאדון והוא לא בעל הבית לעצמו. והנה במקרה זה, גם כשכבר הוא מתיישב בבית אדונו בצורה נוחה יחסית, מתחילים ייסורים והצקות ובסוף הוא נשלח לכלא למרות שהוא חף מפשע.
גם הכלא במצרים זה לא בדיוק כמו פה בישראל שיכולים ללמוד תואר ראשון ושני, וחדר כושר ואוכל טעים. הכלא במצרים זה ממש בור, ובדרך הטבע – הכליאה בבור במצרים היא לעולם. בעצם יוסף עכשיו בבור לכל החיים שלו.
זה כל כך קשה! שללו מנסיך, מנער נחמד, את אבא שלו ואת כל העתיד שלו! ומי עשה לו את זה? בני משפחתו! לא זרים אלמוניים. ואת כל זה למה הוא סובל? בגלל שהוא ציית לאבא שלו! הוא הרי קיים מצוות כיבוד אב, "לך נא ראה את שלום אחיך", והוא בצדקותו ענה לאביו 'הנני'. יתרה מזו: אחר כך, למה הוא נשלח לכלא במצרים? גם כאן, כל הצרות הגיעו כי הוא עשה את הדבר הנכון! "וינס ויצא החוצה".
כל זה היה צריך רק להגביר את האכזבה והכעס. למרות שהוא בכלל לא פושע, הוא משלם בעצם על דברים טובים שהוא עשה. דווקא על המצוות הגדולות שלו: על שנלחם נגד היצר והתגבר כדי לכבד את אבא שלו, למרות שידע את שנאת אחיו. ועל שנלחם ביצרו לא להיכנע לפיתויי אשת פוטיפר.
ידוע שהניסיון הזה היה גדול הרבה יותר מכפי שניתן לחשוב. יש רמז יפה בטעם השלשלת שיש על המילה "וימאן". אחד הפרשנים, רבי יוסף אבן כספי, מסביר שהניגון של השלשלת מרמז על משהו תקוע – תקיעה נפשית. בכל התורה יש שלשלת רק ארבע פעמים: הראשונה בפרשת וירא, שכתוב על לוט 'ויתמהמה'. השנייה, בפרשת חיי שרה על אליעזר 'ויאמר'. השלישית אצלנו 'וימאן', והרביעית בפרשת צו - 'וישחט'. בכל אחת מהפעמים הללו מדובר על בן אדם תקוע נפשית.
למרות התקיעה, בסופו של דבר, יוסף לא נכנע ליצר. דמות דיוקנו של אביו ראה. ולכן הוא נס ויצא אבל בגלל זה נשלח לכלא המצרי לבור בבית סוהר.
מעניין לחשוב, מה היה אומר פסיכולוג שהיה קורא את הרשימה של כל העינויים שקרו ליוסף: בגיל תשע איבד אמא, בן שבע עשרה מכרו אותו ובמצרים זרקו אותו לכלא. בלי שום מכתב או אורח ובלי שום תקווה. מן הסתם הוא היה אומר, שמצבו הנפשי של יוסף ירוד מאוד. ממורמר, שונא את העולם, שונא את החיים ואולי חי רק בזכות רצון לנקמה.
התורה מתארת תמונה אחרת. והתורה בדרכה הנפלאה לא מספרת על כך בצורה ישירה, אלא רק בדרך אגב, שאם שמים לב מתגלה לנו עולם שלם. התורה מספרת שיוסף נכנס יום אחד לחדר של שר האופים ושר המשקים בבור בכלא. הוא רואה ש"הינם זועפים". ממורמרים. איך הוא שם לב לזה? הם הרי זועפים כמו כל אחד לפני ששתה את הקפה שלו בבוקר, לפני רחיצה, לפני התעמלות בוקר ולפני שלקח את הוויטמינים שלו. הרי כל אחד זועף...
אם אני הייתי רואה שני אסירים בכלא זועפים, הייתי אומר: נו בסדר, עוד יום בגהינום הזה. מה כבר יכול להיות במקום כעס? שהם ירקדו? יעשו קדאצ'קע? הרי הם לא בבר מצוה או בהתוועדות כעת. בכל זאת, יוסף פונה אליהם ואומר ארבע מילים: "מדוע פניכם רעים היום?". יוסף מתעניין בהם: יש בעיה? משהו קרה? השאלה הזאת ממש תמוהה! במקומם הייתי עונה: 'היי יוסף, מה איתך! אנחנו בבור! מצפים למוות בתלייה בעוד שלושה ימים!' הרי הכי טבעי שהם יהיו זועפים.
במחילה, הרי אפילו בבית-כנסת אנשים זועפים בבוקר. אז בכלא שמצפים לעונש מוות, אתה מצפה שלא יהיו זועפים? ובתור יהודי, הוא דווקא צריך לשמוח ששני גויים כאלה אולי אנטישמים וכנראה לא אוהבים גדולים ליהודים, קצת זועפים. אבל השאלה העיקרית כאן היא, מה עם יוסף? אם הוא שואל 'מדוע פניכם רעים היום' כנראה שהוא במצב שמח. אצלו הכל בסדר. הוא כאילו נכנס לקונצרט! הוא במצב רוח ממש טוב, כמעט בשיא השמחה.
כשהוא רואה אותם נראים זועפים, הוא מופתע! הוא שואל: מה קרה חבר'ה? מה לא טוב? ואני שואל: אבל מה אתו? פניו לא רעים? הוא לא זועף או מאוכזב? הוא לא שונא את העולם? לפי זה שהוא שואל, כנראה שלא.
שני השרים עונים ליוסף: "חלום חלמנו, ופותר אין אותו". יוסף עוזר להם ופותר את החלומות – אבל גם הפעם מקבל דקירה בגב. הוא ביקש משר המשקים רק טובה אחת, ובתמורה "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו".
בקיצור, היינו מצפים שיוסף יהפוך להיות הציני הכי גדול בעולם. איזה ציניות אדירה הבן אדם הזה צריך לפתח אצלו! המערכת הפסיכולוגית שלו, מלאה רגשי בוז ונקמה, והלב שלו צריך היה להיות לב אבן. אנשים שליבם נהפך לאבן לא יכולים לבכות. הבכי ממיס ומי שלבו קשה כאבן, יכול אולי לנקום אבל לא יכול לבכות.
אתם יודעים מי הבן אדם שבוכה הכי הרבה פעמים בתנ"ך? יוסף. שבע פעמים יוסף בוכה. (אלה הפעמים המפורשים בכתובים. ובמדרשי חז"ל מוצאים עוד כמה פעמים שיוסף בוכה). זה בן אדם שהרגש שלו חי והלב שלו לא מפסיק לפעום. הוא בעל רגש. יוסף גם מוצא חן בעיני כולם. הוא נער של חן, מלא שמחת חיים בכל מצב. בכל מקום הוא משתלט על המצב, ומגיע לשגשוג ולשיא הגבהות שמתאפשרת לו לפי מצבו. אם בבית פוטיפר, אם בכלא, ואם כשנעשה משנה למלך על מצרים.
את הרגש החם של יוסף, רואים גם כשמגיעים רגעי השיא של הפגישה עם אחיו. "ולא יכול יוסף להתאפק" - יוסף מתוודע אל אחיו אחרי 22 שנה של פרידה, ואומר להם: "אני יוסף העוד אבי חי? ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו". גם אני הייתי נבהל. איזה בושה, איזה חרפה. ובעיקר, איזה נקמה הוא יבקש עכשיו!
אבל יוסף אומר להם מילים מפתיעות: "ועתה אל תעצבו ואל יחר בעינכם כי מכרתם אותי הנה, כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם". מעניין, שדווקא הוא אומר להם לא להיות עצבניים, למרות שהוא זה שסובל כל השנים האלה. 22 שנה הוא בנכר, רחוק מאבא ומאחיו בנימין, מתוך זה כמה שנים טובות כעבד ואסיר, ובסוף הוא מרגיע אותם ואומר להם: אל תתעצבנו חבר'ה! לכאורה הם אלה שצריכים להגיד לו: 'יוסף, יוסף, הכל יהיה בסדר. אתה אל תתעצבן, אל יחר אפך', אבל זה לא כך. הוא בסדר, הוא מבסוט! הוא מבקש מהם להיות בשמחה ומסביר להם שהכל לטובה.
איך זה שהוא מוחל להם על הכל בלב שלם, והוא זן ומכלכל אותם במשך שנים. הוא נותן להם לחיות במצרים, עם כל בני ביתם ומפרנס אותם כל חייהם בכבוד. אמנם אחרי פטירת יעקב אבינו הם חושבים שעכשיו הגיע רגע הנקמה, והם הולכים ומתחננים לפניו שלפחות יסכים להשאיר אותם כעבדים. אבל ליוסף אין אפילו מחשבה לנקום. "התחת אלקים אני"? הוא שואל מהם. "אתם חשבתם עלי רעה ואלקים חשבה לטובה!"
ההבדל המכריע בין מכירה לשליחות
השאלה הגדולה היא, מה היו המחשבות של יוסף הצדיק? מה הייתה ההשקפה שהעניקה לו את הכוח להיות אדם עם רגש פנימי של שמחה בכל מצב? איך הוא היה כל כך מלא חן וחדוה, עוז ושמחת חיים? מאיפה הכוח למחול לאלה שיצרו את כל הכאב, וגרמו לו נזקים לכל כך הרבה שנים? נכון שהסוף היה מאוד שמח. הוא נעשה ראש ממשלת מצרים, שהייתה אז מעצמה עולמית. והוא ניהל את כל הכלכלה שלה, והציל את כל המזרח התיכון ואת כל משפחתו וביתו מרעב וכליון. אבל בכל זאת איך הוא עשה את זה?
כעת נראה מנפלאות תורתנו הקדושה, איך שהיא מבטאת את השקפת עולמו של יוסף במילה אחת. הכלל בלימוד התורה הוא שכששומעים מילה אחת שמוכפלת ומשולשת, יודעים שטמון בה מסר גדול. יש מילה כזאת בסיפור, שיוסף חוזר עליה שלוש פעמים. הוא אומר לאחים שלו: "אל תעצבו ואל יחר בעיניכם, כי מכרתם אותי הנה".
הייתי מצפה שסיום המשפט יהיה 'כי אלוקים רצה את זה'. ולמה הוא רצה? כדי להציל את כולם מרעב. זאת הייתה ההשגחה העליונה שגרמה לכל זה. כך זה היה מובן. יוסף הוא יהודי מאמין, והוא מאמין שבכל דבר, בגלוי או בנסתר, יד ה' נמצאת. כמו שפירש הבעש"ט הק': "ואנוכי הסתר אסתיר" שגם בהסתר יש 'אנוכי', יש השגחה.
אבל יוסף אומר יותר מזה. יוסף אומר: "כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם". אלוקים שלח אותי לארץ מצרים. בהמשך הוא אומר פעם נוספת "וישלחני אלוקים לפניכם". ואם זה לא מספיק, אז בפסוק הבא כתוב "לא אתם שלחתם אותי הנה, כי אם האלוקים". שלוש פעמים "וישלחני אלוקים". באופן פשוט, היינו מצפים שיוסף יאמר 'אלוקים רצה שתמכרו אותי'. אבל זה לא מה שכתוב. יוסף עוזב את מושג המכירה, לטובת המושג של השליחות.
פה טמונה הנקודה. יוסף משנה את הנרטיב ובעצם משנה את המסגרת של חייו. נתאר לעצמנו ציור של ואן גוך או דה וינצ'י או שיהיה אפילו ציור של פיקאסו שעולה חמישים מיליון דולר. לשאול מה המסגרת שלו, זאת שאלה ממש לא לעניין. מי ששואל ככה הורג את התמונה. אבל האמת היא שלפעמים המסגרת המתאימה נותנת השקפה אחרת על התמונה. את התמונה אני הרי לא יכול לשנות, אבל את המסגרת אני תמיד כן יכול לשנות.
יוסף אינו יכול לשנות סיפור החיים שלו, אבל המסגרת נתונה לבחירתו.
יוסף אומר: 'אתם לא מכרתם אותי, כי למחיה שלחני אלוקים'. יש הבדל מהותי בין מכירה לבין שליחות. כשאני מוכר משהו, בין אם זה עבד או בית, או מכונית שעון, תכשיט, טבעת, יהלום, שולחן, טלפון – דעתו של הדבר שאותו אני מוכר אינה רלוונטית. אין לו חוות דעת לגבי המכירה הזו. הוא כמו כדור בפינג פונג. בפינג פונג זורקים מפה לשם ומשם לפה, ולא שואלים את הכדור: 'אתה מעוניין לעבור לצד השני של השולחן?'.
לחפץ שנמכר אין שום שליטה בעניין. הוא לגמרי פאסיבי. הוא לא משחק שום תפקיד אקטיבי במעבר מרשות אחת לשנייה. אני לא שואל את הבית שלי: 'אתה מעוניין להימכר? אני מקבל שלושה מיליון שקלים עליך, זה כדאי?'. אולי אם נשאל, הבית יענה 'לא! אני אוהב אותך!' – זה באמת לא משנה, כי אני אוהב את הכסף או זקוק לו ולכן מוכרים. בחפץ או בעבד עושים מה שרוצים והוא תמיד קורבן לנסיבות.
לעומת זאת, מה קורה בשליחות? אם אני שולח אותך לבצע משימה מסוימת, ובפרט אם זו משימה קשה ומסוכנת, אני צריך קודם כל לדבר אתך, שתיכנס לזה עם כל הלב. אם אני מאלץ מישהו להיות שליח, זה פשוט לא יצליח.
דבר נוסף שיש בשליחות, שאני צריך קודם כל להעריך אם זה שאני שולח הוא בעל פוטנציאל לבצע את המשימה. אם אני רואה שאין לך את הכישרונות המתאימים, אני בכלל לא יכול לשלוח אותך. שליחות באה רק אחרי שאני מעריך שאתה האיש הנכון, בזמן הנכון ובמקום הנכון שמתאים לשליחות הזו.
יוסף אומר לאחיו: 'אני לא נמכרתי!'. ודאי שהוא נמכר, והוא הבין טוב מאוד מה היו הסיבות שלהם למכירה. יוסף לא היה נאיבי, הרי אי אפשר לנהל משק של מעצמה עולמית עם נאיביות. יוסף הוא חכם, חריף וחד עין. הוא יודע שמכרו אותו כמו חפץ. אבל בכל זאת הוא אומר: ההשקפה שלי על החיים היא – שלחני אלוקים. יוסף מסתכל על חייו ורואה בכל שלב ושלב, חלק משליחות. כל נדבך וכל צעד בחייו הקשים והמסובכים, הוא עובר בתור שליח.
הנשמה שלו נבחרה ללכת למקומות האלו ולמצבים האלו כי הקב"ה יודע שלנשמה הזאת יש כוח לעמוד בשליחות שלה. יש לה כוח להיכנס למקומות חשוכים ומסובכים, ולהאיר לתוך מצב החושך ניצוץ. להדליק זיק של אור - אור של תקוה ואמונה, אור וחיוניות של טוב וקדושה. זוהי השליחות המיוחדת של הנשמה הזו.
על ידי המילה הזאת, שליחות, יוסף יצר מסגרת חדשה לתמונת החיים שלו. הוא אמנם היה יכול לעמוד ולספר לכולם: 'אני קורבן של המשפחה היהודית הברוטלית, אני אומלל, אני יתום. אתם יודעים מה עשו לי?'. הוא יכול היה להקריא רשימה ארוכה של צרות, וכולם ייאנחו, יגלו אמפתיה ויאמרו: 'אוי ואבוי, אני כבר אצטרך ללכת לפסיכולוג בגלל ששמעתי את הסיפור הזה'.
אבל יוסף הלך בדרך אחרת. הוא הסתכל על עצמו ואמר: אני שליח. בכל מקום שהייתי, אלוקים שלח אותי. השם לקח אותי והכניסני למקום הזה, בידעו שאני מסוגל למצוא את האלקות והאור במקום הזה. כמובן זה לא אומר שלא היו לי כאב וייסורים. החיים שלי היו מלאים בכאב גדול ולפעמים כאב נורא. הרי האחים אומרים בעצמם בפרשת מקץ: "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ". כלומר, שכאשר הם שמו אותו בבור הוא התחנן ובכה אבל הם לא שמעו. הכאב היה עמוק, ויוסף לא מתכחש לכך כאילו זה לא היה, אלא מסתכל על הכל אחרת.
כך הוא גם היה יכול להישאר רגיש, לבכות לפעמים, ולהיות פתוח ומלא חן כל הזמן. הוא לא הניח לעצמו להיות אומלל כי הוא ראה את עצמו בתור שליח בכל מצב. במקומות הכי נמוכים, וגם במקומות הכי עליונים. הוא יכול לבכות והוא יכול לשמוח, ואף פעם אינו מפסיד את החן ולהט החיים שלו.
ולכן אמרו חז"ל שכל ישראל נקראים על שם יוסף, כמו שנאמר בתהלים "רעה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף". הרי לכל אחד מאיתנו יש רגעים שאנחנו מרגישים שנמכרנו... מישהו מתעורר בבוקר ומיד נכנסות לו מחשבות דיכאון. מישהו עבור התעללות. ומישהו עבר עוד טראומה או נתקל בנסיונות קשים. לא תמיד אני יכול לשנות הכל. אבל את ההגדרה והמסגרת הוא יכול לקבוע. האם נמכרתי או נשלחתי? האם אני קורבן להנסיבות, או שהקב"ה בחר בי ושלחני ממש למצב הזה כי ידע שיש בכחי להכניס אור, תקוה, משמעות, אמת, למקום זה. כאן הוא השליחות שלי, ומכאן אגלה את האור האין-סופי הטמון בנפשי. כאן הוא הפתח שלי לדביקות אמיתית בשרש הנשמה שלי ובשרש כל החיים.
ברסלוב וחב"ד
שמעתי פעם מין סיפור, משל משעשע, שאומר כך: פעם הגיע חסיד ברסלב לשמיים אחרי מאה ועשרים. שואלים אותו: "נו, היית חסיד ברסלוב כמו שצריך? מלא אמונה, שמחה וביטחון?''. עונה היהודי "ככה ככה." "אומן כל ראש השנה, היית?'' עונה: "לאו דווקא". זורקים אותו לגיהינום, האש מתחילה לבעור בעצמותיו, איום ונורא! הוא מתחיל לצעוק, כמו שחסיד ברסלב אמיתי יודע לצעוק. "רבי! רבי!".
רבי נחמן שומע, רץ לתוך הגהינום, אוחז אותו בפיאות וסוחב אותו החוצה.
אחרי זמן, חסיד חב"ד, גם הוא אחרי מאה ועשרים עולה לתת דין וחשבון. שואלים אותו: "סיימת ספר התניא? אתה חי עם זה? אתה חסיד של הרבי בכל רמ"ח ושס"ה? אתה מתפלל ולומד גמרא ופוסקים כפי שאדמו"ר הזקן בעל התניא רצה? אתה מרביץ תורה כפי שהרבי שלך רצה שתרביץ תורה ויהדות?". עונה החסיד "יכול להיות טוב יותר", וגם אותו זורקים לגיהינום. נו, האש מתחילה והחב"דניק גם הוא צועק: "רב'ה הצילני!"
הרבי מליובאוויטש שומע יהודי צועק, ניגש אליו, מוציא דולר מהכיס, ואומר לו: "הצלחה מרובה בשליחות שלך פה"...
רבותי, זה הסוד שלנו! גם אם יש הרבה בעיות בחיים, צריך לדעת שבכל מצב ובכל מקום, אתה שליח של ה'. לא נמכרת. נשלחת. השם בחר את נמשתך להכנס למצב זה כדי שתוכל להכניס אור ממש למקום זה.
תמיד תוכל למצוא את האור הפנימי בתוך נשמתך, ולגלות את עצמך ואת אלוקים בצורה מעמיקה ורחבה הרבה יותר.
הבחירה בידינו
לא תמיד אנחנו יכולים לבחור לשנות את העובדות. לפעמים אנשים סובלים מדברים שאי אפשר לשכוח אותם, והם נשארים עם צלקות לכל החיים. זו יכולה להיות התעללות פיזית, או נפשית-פסיכולוגית או חלילה צרות אחרות במשפחה. וכשמתבוננים לאחור, אי אפשר לשנות את העובדות.
מה בכל זאת הבחירה שלנו? אני לא מדבר על כאלו שמתעוררים בכל בוקר ומיד חושבים: יום חדש! הבה נכבוש את היום. אני מדבר על אלו שקמים בבוקר מלאים מחשבות של דיכאון, מבוכות, ומוטרדים מבעיות שלא תמיד אפשר לשנות. כמובן שאת מה שיכולים לשנות צריכים לשנות. אבל אם אני לא יכול לשנות, בפרט אם זה קרה בעבר – מה הבחירה לגבי זה? צריך לדעת שבכל זאת יש לי אפשרות בחירה. גם כשנופלות לי בראש מחשבות לא קלות, מין הרהורים מסובכים וקשים שמטילים אותי לפח אשפה, ואני לא יודע אם הפח נשבר ואנחנו נמלטנו, עדיין יש לי ברירה איך להסתכל על המצב.
דרך אחת היא לומר לעצמי שאני אבוד. אני מכור ואני כמו כדור של פינג פונג. כשהייתי בן ארבע זרקו אותי לפה, וכשהייתי בן 7 זרקו אותי לפה. אחר כך זרקו והכניסו אותי לשידוך לא מוצלח, וכל החיים שלי הם דרמה ארוכה. אני קרבן של המערכת, לא משנה איזה מערכת.
כך חושבים בדרך כלל, אבל יש גם ברירה אחרת. להסתכל על הכל בתור שליחות. הקב"ה שלח אותי לכאן למלא תפקיד. הוא מכיר את נשמתי ואת היכולות שלי, ואת הפוטנציאל הפיזי והרוחני שלי. הוא יודע כל דבר עלי כי הוא יצר אותי. והוא שלח אותי בדיוק למקומות האלה דווקא.
הוא שלח אותי למשפחה הזאת, להורים האלה, לבית הזה, לסביבה, לקהילה, לבית ספר, לרופא הזה. הכל! הקב"ה שלח אותי, ויש לזה סיבה טובה. יש לי שליחות למלא כאן, והקב"ה גם נותן לי כוח לעמוד בשליחות הזאת. לפעמים נשלחים למקומות לא קלים, ובאמת אף אחד לא יודע למה נשמה כזו נשלחה למקום כזה.
אתם יודעים שהיום יש מומחים שיודעים הכל. לוקחים כל דבר, ומסבירים מיד למה. תמיד הם יודעים. אני לא מאלה שיודעים כל דבר, ואני שואל: איך אתה יודע? אתה ישעיהו הנביא? אתה ירמיה הנביא? אם אתה רוצה לחזק בני אדם, להוסיף בהם אור – אדרבה תעשה את זה. אבל מי שם אותך לממונה ולהיות עורך דין של בורא עולם? מי הרשה לך להסביר לאנשים למה הם סובלים? זאת ממש חוצפה ואטימות לב. אבל כל זה רק הקדמה.
בדרך כלל, אנחנו לא יודעים למה נשמה אחת נשלחת לפה ולמה נשמה אחרת נשלחת לשם. אבל אנחנו כן יכולים לדעת, שאף מתעלל ואף מזיק, בשוגג או במזיד, לא יכול לגנוב ולגזול את המהות העצמית שלנו. המהות של כל יהודי, שהיא חלק אלוקה ממעל ממש. זאת מהות שלא ניתנת לשבירה ולביטול.
גם אם יש באדם פצעים, הם לא יכולים לגרום לעצמיות שלי להישבר לרסיסים. אין שום חוויה בעולם שיכולה לגרום לו להפוך להיות אין ואפס. כשאדם זוכר את ההשקפה הנכונה על עצמו, הוא יכול לומר במקומות הקשים שהוא נמצא בהם: אבל אני שליח! הקדוש ברוך הוא יודע, וזה העיקר, שבכוחי להכניס אור, להכניס תקווה ומשמעות במקומות האלה.
מבחינת המעשים, כל פעם יש דבר אחר שבו יש לנקוט. פעם צריך לברוח, ופעם להישאר. לפעמים צריך לטפל, ולפעמים לעזוב. כל מצב שונה זקוק לתגובה שונה. אני לא נכנס בדיוק מה התגובה והריאקציה הנכונה לכל מצב, אבל יותר חשוב לזכור את הצד השווה תמיד - אסור להיות מסכן! אתה לא אומלל, לא מסכן ולא אבוד חלילה וחס. אתה שליח, ולא סתם שליח, אלא שליח של בורא העולם ומנהיגו. והמשלח שלך אוהב אותך בלי סוף.
הבעש"ט אומר שאהבת הקב"ה לכל יהודי עמוקה יותר מאהבת אב ואם לבן יחיד שנולד להם לעת זקנתם. אם אתה זוכר שהוא זה ששלח אותך, אתה מתמלא בכוחות לממש את הפוטנציאל שלך להכניס אור ומשמעות.
הקשר החדש
הייתה תקופה שבה שני האחים הקדושים, הרה"ק רבי זושא מאניפולי והרה"ק רבי אלימלך מליז'ענסק, נסעו ברחבי פולין לערוך גלות. פעם אחת, באחד המקומות שהגיעו אליו, הם הושלכו לכלא. ניתן להניח שזה לא היה בדיוק בית מלון, וגם השירותים היו בתוך אותו חדר.
הייתה שם איזו חבית או כד גדול, ושם כל האסירים עשו את צרכיהם. אתם גם יכולים להבין שהריח שם לא היה בדיוק ריח של שושנים. בבוקר, ר' זושא ראה שאחיו ר' אלימלך בוכה. שאל אותו: 'רב מיילך איבדת את הביטחון? אתה הרי יודע שהכל בהשגחה! למה אתה בוכה?' ר' אלימלך ענה: 'אני לא בוכה על זה שאנחנו בכלא'. 'אז על מה אתה בוכה?' שאל ר' זושא. ענה ר' אלימלך: 'אני בוכה על זה שבפעם הראשונה בחיי אני לא אוכל להתפלל! לא לקרוא קריאת שמע, לא ברכות השחר ולא שמונה עשרה! הרי אסור להגיד קריאת שמע ותפילה במקומות שבהם טינופת וריח רע. אחי היקר, אתה לא מבין? אני צריך דבר ראשון ביום להתקשר עם ה'! להתקשר עם הנשמה שלי. להתקשר עם המהות של העולם. עם המהות של הבריאה. רק כך היום שלי שלם ומלא משמעות. על זה שאני לא יכול להתפלל ולהתקשר עם בורא עולם, על אלה אני בוכיה!'.
אמר לו ר' זושא: 'גם על זה למה לבכות? הרי זאת הלכה בשולחן ערוך, שאסור להתפלל! אתה מקיים את ההלכה. אחי היקר, הרי אותו הקב"ה שרוצה שתתפלל כל יום, הוא זה שהיום רוצה שלא תתפלל. זאת ההלכה בשולחן ערוך, והיום כשאתה לא מתפלל, אתה מקיים הלכה. התקשרות לה' נעשית על ידי קיום רצונו. היום תתקשר אל ה' על ידי זה שאתה לא מתפלל, כי כך הוא רצונו. היום העדר התפילה הוא הדרך להתקשרות!'
ר' אלימלך שומע את אחיו ואומר: 'אה, איזה רעיון!' מפסיק לבכות, מתחיל לשיר ניגון והשניים פורצים בריקוד. האסירים הגויים רואים אותם רוקדים, ומצטרפים גם הם למעגל. תוך חמש דקות היה שם פורים ושמחת תורה ביחד. שומר הכלא שומע שיש בלגן, נכנס לחדר ורואה ארבעים חבר'ה, קוזקים פולנים ורוסים, יחד עם שני יהודים לבושים בבגדי שיראין, רוקדים בבור הכלא. פונה השומר אל אחד האסירים הגויים ואומר: "למה אתם רוקדים? על מה אתם שמחים?". כמענה, האסיר הגוי מניף אצבע כלפי הכד של השירותים.
השומר מתעצבן ושואל: "מה? החבית הזו יוצרת שמחה?" עונה לו האסיר: "כן. היהודים האלה הסבירו לנו שכתוצאה מהחבית הזו הם יצרו קשר חדש עם אלוקים. לכן הם רוקדים.
"היה להם קשר עם אלקים לפני החבית. אבל כתוצאה מהחבית, הקשר היא משהו חדש ומהפכני".
השומר כועס, זועף וזועם, צועק בקול: "אני אלמד את היהודים האלה לקח!". מיד הוא מרים את החבית וזורק אותה החוצה. אומר ר' זושא לר' אלימלך: "אחי היקר, עכשיו אתה יכול להתפלל".
הסיפור הזה ממש נחמד, אבל גם צריך להבין את העומק הגדול שיש בו. אין דבר כזה אצל יהודי שהיחס להקב"ה לא קיים. לפעמים ה' שולח אותו למקום כי הוא רוצה שהוא יתפלל, ולפעמים הוא שולח אותו למקום בו דווקא הוא רוצה שלא יתפלל.
לפעמים נשלחים למקום שיש בו ריחות נהדרים, מרהיבים ומרוממים את הלב. יש גם נוף יפה ומהודר, ואנחנו שמחים ורוצים להישאר שם. זאת שליחות מסוג אחד. יש סוג אחר, שלפעמים נשלחים למקום שהנוף לא כל כך יפה ואולי הריח מבאיש, מרוב טינופת וזוהמה. הטינופת יכולה להיות פיזית או נפשית, ריאלית או מחשבתית. זה לא משנה, כי המקום מלוכלך ולא קל להתמודד אתו.
העניין הוא שגם במצב שהייתי מתחנן כדי לעבור ולהיות במקומות אחרים, היחס ביני לבין הקב"ה לא נפסק חלילה. הקשר לא הסתיים. גם במצב קשה, אין מה להיות אומלל או מסכן. צריך להבין שיש שליחות אחרת עכשיו. הקב"ה לא רוצה שאני אתפלל עכשיו, או יותר מדויק – הקב"ה רוצה שאני לא אתפלל.
כל אחד הרי יודע שיש ימים שבהם ה' מזמין אותך להתפלל, אבל יש ימים שהוא אומר לך: היום, השליחות היא אחרת. מי שלא מכיר את זה, מרגיש אשם כל הזמן. לא התפללתי, לא עשיתי מה שצריך. רגשי אשמה זה אמנם תרבות יהודית, אבל זה לא רעיון יהודי. רוב רגשי אשמה נובעים מיצר הרע. אומרים שכשיהודי עושה אגרוף, בלי שהוא שם לב, השלב הבא מיד אחר כך הוא 'אשמנו בגדנו'.
רגשי אשמה זה עניין שחקוק בתרבות שלנו. אתם יודעים, יהודי אמיתי, כשהוא לא מרגיש אשם, הוא מאשים את עצמו על זה שהוא לא מרגיש אשם. אבל האמת היא שזה לא דבר יהודי. יהודי מסתכל על השליחות, על המשמעות שיש לחיים. גם פה יש תוכן בחיים.
האי מייאל לפני החג
בחג הפסח בשנה שעברה הייתי במלון מסוים. ערכתי שם סדר ציבורי לקהל מאוד גדול. לקראת החג הייתה עבודה קשה עם הרבה מתח, וההכנות היו כמו בכל בית יהודי טוב לפני פסח.
כשעה לפני החג, קיבלתי אימייל מאישה אחת. היא כתבה לי: "אני שונאת את החגים!' תשאלו איזה חלק היא שונאת? את האוכל. בכל החגים לא מפסיקים לאכול. למה אין לנו חגים שלא אוכלים בהם כל הזמן? אפשר גם סתם לדבר ולחשוב, לעשות מדיטציה או איזו התעמלות, אולי יוגה. למה כל הזמן אצלנו אוכלים ואוכלים? הנה הלילה יהיה פסח, וכל הזמן צריך לאכול מצה ועוד מצה. וכרפס, ובכדי אכילת פרס, ויחץ ושולחן עורך וביצים ומרור. היא המשיכה לכתוב: 'אני משתגעת מכל זה, ובעלי עוד מהדר במיוחד במצוות האלה. הוא נותן לי לאכול כזית של עוג מלך הבשן! די! אני כבר לא יכולה לסבול את זה! אני כבר מפחדת להיכנס לפסח... כבוד הרב, אולי תוכל לתת לי עצה להשקפה נכונה?'
הסתכלתי על האימייל, ואמרתי לעצמי: מה היא רוצה ממני? עכשיו, שעה לפני הדלקת הנרות, מה היא רוצה ממני? מה אני צריך לעשות? לומר לה שאחת הבעיות הגדולות של עם ישראל, זאת המחשבה שכל ארוחה היא הסעודה האחרונה? אנחנו פשוט בטראומה, ולכן כל ארוחה חושבים שזו ארוחה אחרונה בחיים לפני פרוץ מלחמת העולם השלישית? מה אני יכול כבר לכתוב לאישה הזאת?
היא צריכה בעצם הרצאה שלמה שבה היא תקבל הסבר מה זה פסח, ולמה אוכלים כל דבר. אני לא יכול לכתוב את זה בשתי דקות. חשבתי להשאיר את זה לאחר החג, שאז יהיה לי יותר זמן, ואני אשלח אימייל. חזרתי להכנות שלי לחג. אחר כך התחרטתי, וחשבתי לעצמי: הרי אי אפשר לדעת באיזו מצוקה נמצא בן אדם. אני בכל זאת אכתוב לה מכתב קצר.
כתבתי לה: 'עכשיו כמעט הדלקת נרות אצלנו, וממש אין לי זמן. אני מבקש את סליחתך, ואני אכתוב באריכות יותר בלי נדר לאחר החג. רק כדי לגעת במה שכתבת, דעי שבתרבות שלנו יש בעיות, ואסור להאשים בזה את הדת'. אתם יודעים שבן אדם בריא יודע שצריך לאכול כדי לחיות. אצלנו יש בעיה, ואנחנו חיים כדי לאכול. אני נמצא לעתים במלונות. השאלה היחידה שמעניינת את האנשים, היא מתי הארוחה הבאה. רק גומרים ארוחת בוקר, שאכלו בה אוכל בלי גבול, ומיד שואלים מתי הארוחה הבאה. אחרי ארוחת צהריים - מתי הארוחה הבאה. רק גומרים ארוחת ערב, מחפשים היכן החדר עם העוגות. בחצות הלילה מחפשים אוכל כמו בבדיקת חמץ. זאת באמת בעיה. אבל היא קשורה לדת? זה קשור לסיבוכים בפסיכולוגיה. זאת התמכרות. אנשים צריכים ריפוי ושיקום.
עוד כתבתי לה: אל תאכלי הרבה. קחי רק שליש אחד של מצה, וזה מה שאת צריכה לאכול כל הלילה. לא יותר. תאכלי גם קצת חסא. וזהו.
שלחתי את האימייל, ולגמרי שכחתי ממנו. אני מקבל הרבה מכתבים, ואני עונה כמה שאני יכול. עברו כמה שבועות, וביום שאחרי ל"ג בעומר שוב קיבלתי אימייל מאותה אישה. קראתי מה שהיא כתבה, ופשוט התחלתי לרעוד.
כך היא כתבה לי: "אף פעם לא תדע מה היה הסיפור האמיתי מאחורי המכתב שלי, וכמה חשובה הייתה הפעולה של המכתב שלך. אני סובלת מבעיות נפשיות מאוד רציניות. הרבה שנים אני מלאה תסבוכים וכאבים נוראיים".
היא כתבה לי כמה סיפורים קשים ומסובכים שהיא עברה, וגם סיבוכים נפשיים בתוך עצמה. בהמשך היא כתבה: 'לפני כמה שבועות, בערב פסח, הלכתי לקניות במנהטן. כשהייתי בדרך חזרה הביתה המתנתי ברציף של הרכבת התחתית מספר 6, כשעוד 3 דקות היא מגיעה. אמרתי לעצמי: מספיק! הכאב כל כך גדול! כשהרכבת מגיעה אני קופצת על הפסים. אני אפילו לא ארגיש כאב. זה יהיה תוך רגע אחד, ייגמר הכאב והוא ייגמר לעולם. הייסורים שלי היו גדולים מנשוא. אני לא יכולה לתאר אותם, ואף פעם לא תוכל להבין אותם, אי אפשר לתאר ייסורים נפשיים פסיכולוגיים. החלטתי לקפוץ וזהו.
"פתאום, שמעתי קול מהטלפון. פתחתי וראיתי שזה האימייל ממך, במענה לאימייל ששלחתי אליך מוקדם יותר באותו יום. כשראיתי שכתבת לי, אמרתי לעצמי: אם הרב חושב שאני חשובה, עד כדי כך שזמן קצר לפני הדלקת הנרות הוא כותב לי מכתב, כנראה שהחיים שלי הם לא שום דבר. יש להם חשיבות. התחלתי לחשוב על זה, עד שקיבלתי כוח לצלצל לבעלי ולומר לו: בוא תציל את אשתך.
היא סיימה וכתבה: "האימייל ששלחת, הציל את החיים שלי פשוטו כמשמעו".
כשקיבלתי את המייל, הבנתי שאם היא לא הייתה כותבת לי, אני אף פעם לא הייתי מודע לפעולה שדבר קטן כזה יכול לעשות. אני אפילו לא הייתי זוכר ששלחתי את המכתב. הבנתי דבר מאוד חשוב. אם כשרואים מישהו במצב רוח לא טוב, שמים יד על הכתף שלו ושואלים אפילו רק שאלה אחת: מה שלומך? או: בוקר טוב. בדרך כלל חושבים שזה לא משהו - הרי בסך הכל אמרת 'בוקר טוב' - אבל האמת היא שיש פה סיפור אחר לגמרי.
- תגובה
סיכום השיעור:
הרב יוסף יצחק יעקבסאהן מסר שיעור לנשי ובנות ישראל בעת אירועי "צמאה" בבניני האומה, ירושלים, פרשת וישב תשע"ח. השיעור נערך ויצא לאור בעיתון "קרוב אליך".
מה היה אומר פסיכולוג שהיה קורא את הרשימה של כל העינויים שקרו ליוסף: בגיל תשע איבד אמא, בן שבע עשרה מכרו אותו ובמצרים זרקו אותו לכלא. בלי שום מכתב או אורח ובלי שום תקווה. מן הסתם הוא היה אומר, שמצבו הנפשי של יוסף ירוד מאוד
מה היו המחשבות של יוסף הצדיק? מה הייתה ההשקפה שהעניקה לו את הכוח להיות אדם שמח ועליז? איך הוא היה כל כך מלא חן וחדוה, עוז ושמחת חיים? מאיפה הכוח למחול לאלה שיצרו את כל הכאב וגרמו לו נזקים לכל כך הרבה שנים?
איך אפשר להתמודד עם עובדות שכבר עברו עלינו ואין אפשרות לשנות אותן? המכתב שהתקבל דקות אחדות לפני התקדש חג הפסח ומכתב התגובה המדהים שנשלח יום למחרת ל"ג בעומר
פעם נתתי הרצאה שהנושא שלה היה השמחה. בסיום אותה הרצאה, באה אלי יהודייה אחת, ואמרה לי שהילדים שלה מאוד אומללים. למרות כל המאמצים שלה, כל מה שהיא עושה, לא טוב בעיניהם. על כל דבר יש להם טענות ותלונות. היא ביקשה עצה איך לגרום לזה, שהילדים בבית יהיו שמחים. אמרתי לה, שבאמת יש הרבה אפשרויות מה לעשות בעניין. אבל לפני הכל, הדבר הראשון והבסיסי ביותר הוא, שהיא בעצמה תהיה שמחה.
ניסיתי לברר בעדינות האם מצב הרוח שלה טוב והיא השיבה בכנות ובעוגמה: "לי כבר אין תקווה! אבדה ממני התקווה להיות שמחה אי פעם. אני רק מקווה, שלפחות הילדים שלי יהיו שמחים".
כששמעתי את התשובה שלה, הסברתי לה דבר פשוט: "המקסימום שתצליחי לעשות במצב שלך כרגע זה ליצור מצב שהילדים שלך יהיו אומללים, ועם זה הם ירצו שהילדים שלהם יהיו שמחים. במצב רוח שלך עכשיו זה הכל". ברור, שאם ילדים מסתכלים על אמא, ורואים שבעיני עצמה החיים שלה גרועים ועצובים, זה שולל מהם את האפשרות למצוא בתוך ליבם אפילו פוטנציאל לשמחה.
הרבה פעמים אנשים מדברים על האתגר להיות בשמחה. אני רוצה לדבר על ביטוי הפוך: "האתגר כשמחה". הפרופיל הברור ביותר של אדם שחי אתגר בשמחה ממלא את כל החצי השני של ספר בראשית. חציו הראשון של ספר בראשית, מוקדש לאדם וחוה, נח, אבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, והאימהות הקדושות. לעומת זאת, החצי השני של החומש, מפרשת וישב עד ויחי, מוקדש רובו ככולו לגיבור מרכזי אחד, הלא הוא יוסף הצדיק. הסיפור של יוסף מן הסתם ידוע לכולם, ואין צורך לחזור עליו. בכל זאת, אני רוצה להדגיש כמה נקודות ששייכות לרעיון שאני מדבר עליו.
חיים אומללים?
אם אני הייתי קורא את סיפור יוסף עד האמצע הייתי משוכנע שלבן אדם הזה אין סיכוי לחיות חיי שמחה. הוא בוודאי כבר מאוכזב, ממורמר וזועם על כל העולם, ויותר מזה: בטח האישיות שלו נוקשה כמו אבן. כך חושבים כשמתבוננים מה קורה לנער החמוד הזה: בן שבע עשרה שנה – 'והוא נער', והאחים שלו – לא אנשים זרים אלא האחים שלו! הם אלה שמסירים ממנו את כתונת הפסים, זורקים אותו לבור, אחר כך מעלים אותו ומוכרים אותו לעבד.
צריך להבין שמצרים זאת לא מדינה דמוקרטית ואין שחרור עבדים. כשמוכרים מישהו לעבד במצרים, זאת מכירה לעולם. הוא עבד משועבד לאדון והוא לא בעל הבית לעצמו. והנה במקרה זה, גם כשכבר הוא מתיישב בבית אדונו בצורה נוחה יחסית, מתחילים ייסורים והצקות ובסוף הוא נשלח לכלא למרות שהוא חף מפשע.
גם הכלא במצרים זה לא בדיוק כמו פה בישראל שיכולים ללמוד תואר ראשון ושני, וחדר כושר ואוכל טעים. הכלא במצרים זה ממש בור, ובדרך הטבע – הכליאה בבור במצרים היא לעולם. בעצם יוסף עכשיו בבור לכל החיים שלו.
זה כל כך קשה! שללו מנסיך, מנער נחמד, את אבא שלו ואת כל העתיד שלו! ומי עשה לו את זה? בני משפחתו! לא זרים אלמוניים. ואת כל זה למה הוא סובל? בגלל שהוא ציית לאבא שלו! הוא הרי קיים מצוות כיבוד אב, "לך נא ראה את שלום אחיך", והוא בצדקותו ענה לאביו 'הנני'. יתרה מזו: אחר כך, למה הוא נשלח לכלא במצרים? גם כאן, כל הצרות הגיעו כי הוא עשה את הדבר הנכון! "וינס ויצא החוצה".
כל זה היה צריך רק להגביר את האכזבה והכעס. למרות שהוא בכלל לא פושע, הוא משלם בעצם על דברים טובים שהוא עשה. דווקא על המצוות הגדולות שלו: על שנלחם נגד היצר והתגבר כדי לכבד את אבא שלו, למרות שידע את שנאת אחיו. ועל שנלחם ביצרו לא להיכנע לפיתויי אשת פוטיפר.
ידוע שהניסיון הזה היה גדול הרבה יותר מכפי שניתן לחשוב. יש רמז יפה בטעם השלשלת שיש על המילה "וימאן". אחד הפרשנים, רבי יוסף אבן כספי, מסביר שהניגון של השלשלת מרמז על משהו תקוע – תקיעה נפשית. בכל התורה יש שלשלת רק ארבע פעמים: הראשונה בפרשת וירא, שכתוב על לוט 'ויתמהמה'. השנייה, בפרשת חיי שרה על אליעזר 'ויאמר'. השלישית אצלנו 'וימאן', והרביעית בפרשת צו - 'וישחט'. בכל אחת מהפעמים הללו מדובר על בן אדם תקוע נפשית.
למרות התקיעה, בסופו של דבר, יוסף לא נכנע ליצר. דמות דיוקנו של אביו ראה. ולכן הוא נס ויצא אבל בגלל זה נשלח לכלא המצרי לבור בבית סוהר.
מעניין לחשוב, מה היה אומר פסיכולוג שהיה קורא את הרשימה של כל העינויים שקרו ליוסף: בגיל תשע איבד אמא, בן שבע עשרה מכרו אותו ובמצרים זרקו אותו לכלא. בלי שום מכתב או אורח ובלי שום תקווה. מן הסתם הוא היה אומר, שמצבו הנפשי של יוסף ירוד מאוד. ממורמר, שונא את העולם, שונא את החיים ואולי חי רק בזכות רצון לנקמה.
התורה מתארת תמונה אחרת. והתורה בדרכה הנפלאה לא מספרת על כך בצורה ישירה, אלא רק בדרך אגב, שאם שמים לב מתגלה לנו עולם שלם. התורה מספרת שיוסף נכנס יום אחד לחדר של שר האופים ושר המשקים בבור בכלא. הוא רואה ש"הינם זועפים". ממורמרים. איך הוא שם לב לזה? הם הרי זועפים כמו כל אחד לפני ששתה את הקפה שלו בבוקר, לפני רחיצה, לפני התעמלות בוקר ולפני שלקח את הוויטמינים שלו. הרי כל אחד זועף...
אם אני הייתי רואה שני אסירים בכלא זועפים, הייתי אומר: נו בסדר, עוד יום בגהינום הזה. מה כבר יכול להיות במקום כעס? שהם ירקדו? יעשו קדאצ'קע? הרי הם לא בבר מצוה או בהתוועדות כעת. בכל זאת, יוסף פונה אליהם ואומר ארבע מילים: "מדוע פניכם רעים היום?". יוסף מתעניין בהם: יש בעיה? משהו קרה? השאלה הזאת ממש תמוהה! במקומם הייתי עונה: 'היי יוסף, מה איתך! אנחנו בבור! מצפים למוות בתלייה בעוד שלושה ימים!' הרי הכי טבעי שהם יהיו זועפים.
במחילה, הרי אפילו בבית-כנסת אנשים זועפים בבוקר. אז בכלא שמצפים לעונש מוות, אתה מצפה שלא יהיו זועפים? ובתור יהודי, הוא דווקא צריך לשמוח ששני גויים כאלה אולי אנטישמים וכנראה לא אוהבים גדולים ליהודים, קצת זועפים. אבל השאלה העיקרית כאן היא, מה עם יוסף? אם הוא שואל 'מדוע פניכם רעים היום' כנראה שהוא במצב שמח. אצלו הכל בסדר. הוא כאילו נכנס לקונצרט! הוא במצב רוח ממש טוב, כמעט בשיא השמחה.
כשהוא רואה אותם נראים זועפים, הוא מופתע! הוא שואל: מה קרה חבר'ה? מה לא טוב? ואני שואל: אבל מה אתו? פניו לא רעים? הוא לא זועף או מאוכזב? הוא לא שונא את העולם? לפי זה שהוא שואל, כנראה שלא.
שני השרים עונים ליוסף: "חלום חלמנו, ופותר אין אותו". יוסף עוזר להם ופותר את החלומות – אבל גם הפעם מקבל דקירה בגב. הוא ביקש משר המשקים רק טובה אחת, ובתמורה "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו".
בקיצור, היינו מצפים שיוסף יהפוך להיות הציני הכי גדול בעולם. איזה ציניות אדירה הבן אדם הזה צריך לפתח אצלו! המערכת הפסיכולוגית שלו, מלאה רגשי בוז ונקמה, והלב שלו צריך היה להיות לב אבן. אנשים שליבם נהפך לאבן לא יכולים לבכות. הבכי ממיס ומי שלבו קשה כאבן, יכול אולי לנקום אבל לא יכול לבכות.
אתם יודעים מי הבן אדם שבוכה הכי הרבה פעמים בתנ"ך? יוסף. שבע פעמים יוסף בוכה. (אלה הפעמים המפורשים בכתובים. ובמדרשי חז"ל מוצאים עוד כמה פעמים שיוסף בוכה). זה בן אדם שהרגש שלו חי והלב שלו לא מפסיק לפעום. הוא בעל רגש. יוסף גם מוצא חן בעיני כולם. הוא נער של חן, מלא שמחת חיים בכל מצב. בכל מקום הוא משתלט על המצב, ומגיע לשגשוג ולשיא הגבהות שמתאפשרת לו לפי מצבו. אם בבית פוטיפר, אם בכלא, ואם כשנעשה משנה למלך על מצרים.
את הרגש החם של יוסף, רואים גם כשמגיעים רגעי השיא של הפגישה עם אחיו. "ולא יכול יוסף להתאפק" - יוסף מתוודע אל אחיו אחרי 22 שנה של פרידה, ואומר להם: "אני יוסף העוד אבי חי? ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו". גם אני הייתי נבהל. איזה בושה, איזה חרפה. ובעיקר, איזה נקמה הוא יבקש עכשיו!
אבל יוסף אומר להם מילים מפתיעות: "ועתה אל תעצבו ואל יחר בעינכם כי מכרתם אותי הנה, כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם". מעניין, שדווקא הוא אומר להם לא להיות עצבניים, למרות שהוא זה שסובל כל השנים האלה. 22 שנה הוא בנכר, רחוק מאבא ומאחיו בנימין, מתוך זה כמה שנים טובות כעבד ואסיר, ובסוף הוא מרגיע אותם ואומר להם: אל תתעצבנו חבר'ה! לכאורה הם אלה שצריכים להגיד לו: 'יוסף, יוסף, הכל יהיה בסדר. אתה אל תתעצבן, אל יחר אפך', אבל זה לא כך. הוא בסדר, הוא מבסוט! הוא מבקש מהם להיות בשמחה ומסביר להם שהכל לטובה.
איך זה שהוא מוחל להם על הכל בלב שלם, והוא זן ומכלכל אותם במשך שנים. הוא נותן להם לחיות במצרים, עם כל בני ביתם ומפרנס אותם כל חייהם בכבוד. אמנם אחרי פטירת יעקב אבינו הם חושבים שעכשיו הגיע רגע הנקמה, והם הולכים ומתחננים לפניו שלפחות יסכים להשאיר אותם כעבדים. אבל ליוסף אין אפילו מחשבה לנקום. "התחת אלקים אני"? הוא שואל מהם. "אתם חשבתם עלי רעה ואלקים חשבה לטובה!"
ההבדל המכריע בין מכירה לשליחות
השאלה הגדולה היא, מה היו המחשבות של יוסף הצדיק? מה הייתה ההשקפה שהעניקה לו את הכוח להיות אדם עם רגש פנימי של שמחה בכל מצב? איך הוא היה כל כך מלא חן וחדוה, עוז ושמחת חיים? מאיפה הכוח למחול לאלה שיצרו את כל הכאב, וגרמו לו נזקים לכל כך הרבה שנים? נכון שהסוף היה מאוד שמח. הוא נעשה ראש ממשלת מצרים, שהייתה אז מעצמה עולמית. והוא ניהל את כל הכלכלה שלה, והציל את כל המזרח התיכון ואת כל משפחתו וביתו מרעב וכליון. אבל בכל זאת איך הוא עשה את זה?
כעת נראה מנפלאות תורתנו הקדושה, איך שהיא מבטאת את השקפת עולמו של יוסף במילה אחת. הכלל בלימוד התורה הוא שכששומעים מילה אחת שמוכפלת ומשולשת, יודעים שטמון בה מסר גדול. יש מילה כזאת בסיפור, שיוסף חוזר עליה שלוש פעמים. הוא אומר לאחים שלו: "אל תעצבו ואל יחר בעיניכם, כי מכרתם אותי הנה".
הייתי מצפה שסיום המשפט יהיה 'כי אלוקים רצה את זה'. ולמה הוא רצה? כדי להציל את כולם מרעב. זאת הייתה ההשגחה העליונה שגרמה לכל זה. כך זה היה מובן. יוסף הוא יהודי מאמין, והוא מאמין שבכל דבר, בגלוי או בנסתר, יד ה' נמצאת. כמו שפירש הבעש"ט הק': "ואנוכי הסתר אסתיר" שגם בהסתר יש 'אנוכי', יש השגחה.
אבל יוסף אומר יותר מזה. יוסף אומר: "כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם". אלוקים שלח אותי לארץ מצרים. בהמשך הוא אומר פעם נוספת "וישלחני אלוקים לפניכם". ואם זה לא מספיק, אז בפסוק הבא כתוב "לא אתם שלחתם אותי הנה, כי אם האלוקים". שלוש פעמים "וישלחני אלוקים". באופן פשוט, היינו מצפים שיוסף יאמר 'אלוקים רצה שתמכרו אותי'. אבל זה לא מה שכתוב. יוסף עוזב את מושג המכירה, לטובת המושג של השליחות.
פה טמונה הנקודה. יוסף משנה את הנרטיב ובעצם משנה את המסגרת של חייו. נתאר לעצמנו ציור של ואן גוך או דה וינצ'י או שיהיה אפילו ציור של פיקאסו שעולה חמישים מיליון דולר. לשאול מה המסגרת שלו, זאת שאלה ממש לא לעניין. מי ששואל ככה הורג את התמונה. אבל האמת היא שלפעמים המסגרת המתאימה נותנת השקפה אחרת על התמונה. את התמונה אני הרי לא יכול לשנות, אבל את המסגרת אני תמיד כן יכול לשנות.
יוסף אינו יכול לשנות סיפור החיים שלו, אבל המסגרת נתונה לבחירתו.
יוסף אומר: 'אתם לא מכרתם אותי, כי למחיה שלחני אלוקים'. יש הבדל מהותי בין מכירה לבין שליחות. כשאני מוכר משהו, בין אם זה עבד או בית, או מכונית שעון, תכשיט, טבעת, יהלום, שולחן, טלפון – דעתו של הדבר שאותו אני מוכר אינה רלוונטית. אין לו חוות דעת לגבי המכירה הזו. הוא כמו כדור בפינג פונג. בפינג פונג זורקים מפה לשם ומשם לפה, ולא שואלים את הכדור: 'אתה מעוניין לעבור לצד השני של השולחן?'.
לחפץ שנמכר אין שום שליטה בעניין. הוא לגמרי פאסיבי. הוא לא משחק שום תפקיד אקטיבי במעבר מרשות אחת לשנייה. אני לא שואל את הבית שלי: 'אתה מעוניין להימכר? אני מקבל שלושה מיליון שקלים עליך, זה כדאי?'. אולי אם נשאל, הבית יענה 'לא! אני אוהב אותך!' – זה באמת לא משנה, כי אני אוהב את הכסף או זקוק לו ולכן מוכרים. בחפץ או בעבד עושים מה שרוצים והוא תמיד קורבן לנסיבות.
לעומת זאת, מה קורה בשליחות? אם אני שולח אותך לבצע משימה מסוימת, ובפרט אם זו משימה קשה ומסוכנת, אני צריך קודם כל לדבר אתך, שתיכנס לזה עם כל הלב. אם אני מאלץ מישהו להיות שליח, זה פשוט לא יצליח.
דבר נוסף שיש בשליחות, שאני צריך קודם כל להעריך אם זה שאני שולח הוא בעל פוטנציאל לבצע את המשימה. אם אני רואה שאין לך את הכישרונות המתאימים, אני בכלל לא יכול לשלוח אותך. שליחות באה רק אחרי שאני מעריך שאתה האיש הנכון, בזמן הנכון ובמקום הנכון שמתאים לשליחות הזו.
יוסף אומר לאחיו: 'אני לא נמכרתי!'. ודאי שהוא נמכר, והוא הבין טוב מאוד מה היו הסיבות שלהם למכירה. יוסף לא היה נאיבי, הרי אי אפשר לנהל משק של מעצמה עולמית עם נאיביות. יוסף הוא חכם, חריף וחד עין. הוא יודע שמכרו אותו כמו חפץ. אבל בכל זאת הוא אומר: ההשקפה שלי על החיים היא – שלחני אלוקים. יוסף מסתכל על חייו ורואה בכל שלב ושלב, חלק משליחות. כל נדבך וכל צעד בחייו הקשים והמסובכים, הוא עובר בתור שליח.
הנשמה שלו נבחרה ללכת למקומות האלו ולמצבים האלו כי הקב"ה יודע שלנשמה הזאת יש כוח לעמוד בשליחות שלה. יש לה כוח להיכנס למקומות חשוכים ומסובכים, ולהאיר לתוך מצב החושך ניצוץ. להדליק זיק של אור - אור של תקוה ואמונה, אור וחיוניות של טוב וקדושה. זוהי השליחות המיוחדת של הנשמה הזו.
על ידי המילה הזאת, שליחות, יוסף יצר מסגרת חדשה לתמונת החיים שלו. הוא אמנם היה יכול לעמוד ולספר לכולם: 'אני קורבן של המשפחה היהודית הברוטלית, אני אומלל, אני יתום. אתם יודעים מה עשו לי?'. הוא יכול היה להקריא רשימה ארוכה של צרות, וכולם ייאנחו, יגלו אמפתיה ויאמרו: 'אוי ואבוי, אני כבר אצטרך ללכת לפסיכולוג בגלל ששמעתי את הסיפור הזה'.
אבל יוסף הלך בדרך אחרת. הוא הסתכל על עצמו ואמר: אני שליח. בכל מקום שהייתי, אלוקים שלח אותי. השם לקח אותי והכניסני למקום הזה, בידעו שאני מסוגל למצוא את האלקות והאור במקום הזה. כמובן זה לא אומר שלא היו לי כאב וייסורים. החיים שלי היו מלאים בכאב גדול ולפעמים כאב נורא. הרי האחים אומרים בעצמם בפרשת מקץ: "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ". כלומר, שכאשר הם שמו אותו בבור הוא התחנן ובכה אבל הם לא שמעו. הכאב היה עמוק, ויוסף לא מתכחש לכך כאילו זה לא היה, אלא מסתכל על הכל אחרת.
כך הוא גם היה יכול להישאר רגיש, לבכות לפעמים, ולהיות פתוח ומלא חן כל הזמן. הוא לא הניח לעצמו להיות אומלל כי הוא ראה את עצמו בתור שליח בכל מצב. במקומות הכי נמוכים, וגם במקומות הכי עליונים. הוא יכול לבכות והוא יכול לשמוח, ואף פעם אינו מפסיד את החן ולהט החיים שלו.
ולכן אמרו חז"ל שכל ישראל נקראים על שם יוסף, כמו שנאמר בתהלים "רעה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף". הרי לכל אחד מאיתנו יש רגעים שאנחנו מרגישים שנמכרנו... מישהו מתעורר בבוקר ומיד נכנסות לו מחשבות דיכאון. מישהו עבור התעללות. ומישהו עבר עוד טראומה או נתקל בנסיונות קשים. לא תמיד אני יכול לשנות הכל. אבל את ההגדרה והמסגרת הוא יכול לקבוע. האם נמכרתי או נשלחתי? האם אני קורבן להנסיבות, או שהקב"ה בחר בי ושלחני ממש למצב הזה כי ידע שיש בכחי להכניס אור, תקוה, משמעות, אמת, למקום זה. כאן הוא השליחות שלי, ומכאן אגלה את האור האין-סופי הטמון בנפשי. כאן הוא הפתח שלי לדביקות אמיתית בשרש הנשמה שלי ובשרש כל החיים.
ברסלוב וחב"ד
שמעתי פעם מין סיפור, משל משעשע, שאומר כך: פעם הגיע חסיד ברסלב לשמיים אחרי מאה ועשרים. שואלים אותו: "נו, היית חסיד ברסלוב כמו שצריך? מלא אמונה, שמחה וביטחון?''. עונה היהודי "ככה ככה." "אומן כל ראש השנה, היית?'' עונה: "לאו דווקא". זורקים אותו לגיהינום, האש מתחילה לבעור בעצמותיו, איום ונורא! הוא מתחיל לצעוק, כמו שחסיד ברסלב אמיתי יודע לצעוק. "רבי! רבי!".
רבי נחמן שומע, רץ לתוך הגהינום, אוחז אותו בפיאות וסוחב אותו החוצה.
אחרי זמן, חסיד חב"ד, גם הוא אחרי מאה ועשרים עולה לתת דין וחשבון. שואלים אותו: "סיימת ספר התניא? אתה חי עם זה? אתה חסיד של הרבי בכל רמ"ח ושס"ה? אתה מתפלל ולומד גמרא ופוסקים כפי שאדמו"ר הזקן בעל התניא רצה? אתה מרביץ תורה כפי שהרבי שלך רצה שתרביץ תורה ויהדות?". עונה החסיד "יכול להיות טוב יותר", וגם אותו זורקים לגיהינום. נו, האש מתחילה והחב"דניק גם הוא צועק: "רב'ה הצילני!"
הרבי מליובאוויטש שומע יהודי צועק, ניגש אליו, מוציא דולר מהכיס, ואומר לו: "הצלחה מרובה בשליחות שלך פה"...
רבותי, זה הסוד שלנו! גם אם יש הרבה בעיות בחיים, צריך לדעת שבכל מצב ובכל מקום, אתה שליח של ה'. לא נמכרת. נשלחת. השם בחר את נמשתך להכנס למצב זה כדי שתוכל להכניס אור ממש למקום זה.
תמיד תוכל למצוא את האור הפנימי בתוך נשמתך, ולגלות את עצמך ואת אלוקים בצורה מעמיקה ורחבה הרבה יותר.
הבחירה בידינו
לא תמיד אנחנו יכולים לבחור לשנות את העובדות. לפעמים אנשים סובלים מדברים שאי אפשר לשכוח אותם, והם נשארים עם צלקות לכל החיים. זו יכולה להיות התעללות פיזית, או נפשית-פסיכולוגית או חלילה צרות אחרות במשפחה. וכשמתבוננים לאחור, אי אפשר לשנות את העובדות.
מה בכל זאת הבחירה שלנו? אני לא מדבר על כאלו שמתעוררים בכל בוקר ומיד חושבים: יום חדש! הבה נכבוש את היום. אני מדבר על אלו שקמים בבוקר מלאים מחשבות של דיכאון, מבוכות, ומוטרדים מבעיות שלא תמיד אפשר לשנות. כמובן שאת מה שיכולים לשנות צריכים לשנות. אבל אם אני לא יכול לשנות, בפרט אם זה קרה בעבר – מה הבחירה לגבי זה? צריך לדעת שבכל זאת יש לי אפשרות בחירה. גם כשנופלות לי בראש מחשבות לא קלות, מין הרהורים מסובכים וקשים שמטילים אותי לפח אשפה, ואני לא יודע אם הפח נשבר ואנחנו נמלטנו, עדיין יש לי ברירה איך להסתכל על המצב.
דרך אחת היא לומר לעצמי שאני אבוד. אני מכור ואני כמו כדור של פינג פונג. כשהייתי בן ארבע זרקו אותי לפה, וכשהייתי בן 7 זרקו אותי לפה. אחר כך זרקו והכניסו אותי לשידוך לא מוצלח, וכל החיים שלי הם דרמה ארוכה. אני קרבן של המערכת, לא משנה איזה מערכת.
כך חושבים בדרך כלל, אבל יש גם ברירה אחרת. להסתכל על הכל בתור שליחות. הקב"ה שלח אותי לכאן למלא תפקיד. הוא מכיר את נשמתי ואת היכולות שלי, ואת הפוטנציאל הפיזי והרוחני שלי. הוא יודע כל דבר עלי כי הוא יצר אותי. והוא שלח אותי בדיוק למקומות האלה דווקא.
הוא שלח אותי למשפחה הזאת, להורים האלה, לבית הזה, לסביבה, לקהילה, לבית ספר, לרופא הזה. הכל! הקב"ה שלח אותי, ויש לזה סיבה טובה. יש לי שליחות למלא כאן, והקב"ה גם נותן לי כוח לעמוד בשליחות הזאת. לפעמים נשלחים למקומות לא קלים, ובאמת אף אחד לא יודע למה נשמה כזו נשלחה למקום כזה.
אתם יודעים שהיום יש מומחים שיודעים הכל. לוקחים כל דבר, ומסבירים מיד למה. תמיד הם יודעים. אני לא מאלה שיודעים כל דבר, ואני שואל: איך אתה יודע? אתה ישעיהו הנביא? אתה ירמיה הנביא? אם אתה רוצה לחזק בני אדם, להוסיף בהם אור – אדרבה תעשה את זה. אבל מי שם אותך לממונה ולהיות עורך דין של בורא עולם? מי הרשה לך להסביר לאנשים למה הם סובלים? זאת ממש חוצפה ואטימות לב. אבל כל זה רק הקדמה.
בדרך כלל, אנחנו לא יודעים למה נשמה אחת נשלחת לפה ולמה נשמה אחרת נשלחת לשם. אבל אנחנו כן יכולים לדעת, שאף מתעלל ואף מזיק, בשוגג או במזיד, לא יכול לגנוב ולגזול את המהות העצמית שלנו. המהות של כל יהודי, שהיא חלק אלוקה ממעל ממש. זאת מהות שלא ניתנת לשבירה ולביטול.
גם אם יש באדם פצעים, הם לא יכולים לגרום לעצמיות שלי להישבר לרסיסים. אין שום חוויה בעולם שיכולה לגרום לו להפוך להיות אין ואפס. כשאדם זוכר את ההשקפה הנכונה על עצמו, הוא יכול לומר במקומות הקשים שהוא נמצא בהם: אבל אני שליח! הקדוש ברוך הוא יודע, וזה העיקר, שבכוחי להכניס אור, להכניס תקווה ומשמעות במקומות האלה.
מבחינת המעשים, כל פעם יש דבר אחר שבו יש לנקוט. פעם צריך לברוח, ופעם להישאר. לפעמים צריך לטפל, ולפעמים לעזוב. כל מצב שונה זקוק לתגובה שונה. אני לא נכנס בדיוק מה התגובה והריאקציה הנכונה לכל מצב, אבל יותר חשוב לזכור את הצד השווה תמיד - אסור להיות מסכן! אתה לא אומלל, לא מסכן ולא אבוד חלילה וחס. אתה שליח, ולא סתם שליח, אלא שליח של בורא העולם ומנהיגו. והמשלח שלך אוהב אותך בלי סוף.
הבעש"ט אומר שאהבת הקב"ה לכל יהודי עמוקה יותר מאהבת אב ואם לבן יחיד שנולד להם לעת זקנתם. אם אתה זוכר שהוא זה ששלח אותך, אתה מתמלא בכוחות לממש את הפוטנציאל שלך להכניס אור ומשמעות.
הקשר החדש
הייתה תקופה שבה שני האחים הקדושים, הרה"ק רבי זושא מאניפולי והרה"ק רבי אלימלך מליז'ענסק, נסעו ברחבי פולין לערוך גלות. פעם אחת, באחד המקומות שהגיעו אליו, הם הושלכו לכלא. ניתן להניח שזה לא היה בדיוק בית מלון, וגם השירותים היו בתוך אותו חדר.
הייתה שם איזו חבית או כד גדול, ושם כל האסירים עשו את צרכיהם. אתם גם יכולים להבין שהריח שם לא היה בדיוק ריח של שושנים. בבוקר, ר' זושא ראה שאחיו ר' אלימלך בוכה. שאל אותו: 'רב מיילך איבדת את הביטחון? אתה הרי יודע שהכל בהשגחה! למה אתה בוכה?' ר' אלימלך ענה: 'אני לא בוכה על זה שאנחנו בכלא'. 'אז על מה אתה בוכה?' שאל ר' זושא. ענה ר' אלימלך: 'אני בוכה על זה שבפעם הראשונה בחיי אני לא אוכל להתפלל! לא לקרוא קריאת שמע, לא ברכות השחר ולא שמונה עשרה! הרי אסור להגיד קריאת שמע ותפילה במקומות שבהם טינופת וריח רע. אחי היקר, אתה לא מבין? אני צריך דבר ראשון ביום להתקשר עם ה'! להתקשר עם הנשמה שלי. להתקשר עם המהות של העולם. עם המהות של הבריאה. רק כך היום שלי שלם ומלא משמעות. על זה שאני לא יכול להתפלל ולהתקשר עם בורא עולם, על אלה אני בוכיה!'.
אמר לו ר' זושא: 'גם על זה למה לבכות? הרי זאת הלכה בשולחן ערוך, שאסור להתפלל! אתה מקיים את ההלכה. אחי היקר, הרי אותו הקב"ה שרוצה שתתפלל כל יום, הוא זה שהיום רוצה שלא תתפלל. זאת ההלכה בשולחן ערוך, והיום כשאתה לא מתפלל, אתה מקיים הלכה. התקשרות לה' נעשית על ידי קיום רצונו. היום תתקשר אל ה' על ידי זה שאתה לא מתפלל, כי כך הוא רצונו. היום העדר התפילה הוא הדרך להתקשרות!'
ר' אלימלך שומע את אחיו ואומר: 'אה, איזה רעיון!' מפסיק לבכות, מתחיל לשיר ניגון והשניים פורצים בריקוד. האסירים הגויים רואים אותם רוקדים, ומצטרפים גם הם למעגל. תוך חמש דקות היה שם פורים ושמחת תורה ביחד. שומר הכלא שומע שיש בלגן, נכנס לחדר ורואה ארבעים חבר'ה, קוזקים פולנים ורוסים, יחד עם שני יהודים לבושים בבגדי שיראין, רוקדים בבור הכלא. פונה השומר אל אחד האסירים הגויים ואומר: "למה אתם רוקדים? על מה אתם שמחים?". כמענה, האסיר הגוי מניף אצבע כלפי הכד של השירותים.
השומר מתעצבן ושואל: "מה? החבית הזו יוצרת שמחה?" עונה לו האסיר: "כן. היהודים האלה הסבירו לנו שכתוצאה מהחבית הזו הם יצרו קשר חדש עם אלוקים. לכן הם רוקדים.
"היה להם קשר עם אלקים לפני החבית. אבל כתוצאה מהחבית, הקשר היא משהו חדש ומהפכני".
השומר כועס, זועף וזועם, צועק בקול: "אני אלמד את היהודים האלה לקח!". מיד הוא מרים את החבית וזורק אותה החוצה. אומר ר' זושא לר' אלימלך: "אחי היקר, עכשיו אתה יכול להתפלל".
הסיפור הזה ממש נחמד, אבל גם צריך להבין את העומק הגדול שיש בו. אין דבר כזה אצל יהודי שהיחס להקב"ה לא קיים. לפעמים ה' שולח אותו למקום כי הוא רוצה שהוא יתפלל, ולפעמים הוא שולח אותו למקום בו דווקא הוא רוצה שלא יתפלל.
לפעמים נשלחים למקום שיש בו ריחות נהדרים, מרהיבים ומרוממים את הלב. יש גם נוף יפה ומהודר, ואנחנו שמחים ורוצים להישאר שם. זאת שליחות מסוג אחד. יש סוג אחר, שלפעמים נשלחים למקום שהנוף לא כל כך יפה ואולי הריח מבאיש, מרוב טינופת וזוהמה. הטינופת יכולה להיות פיזית או נפשית, ריאלית או מחשבתית. זה לא משנה, כי המקום מלוכלך ולא קל להתמודד אתו.
העניין הוא שגם במצב שהייתי מתחנן כדי לעבור ולהיות במקומות אחרים, היחס ביני לבין הקב"ה לא נפסק חלילה. הקשר לא הסתיים. גם במצב קשה, אין מה להיות אומלל או מסכן. צריך להבין שיש שליחות אחרת עכשיו. הקב"ה לא רוצה שאני אתפלל עכשיו, או יותר מדויק – הקב"ה רוצה שאני לא אתפלל.
כל אחד הרי יודע שיש ימים שבהם ה' מזמין אותך להתפלל, אבל יש ימים שהוא אומר לך: היום, השליחות היא אחרת. מי שלא מכיר את זה, מרגיש אשם כל הזמן. לא התפללתי, לא עשיתי מה שצריך. רגשי אשמה זה אמנם תרבות יהודית, אבל זה לא רעיון יהודי. רוב רגשי אשמה נובעים מיצר הרע. אומרים שכשיהודי עושה אגרוף, בלי שהוא שם לב, השלב הבא מיד אחר כך הוא 'אשמנו בגדנו'.
רגשי אשמה זה עניין שחקוק בתרבות שלנו. אתם יודעים, יהודי אמיתי, כשהוא לא מרגיש אשם, הוא מאשים את עצמו על זה שהוא לא מרגיש אשם. אבל האמת היא שזה לא דבר יהודי. יהודי מסתכל על השליחות, על המשמעות שיש לחיים. גם פה יש תוכן בחיים.
האי מייאל לפני החג
בחג הפסח בשנה שעברה הייתי במלון מסוים. ערכתי שם סדר ציבורי לקהל מאוד גדול. לקראת החג הייתה עבודה קשה עם הרבה מתח, וההכנות היו כמו בכל בית יהודי טוב לפני פסח.
כשעה לפני החג, קיבלתי אימייל מאישה אחת. היא כתבה לי: "אני שונאת את החגים!' תשאלו איזה חלק היא שונאת? את האוכל. בכל החגים לא מפסיקים לאכול. למה אין לנו חגים שלא אוכלים בהם כל הזמן? אפשר גם סתם לדבר ולחשוב, לעשות מדיטציה או איזו התעמלות, אולי יוגה. למה כל הזמן אצלנו אוכלים ואוכלים? הנה הלילה יהיה פסח, וכל הזמן צריך לאכול מצה ועוד מצה. וכרפס, ובכדי אכילת פרס, ויחץ ושולחן עורך וביצים ומרור. היא המשיכה לכתוב: 'אני משתגעת מכל זה, ובעלי עוד מהדר במיוחד במצוות האלה. הוא נותן לי לאכול כזית של עוג מלך הבשן! די! אני כבר לא יכולה לסבול את זה! אני כבר מפחדת להיכנס לפסח... כבוד הרב, אולי תוכל לתת לי עצה להשקפה נכונה?'
הסתכלתי על האימייל, ואמרתי לעצמי: מה היא רוצה ממני? עכשיו, שעה לפני הדלקת הנרות, מה היא רוצה ממני? מה אני צריך לעשות? לומר לה שאחת הבעיות הגדולות של עם ישראל, זאת המחשבה שכל ארוחה היא הסעודה האחרונה? אנחנו פשוט בטראומה, ולכן כל ארוחה חושבים שזו ארוחה אחרונה בחיים לפני פרוץ מלחמת העולם השלישית? מה אני יכול כבר לכתוב לאישה הזאת?
היא צריכה בעצם הרצאה שלמה שבה היא תקבל הסבר מה זה פסח, ולמה אוכלים כל דבר. אני לא יכול לכתוב את זה בשתי דקות. חשבתי להשאיר את זה לאחר החג, שאז יהיה לי יותר זמן, ואני אשלח אימייל. חזרתי להכנות שלי לחג. אחר כך התחרטתי, וחשבתי לעצמי: הרי אי אפשר לדעת באיזו מצוקה נמצא בן אדם. אני בכל זאת אכתוב לה מכתב קצר.
כתבתי לה: 'עכשיו כמעט הדלקת נרות אצלנו, וממש אין לי זמן. אני מבקש את סליחתך, ואני אכתוב באריכות יותר בלי נדר לאחר החג. רק כדי לגעת במה שכתבת, דעי שבתרבות שלנו יש בעיות, ואסור להאשים בזה את הדת'. אתם יודעים שבן אדם בריא יודע שצריך לאכול כדי לחיות. אצלנו יש בעיה, ואנחנו חיים כדי לאכול. אני נמצא לעתים במלונות. השאלה היחידה שמעניינת את האנשים, היא מתי הארוחה הבאה. רק גומרים ארוחת בוקר, שאכלו בה אוכל בלי גבול, ומיד שואלים מתי הארוחה הבאה. אחרי ארוחת צהריים - מתי הארוחה הבאה. רק גומרים ארוחת ערב, מחפשים היכן החדר עם העוגות. בחצות הלילה מחפשים אוכל כמו בבדיקת חמץ. זאת באמת בעיה. אבל היא קשורה לדת? זה קשור לסיבוכים בפסיכולוגיה. זאת התמכרות. אנשים צריכים ריפוי ושיקום.
עוד כתבתי לה: אל תאכלי הרבה. קחי רק שליש אחד של מצה, וזה מה שאת צריכה לאכול כל הלילה. לא יותר. תאכלי גם קצת חסא. וזהו.
שלחתי את האימייל, ולגמרי שכחתי ממנו. אני מקבל הרבה מכתבים, ואני עונה כמה שאני יכול. עברו כמה שבועות, וביום שאחרי ל"ג בעומר שוב קיבלתי אימייל מאותה אישה. קראתי מה שהיא כתבה, ופשוט התחלתי לרעוד.
כך היא כתבה לי: "אף פעם לא תדע מה היה הסיפור האמיתי מאחורי המכתב שלי, וכמה חשובה הייתה הפעולה של המכתב שלך. אני סובלת מבעיות נפשיות מאוד רציניות. הרבה שנים אני מלאה תסבוכים וכאבים נוראיים".
היא כתבה לי כמה סיפורים קשים ומסובכים שהיא עברה, וגם סיבוכים נפשיים בתוך עצמה. בהמשך היא כתבה: 'לפני כמה שבועות, בערב פסח, הלכתי לקניות במנהטן. כשהייתי בדרך חזרה הביתה המתנתי ברציף של הרכבת התחתית מספר 6, כשעוד 3 דקות היא מגיעה. אמרתי לעצמי: מספיק! הכאב כל כך גדול! כשהרכבת מגיעה אני קופצת על הפסים. אני אפילו לא ארגיש כאב. זה יהיה תוך רגע אחד, ייגמר הכאב והוא ייגמר לעולם. הייסורים שלי היו גדולים מנשוא. אני לא יכולה לתאר אותם, ואף פעם לא תוכל להבין אותם, אי אפשר לתאר ייסורים נפשיים פסיכולוגיים. החלטתי לקפוץ וזהו.
"פתאום, שמעתי קול מהטלפון. פתחתי וראיתי שזה האימייל ממך, במענה לאימייל ששלחתי אליך מוקדם יותר באותו יום. כשראיתי שכתבת לי, אמרתי לעצמי: אם הרב חושב שאני חשובה, עד כדי כך שזמן קצר לפני הדלקת הנרות הוא כותב לי מכתב, כנראה שהחיים שלי הם לא שום דבר. יש להם חשיבות. התחלתי לחשוב על זה, עד שקיבלתי כוח לצלצל לבעלי ולומר לו: בוא תציל את אשתך.
היא סיימה וכתבה: "האימייל ששלחת, הציל את החיים שלי פשוטו כמשמעו".
כשקיבלתי את המייל, הבנתי שאם היא לא הייתה כותבת לי, אני אף פעם לא הייתי מודע לפעולה שדבר קטן כזה יכול לעשות. אני אפילו לא הייתי זוכר ששלחתי את המכתב. הבנתי דבר מאוד חשוב. אם כשרואים מישהו במצב רוח לא טוב, שמים יד על הכתף שלו ושואלים אפילו רק שאלה אחת: מה שלומך? או: בוקר טוב. בדרך כלל חושבים שזה לא משהו - הרי בסך הכל אמרת 'בוקר טוב' - אבל האמת היא שיש פה סיפור אחר לגמרי.
תגים
קטגוריות
פרשת וישב
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון- דצמבר 3, 2019
- |
- ה׳ כסלו תש״פ
- |
- 470 צפיות
מילת המפתח שישנה לך את החיים
סודו של יוסף הצדיק: האם נמכרת או נשלחת?
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון- דצמבר 3, 2019
פעם נתתי הרצאה שהנושא שלה היה השמחה. בסיום אותה הרצאה, באה אלי יהודייה אחת, ואמרה לי שהילדים שלה מאוד אומללים. למרות כל המאמצים שלה, כל מה שהיא עושה, לא טוב בעיניהם. על כל דבר יש להם טענות ותלונות. היא ביקשה עצה איך לגרום לזה, שהילדים בבית יהיו שמחים. אמרתי לה, שבאמת יש הרבה אפשרויות מה לעשות בעניין. אבל לפני הכל, הדבר הראשון והבסיסי ביותר הוא, שהיא בעצמה תהיה שמחה.
ניסיתי לברר בעדינות האם מצב הרוח שלה טוב והיא השיבה בכנות ובעוגמה: "לי כבר אין תקווה! אבדה ממני התקווה להיות שמחה אי פעם. אני רק מקווה, שלפחות הילדים שלי יהיו שמחים".
כששמעתי את התשובה שלה, הסברתי לה דבר פשוט: "המקסימום שתצליחי לעשות במצב שלך כרגע זה ליצור מצב שהילדים שלך יהיו אומללים, ועם זה הם ירצו שהילדים שלהם יהיו שמחים. במצב רוח שלך עכשיו זה הכל". ברור, שאם ילדים מסתכלים על אמא, ורואים שבעיני עצמה החיים שלה גרועים ועצובים, זה שולל מהם את האפשרות למצוא בתוך ליבם אפילו פוטנציאל לשמחה.
הרבה פעמים אנשים מדברים על האתגר להיות בשמחה. אני רוצה לדבר על ביטוי הפוך: "האתגר כשמחה". הפרופיל הברור ביותר של אדם שחי אתגר בשמחה ממלא את כל החצי השני של ספר בראשית. חציו הראשון של ספר בראשית, מוקדש לאדם וחוה, נח, אבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, והאימהות הקדושות. לעומת זאת, החצי השני של החומש, מפרשת וישב עד ויחי, מוקדש רובו ככולו לגיבור מרכזי אחד, הלא הוא יוסף הצדיק. הסיפור של יוסף מן הסתם ידוע לכולם, ואין צורך לחזור עליו. בכל זאת, אני רוצה להדגיש כמה נקודות ששייכות לרעיון שאני מדבר עליו.
חיים אומללים?
אם אני הייתי קורא את סיפור יוסף עד האמצע הייתי משוכנע שלבן אדם הזה אין סיכוי לחיות חיי שמחה. הוא בוודאי כבר מאוכזב, ממורמר וזועם על כל העולם, ויותר מזה: בטח האישיות שלו נוקשה כמו אבן. כך חושבים כשמתבוננים מה קורה לנער החמוד הזה: בן שבע עשרה שנה – 'והוא נער', והאחים שלו – לא אנשים זרים אלא האחים שלו! הם אלה שמסירים ממנו את כתונת הפסים, זורקים אותו לבור, אחר כך מעלים אותו ומוכרים אותו לעבד.
צריך להבין שמצרים זאת לא מדינה דמוקרטית ואין שחרור עבדים. כשמוכרים מישהו לעבד במצרים, זאת מכירה לעולם. הוא עבד משועבד לאדון והוא לא בעל הבית לעצמו. והנה במקרה זה, גם כשכבר הוא מתיישב בבית אדונו בצורה נוחה יחסית, מתחילים ייסורים והצקות ובסוף הוא נשלח לכלא למרות שהוא חף מפשע.
גם הכלא במצרים זה לא בדיוק כמו פה בישראל שיכולים ללמוד תואר ראשון ושני, וחדר כושר ואוכל טעים. הכלא במצרים זה ממש בור, ובדרך הטבע – הכליאה בבור במצרים היא לעולם. בעצם יוסף עכשיו בבור לכל החיים שלו.
זה כל כך קשה! שללו מנסיך, מנער נחמד, את אבא שלו ואת כל העתיד שלו! ומי עשה לו את זה? בני משפחתו! לא זרים אלמוניים. ואת כל זה למה הוא סובל? בגלל שהוא ציית לאבא שלו! הוא הרי קיים מצוות כיבוד אב, "לך נא ראה את שלום אחיך", והוא בצדקותו ענה לאביו 'הנני'. יתרה מזו: אחר כך, למה הוא נשלח לכלא במצרים? גם כאן, כל הצרות הגיעו כי הוא עשה את הדבר הנכון! "וינס ויצא החוצה".
כל זה היה צריך רק להגביר את האכזבה והכעס. למרות שהוא בכלל לא פושע, הוא משלם בעצם על דברים טובים שהוא עשה. דווקא על המצוות הגדולות שלו: על שנלחם נגד היצר והתגבר כדי לכבד את אבא שלו, למרות שידע את שנאת אחיו. ועל שנלחם ביצרו לא להיכנע לפיתויי אשת פוטיפר.
ידוע שהניסיון הזה היה גדול הרבה יותר מכפי שניתן לחשוב. יש רמז יפה בטעם השלשלת שיש על המילה "וימאן". אחד הפרשנים, רבי יוסף אבן כספי, מסביר שהניגון של השלשלת מרמז על משהו תקוע – תקיעה נפשית. בכל התורה יש שלשלת רק ארבע פעמים: הראשונה בפרשת וירא, שכתוב על לוט 'ויתמהמה'. השנייה, בפרשת חיי שרה על אליעזר 'ויאמר'. השלישית אצלנו 'וימאן', והרביעית בפרשת צו - 'וישחט'. בכל אחת מהפעמים הללו מדובר על בן אדם תקוע נפשית.
למרות התקיעה, בסופו של דבר, יוסף לא נכנע ליצר. דמות דיוקנו של אביו ראה. ולכן הוא נס ויצא אבל בגלל זה נשלח לכלא המצרי לבור בבית סוהר.
מעניין לחשוב, מה היה אומר פסיכולוג שהיה קורא את הרשימה של כל העינויים שקרו ליוסף: בגיל תשע איבד אמא, בן שבע עשרה מכרו אותו ובמצרים זרקו אותו לכלא. בלי שום מכתב או אורח ובלי שום תקווה. מן הסתם הוא היה אומר, שמצבו הנפשי של יוסף ירוד מאוד. ממורמר, שונא את העולם, שונא את החיים ואולי חי רק בזכות רצון לנקמה.
התורה מתארת תמונה אחרת. והתורה בדרכה הנפלאה לא מספרת על כך בצורה ישירה, אלא רק בדרך אגב, שאם שמים לב מתגלה לנו עולם שלם. התורה מספרת שיוסף נכנס יום אחד לחדר של שר האופים ושר המשקים בבור בכלא. הוא רואה ש"הינם זועפים". ממורמרים. איך הוא שם לב לזה? הם הרי זועפים כמו כל אחד לפני ששתה את הקפה שלו בבוקר, לפני רחיצה, לפני התעמלות בוקר ולפני שלקח את הוויטמינים שלו. הרי כל אחד זועף...
אם אני הייתי רואה שני אסירים בכלא זועפים, הייתי אומר: נו בסדר, עוד יום בגהינום הזה. מה כבר יכול להיות במקום כעס? שהם ירקדו? יעשו קדאצ'קע? הרי הם לא בבר מצוה או בהתוועדות כעת. בכל זאת, יוסף פונה אליהם ואומר ארבע מילים: "מדוע פניכם רעים היום?". יוסף מתעניין בהם: יש בעיה? משהו קרה? השאלה הזאת ממש תמוהה! במקומם הייתי עונה: 'היי יוסף, מה איתך! אנחנו בבור! מצפים למוות בתלייה בעוד שלושה ימים!' הרי הכי טבעי שהם יהיו זועפים.
במחילה, הרי אפילו בבית-כנסת אנשים זועפים בבוקר. אז בכלא שמצפים לעונש מוות, אתה מצפה שלא יהיו זועפים? ובתור יהודי, הוא דווקא צריך לשמוח ששני גויים כאלה אולי אנטישמים וכנראה לא אוהבים גדולים ליהודים, קצת זועפים. אבל השאלה העיקרית כאן היא, מה עם יוסף? אם הוא שואל 'מדוע פניכם רעים היום' כנראה שהוא במצב שמח. אצלו הכל בסדר. הוא כאילו נכנס לקונצרט! הוא במצב רוח ממש טוב, כמעט בשיא השמחה.
כשהוא רואה אותם נראים זועפים, הוא מופתע! הוא שואל: מה קרה חבר'ה? מה לא טוב? ואני שואל: אבל מה אתו? פניו לא רעים? הוא לא זועף או מאוכזב? הוא לא שונא את העולם? לפי זה שהוא שואל, כנראה שלא.
שני השרים עונים ליוסף: "חלום חלמנו, ופותר אין אותו". יוסף עוזר להם ופותר את החלומות – אבל גם הפעם מקבל דקירה בגב. הוא ביקש משר המשקים רק טובה אחת, ובתמורה "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו".
בקיצור, היינו מצפים שיוסף יהפוך להיות הציני הכי גדול בעולם. איזה ציניות אדירה הבן אדם הזה צריך לפתח אצלו! המערכת הפסיכולוגית שלו, מלאה רגשי בוז ונקמה, והלב שלו צריך היה להיות לב אבן. אנשים שליבם נהפך לאבן לא יכולים לבכות. הבכי ממיס ומי שלבו קשה כאבן, יכול אולי לנקום אבל לא יכול לבכות.
אתם יודעים מי הבן אדם שבוכה הכי הרבה פעמים בתנ"ך? יוסף. שבע פעמים יוסף בוכה. (אלה הפעמים המפורשים בכתובים. ובמדרשי חז"ל מוצאים עוד כמה פעמים שיוסף בוכה). זה בן אדם שהרגש שלו חי והלב שלו לא מפסיק לפעום. הוא בעל רגש. יוסף גם מוצא חן בעיני כולם. הוא נער של חן, מלא שמחת חיים בכל מצב. בכל מקום הוא משתלט על המצב, ומגיע לשגשוג ולשיא הגבהות שמתאפשרת לו לפי מצבו. אם בבית פוטיפר, אם בכלא, ואם כשנעשה משנה למלך על מצרים.
את הרגש החם של יוסף, רואים גם כשמגיעים רגעי השיא של הפגישה עם אחיו. "ולא יכול יוסף להתאפק" - יוסף מתוודע אל אחיו אחרי 22 שנה של פרידה, ואומר להם: "אני יוסף העוד אבי חי? ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו". גם אני הייתי נבהל. איזה בושה, איזה חרפה. ובעיקר, איזה נקמה הוא יבקש עכשיו!
אבל יוסף אומר להם מילים מפתיעות: "ועתה אל תעצבו ואל יחר בעינכם כי מכרתם אותי הנה, כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם". מעניין, שדווקא הוא אומר להם לא להיות עצבניים, למרות שהוא זה שסובל כל השנים האלה. 22 שנה הוא בנכר, רחוק מאבא ומאחיו בנימין, מתוך זה כמה שנים טובות כעבד ואסיר, ובסוף הוא מרגיע אותם ואומר להם: אל תתעצבנו חבר'ה! לכאורה הם אלה שצריכים להגיד לו: 'יוסף, יוסף, הכל יהיה בסדר. אתה אל תתעצבן, אל יחר אפך', אבל זה לא כך. הוא בסדר, הוא מבסוט! הוא מבקש מהם להיות בשמחה ומסביר להם שהכל לטובה.
איך זה שהוא מוחל להם על הכל בלב שלם, והוא זן ומכלכל אותם במשך שנים. הוא נותן להם לחיות במצרים, עם כל בני ביתם ומפרנס אותם כל חייהם בכבוד. אמנם אחרי פטירת יעקב אבינו הם חושבים שעכשיו הגיע רגע הנקמה, והם הולכים ומתחננים לפניו שלפחות יסכים להשאיר אותם כעבדים. אבל ליוסף אין אפילו מחשבה לנקום. "התחת אלקים אני"? הוא שואל מהם. "אתם חשבתם עלי רעה ואלקים חשבה לטובה!"
ההבדל המכריע בין מכירה לשליחות
השאלה הגדולה היא, מה היו המחשבות של יוסף הצדיק? מה הייתה ההשקפה שהעניקה לו את הכוח להיות אדם עם רגש פנימי של שמחה בכל מצב? איך הוא היה כל כך מלא חן וחדוה, עוז ושמחת חיים? מאיפה הכוח למחול לאלה שיצרו את כל הכאב, וגרמו לו נזקים לכל כך הרבה שנים? נכון שהסוף היה מאוד שמח. הוא נעשה ראש ממשלת מצרים, שהייתה אז מעצמה עולמית. והוא ניהל את כל הכלכלה שלה, והציל את כל המזרח התיכון ואת כל משפחתו וביתו מרעב וכליון. אבל בכל זאת איך הוא עשה את זה?
כעת נראה מנפלאות תורתנו הקדושה, איך שהיא מבטאת את השקפת עולמו של יוסף במילה אחת. הכלל בלימוד התורה הוא שכששומעים מילה אחת שמוכפלת ומשולשת, יודעים שטמון בה מסר גדול. יש מילה כזאת בסיפור, שיוסף חוזר עליה שלוש פעמים. הוא אומר לאחים שלו: "אל תעצבו ואל יחר בעיניכם, כי מכרתם אותי הנה".
הייתי מצפה שסיום המשפט יהיה 'כי אלוקים רצה את זה'. ולמה הוא רצה? כדי להציל את כולם מרעב. זאת הייתה ההשגחה העליונה שגרמה לכל זה. כך זה היה מובן. יוסף הוא יהודי מאמין, והוא מאמין שבכל דבר, בגלוי או בנסתר, יד ה' נמצאת. כמו שפירש הבעש"ט הק': "ואנוכי הסתר אסתיר" שגם בהסתר יש 'אנוכי', יש השגחה.
אבל יוסף אומר יותר מזה. יוסף אומר: "כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם". אלוקים שלח אותי לארץ מצרים. בהמשך הוא אומר פעם נוספת "וישלחני אלוקים לפניכם". ואם זה לא מספיק, אז בפסוק הבא כתוב "לא אתם שלחתם אותי הנה, כי אם האלוקים". שלוש פעמים "וישלחני אלוקים". באופן פשוט, היינו מצפים שיוסף יאמר 'אלוקים רצה שתמכרו אותי'. אבל זה לא מה שכתוב. יוסף עוזב את מושג המכירה, לטובת המושג של השליחות.
פה טמונה הנקודה. יוסף משנה את הנרטיב ובעצם משנה את המסגרת של חייו. נתאר לעצמנו ציור של ואן גוך או דה וינצ'י או שיהיה אפילו ציור של פיקאסו שעולה חמישים מיליון דולר. לשאול מה המסגרת שלו, זאת שאלה ממש לא לעניין. מי ששואל ככה הורג את התמונה. אבל האמת היא שלפעמים המסגרת המתאימה נותנת השקפה אחרת על התמונה. את התמונה אני הרי לא יכול לשנות, אבל את המסגרת אני תמיד כן יכול לשנות.
יוסף אינו יכול לשנות סיפור החיים שלו, אבל המסגרת נתונה לבחירתו.
יוסף אומר: 'אתם לא מכרתם אותי, כי למחיה שלחני אלוקים'. יש הבדל מהותי בין מכירה לבין שליחות. כשאני מוכר משהו, בין אם זה עבד או בית, או מכונית שעון, תכשיט, טבעת, יהלום, שולחן, טלפון – דעתו של הדבר שאותו אני מוכר אינה רלוונטית. אין לו חוות דעת לגבי המכירה הזו. הוא כמו כדור בפינג פונג. בפינג פונג זורקים מפה לשם ומשם לפה, ולא שואלים את הכדור: 'אתה מעוניין לעבור לצד השני של השולחן?'.
לחפץ שנמכר אין שום שליטה בעניין. הוא לגמרי פאסיבי. הוא לא משחק שום תפקיד אקטיבי במעבר מרשות אחת לשנייה. אני לא שואל את הבית שלי: 'אתה מעוניין להימכר? אני מקבל שלושה מיליון שקלים עליך, זה כדאי?'. אולי אם נשאל, הבית יענה 'לא! אני אוהב אותך!' – זה באמת לא משנה, כי אני אוהב את הכסף או זקוק לו ולכן מוכרים. בחפץ או בעבד עושים מה שרוצים והוא תמיד קורבן לנסיבות.
לעומת זאת, מה קורה בשליחות? אם אני שולח אותך לבצע משימה מסוימת, ובפרט אם זו משימה קשה ומסוכנת, אני צריך קודם כל לדבר אתך, שתיכנס לזה עם כל הלב. אם אני מאלץ מישהו להיות שליח, זה פשוט לא יצליח.
דבר נוסף שיש בשליחות, שאני צריך קודם כל להעריך אם זה שאני שולח הוא בעל פוטנציאל לבצע את המשימה. אם אני רואה שאין לך את הכישרונות המתאימים, אני בכלל לא יכול לשלוח אותך. שליחות באה רק אחרי שאני מעריך שאתה האיש הנכון, בזמן הנכון ובמקום הנכון שמתאים לשליחות הזו.
יוסף אומר לאחיו: 'אני לא נמכרתי!'. ודאי שהוא נמכר, והוא הבין טוב מאוד מה היו הסיבות שלהם למכירה. יוסף לא היה נאיבי, הרי אי אפשר לנהל משק של מעצמה עולמית עם נאיביות. יוסף הוא חכם, חריף וחד עין. הוא יודע שמכרו אותו כמו חפץ. אבל בכל זאת הוא אומר: ההשקפה שלי על החיים היא – שלחני אלוקים. יוסף מסתכל על חייו ורואה בכל שלב ושלב, חלק משליחות. כל נדבך וכל צעד בחייו הקשים והמסובכים, הוא עובר בתור שליח.
הנשמה שלו נבחרה ללכת למקומות האלו ולמצבים האלו כי הקב"ה יודע שלנשמה הזאת יש כוח לעמוד בשליחות שלה. יש לה כוח להיכנס למקומות חשוכים ומסובכים, ולהאיר לתוך מצב החושך ניצוץ. להדליק זיק של אור - אור של תקוה ואמונה, אור וחיוניות של טוב וקדושה. זוהי השליחות המיוחדת של הנשמה הזו.
על ידי המילה הזאת, שליחות, יוסף יצר מסגרת חדשה לתמונת החיים שלו. הוא אמנם היה יכול לעמוד ולספר לכולם: 'אני קורבן של המשפחה היהודית הברוטלית, אני אומלל, אני יתום. אתם יודעים מה עשו לי?'. הוא יכול היה להקריא רשימה ארוכה של צרות, וכולם ייאנחו, יגלו אמפתיה ויאמרו: 'אוי ואבוי, אני כבר אצטרך ללכת לפסיכולוג בגלל ששמעתי את הסיפור הזה'.
אבל יוסף הלך בדרך אחרת. הוא הסתכל על עצמו ואמר: אני שליח. בכל מקום שהייתי, אלוקים שלח אותי. השם לקח אותי והכניסני למקום הזה, בידעו שאני מסוגל למצוא את האלקות והאור במקום הזה. כמובן זה לא אומר שלא היו לי כאב וייסורים. החיים שלי היו מלאים בכאב גדול ולפעמים כאב נורא. הרי האחים אומרים בעצמם בפרשת מקץ: "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ". כלומר, שכאשר הם שמו אותו בבור הוא התחנן ובכה אבל הם לא שמעו. הכאב היה עמוק, ויוסף לא מתכחש לכך כאילו זה לא היה, אלא מסתכל על הכל אחרת.
כך הוא גם היה יכול להישאר רגיש, לבכות לפעמים, ולהיות פתוח ומלא חן כל הזמן. הוא לא הניח לעצמו להיות אומלל כי הוא ראה את עצמו בתור שליח בכל מצב. במקומות הכי נמוכים, וגם במקומות הכי עליונים. הוא יכול לבכות והוא יכול לשמוח, ואף פעם אינו מפסיד את החן ולהט החיים שלו.
ולכן אמרו חז"ל שכל ישראל נקראים על שם יוסף, כמו שנאמר בתהלים "רעה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף". הרי לכל אחד מאיתנו יש רגעים שאנחנו מרגישים שנמכרנו... מישהו מתעורר בבוקר ומיד נכנסות לו מחשבות דיכאון. מישהו עבור התעללות. ומישהו עבר עוד טראומה או נתקל בנסיונות קשים. לא תמיד אני יכול לשנות הכל. אבל את ההגדרה והמסגרת הוא יכול לקבוע. האם נמכרתי או נשלחתי? האם אני קורבן להנסיבות, או שהקב"ה בחר בי ושלחני ממש למצב הזה כי ידע שיש בכחי להכניס אור, תקוה, משמעות, אמת, למקום זה. כאן הוא השליחות שלי, ומכאן אגלה את האור האין-סופי הטמון בנפשי. כאן הוא הפתח שלי לדביקות אמיתית בשרש הנשמה שלי ובשרש כל החיים.
ברסלוב וחב"ד
שמעתי פעם מין סיפור, משל משעשע, שאומר כך: פעם הגיע חסיד ברסלב לשמיים אחרי מאה ועשרים. שואלים אותו: "נו, היית חסיד ברסלוב כמו שצריך? מלא אמונה, שמחה וביטחון?''. עונה היהודי "ככה ככה." "אומן כל ראש השנה, היית?'' עונה: "לאו דווקא". זורקים אותו לגיהינום, האש מתחילה לבעור בעצמותיו, איום ונורא! הוא מתחיל לצעוק, כמו שחסיד ברסלב אמיתי יודע לצעוק. "רבי! רבי!".
רבי נחמן שומע, רץ לתוך הגהינום, אוחז אותו בפיאות וסוחב אותו החוצה.
אחרי זמן, חסיד חב"ד, גם הוא אחרי מאה ועשרים עולה לתת דין וחשבון. שואלים אותו: "סיימת ספר התניא? אתה חי עם זה? אתה חסיד של הרבי בכל רמ"ח ושס"ה? אתה מתפלל ולומד גמרא ופוסקים כפי שאדמו"ר הזקן בעל התניא רצה? אתה מרביץ תורה כפי שהרבי שלך רצה שתרביץ תורה ויהדות?". עונה החסיד "יכול להיות טוב יותר", וגם אותו זורקים לגיהינום. נו, האש מתחילה והחב"דניק גם הוא צועק: "רב'ה הצילני!"
הרבי מליובאוויטש שומע יהודי צועק, ניגש אליו, מוציא דולר מהכיס, ואומר לו: "הצלחה מרובה בשליחות שלך פה"...
רבותי, זה הסוד שלנו! גם אם יש הרבה בעיות בחיים, צריך לדעת שבכל מצב ובכל מקום, אתה שליח של ה'. לא נמכרת. נשלחת. השם בחר את נמשתך להכנס למצב זה כדי שתוכל להכניס אור ממש למקום זה.
תמיד תוכל למצוא את האור הפנימי בתוך נשמתך, ולגלות את עצמך ואת אלוקים בצורה מעמיקה ורחבה הרבה יותר.
הבחירה בידינו
לא תמיד אנחנו יכולים לבחור לשנות את העובדות. לפעמים אנשים סובלים מדברים שאי אפשר לשכוח אותם, והם נשארים עם צלקות לכל החיים. זו יכולה להיות התעללות פיזית, או נפשית-פסיכולוגית או חלילה צרות אחרות במשפחה. וכשמתבוננים לאחור, אי אפשר לשנות את העובדות.
מה בכל זאת הבחירה שלנו? אני לא מדבר על כאלו שמתעוררים בכל בוקר ומיד חושבים: יום חדש! הבה נכבוש את היום. אני מדבר על אלו שקמים בבוקר מלאים מחשבות של דיכאון, מבוכות, ומוטרדים מבעיות שלא תמיד אפשר לשנות. כמובן שאת מה שיכולים לשנות צריכים לשנות. אבל אם אני לא יכול לשנות, בפרט אם זה קרה בעבר – מה הבחירה לגבי זה? צריך לדעת שבכל זאת יש לי אפשרות בחירה. גם כשנופלות לי בראש מחשבות לא קלות, מין הרהורים מסובכים וקשים שמטילים אותי לפח אשפה, ואני לא יודע אם הפח נשבר ואנחנו נמלטנו, עדיין יש לי ברירה איך להסתכל על המצב.
דרך אחת היא לומר לעצמי שאני אבוד. אני מכור ואני כמו כדור של פינג פונג. כשהייתי בן ארבע זרקו אותי לפה, וכשהייתי בן 7 זרקו אותי לפה. אחר כך זרקו והכניסו אותי לשידוך לא מוצלח, וכל החיים שלי הם דרמה ארוכה. אני קרבן של המערכת, לא משנה איזה מערכת.
כך חושבים בדרך כלל, אבל יש גם ברירה אחרת. להסתכל על הכל בתור שליחות. הקב"ה שלח אותי לכאן למלא תפקיד. הוא מכיר את נשמתי ואת היכולות שלי, ואת הפוטנציאל הפיזי והרוחני שלי. הוא יודע כל דבר עלי כי הוא יצר אותי. והוא שלח אותי בדיוק למקומות האלה דווקא.
הוא שלח אותי למשפחה הזאת, להורים האלה, לבית הזה, לסביבה, לקהילה, לבית ספר, לרופא הזה. הכל! הקב"ה שלח אותי, ויש לזה סיבה טובה. יש לי שליחות למלא כאן, והקב"ה גם נותן לי כוח לעמוד בשליחות הזאת. לפעמים נשלחים למקומות לא קלים, ובאמת אף אחד לא יודע למה נשמה כזו נשלחה למקום כזה.
אתם יודעים שהיום יש מומחים שיודעים הכל. לוקחים כל דבר, ומסבירים מיד למה. תמיד הם יודעים. אני לא מאלה שיודעים כל דבר, ואני שואל: איך אתה יודע? אתה ישעיהו הנביא? אתה ירמיה הנביא? אם אתה רוצה לחזק בני אדם, להוסיף בהם אור – אדרבה תעשה את זה. אבל מי שם אותך לממונה ולהיות עורך דין של בורא עולם? מי הרשה לך להסביר לאנשים למה הם סובלים? זאת ממש חוצפה ואטימות לב. אבל כל זה רק הקדמה.
בדרך כלל, אנחנו לא יודעים למה נשמה אחת נשלחת לפה ולמה נשמה אחרת נשלחת לשם. אבל אנחנו כן יכולים לדעת, שאף מתעלל ואף מזיק, בשוגג או במזיד, לא יכול לגנוב ולגזול את המהות העצמית שלנו. המהות של כל יהודי, שהיא חלק אלוקה ממעל ממש. זאת מהות שלא ניתנת לשבירה ולביטול.
גם אם יש באדם פצעים, הם לא יכולים לגרום לעצמיות שלי להישבר לרסיסים. אין שום חוויה בעולם שיכולה לגרום לו להפוך להיות אין ואפס. כשאדם זוכר את ההשקפה הנכונה על עצמו, הוא יכול לומר במקומות הקשים שהוא נמצא בהם: אבל אני שליח! הקדוש ברוך הוא יודע, וזה העיקר, שבכוחי להכניס אור, להכניס תקווה ומשמעות במקומות האלה.
מבחינת המעשים, כל פעם יש דבר אחר שבו יש לנקוט. פעם צריך לברוח, ופעם להישאר. לפעמים צריך לטפל, ולפעמים לעזוב. כל מצב שונה זקוק לתגובה שונה. אני לא נכנס בדיוק מה התגובה והריאקציה הנכונה לכל מצב, אבל יותר חשוב לזכור את הצד השווה תמיד - אסור להיות מסכן! אתה לא אומלל, לא מסכן ולא אבוד חלילה וחס. אתה שליח, ולא סתם שליח, אלא שליח של בורא העולם ומנהיגו. והמשלח שלך אוהב אותך בלי סוף.
הבעש"ט אומר שאהבת הקב"ה לכל יהודי עמוקה יותר מאהבת אב ואם לבן יחיד שנולד להם לעת זקנתם. אם אתה זוכר שהוא זה ששלח אותך, אתה מתמלא בכוחות לממש את הפוטנציאל שלך להכניס אור ומשמעות.
הקשר החדש
הייתה תקופה שבה שני האחים הקדושים, הרה"ק רבי זושא מאניפולי והרה"ק רבי אלימלך מליז'ענסק, נסעו ברחבי פולין לערוך גלות. פעם אחת, באחד המקומות שהגיעו אליו, הם הושלכו לכלא. ניתן להניח שזה לא היה בדיוק בית מלון, וגם השירותים היו בתוך אותו חדר.
הייתה שם איזו חבית או כד גדול, ושם כל האסירים עשו את צרכיהם. אתם גם יכולים להבין שהריח שם לא היה בדיוק ריח של שושנים. בבוקר, ר' זושא ראה שאחיו ר' אלימלך בוכה. שאל אותו: 'רב מיילך איבדת את הביטחון? אתה הרי יודע שהכל בהשגחה! למה אתה בוכה?' ר' אלימלך ענה: 'אני לא בוכה על זה שאנחנו בכלא'. 'אז על מה אתה בוכה?' שאל ר' זושא. ענה ר' אלימלך: 'אני בוכה על זה שבפעם הראשונה בחיי אני לא אוכל להתפלל! לא לקרוא קריאת שמע, לא ברכות השחר ולא שמונה עשרה! הרי אסור להגיד קריאת שמע ותפילה במקומות שבהם טינופת וריח רע. אחי היקר, אתה לא מבין? אני צריך דבר ראשון ביום להתקשר עם ה'! להתקשר עם הנשמה שלי. להתקשר עם המהות של העולם. עם המהות של הבריאה. רק כך היום שלי שלם ומלא משמעות. על זה שאני לא יכול להתפלל ולהתקשר עם בורא עולם, על אלה אני בוכיה!'.
אמר לו ר' זושא: 'גם על זה למה לבכות? הרי זאת הלכה בשולחן ערוך, שאסור להתפלל! אתה מקיים את ההלכה. אחי היקר, הרי אותו הקב"ה שרוצה שתתפלל כל יום, הוא זה שהיום רוצה שלא תתפלל. זאת ההלכה בשולחן ערוך, והיום כשאתה לא מתפלל, אתה מקיים הלכה. התקשרות לה' נעשית על ידי קיום רצונו. היום תתקשר אל ה' על ידי זה שאתה לא מתפלל, כי כך הוא רצונו. היום העדר התפילה הוא הדרך להתקשרות!'
ר' אלימלך שומע את אחיו ואומר: 'אה, איזה רעיון!' מפסיק לבכות, מתחיל לשיר ניגון והשניים פורצים בריקוד. האסירים הגויים רואים אותם רוקדים, ומצטרפים גם הם למעגל. תוך חמש דקות היה שם פורים ושמחת תורה ביחד. שומר הכלא שומע שיש בלגן, נכנס לחדר ורואה ארבעים חבר'ה, קוזקים פולנים ורוסים, יחד עם שני יהודים לבושים בבגדי שיראין, רוקדים בבור הכלא. פונה השומר אל אחד האסירים הגויים ואומר: "למה אתם רוקדים? על מה אתם שמחים?". כמענה, האסיר הגוי מניף אצבע כלפי הכד של השירותים.
השומר מתעצבן ושואל: "מה? החבית הזו יוצרת שמחה?" עונה לו האסיר: "כן. היהודים האלה הסבירו לנו שכתוצאה מהחבית הזו הם יצרו קשר חדש עם אלוקים. לכן הם רוקדים.
"היה להם קשר עם אלקים לפני החבית. אבל כתוצאה מהחבית, הקשר היא משהו חדש ומהפכני".
השומר כועס, זועף וזועם, צועק בקול: "אני אלמד את היהודים האלה לקח!". מיד הוא מרים את החבית וזורק אותה החוצה. אומר ר' זושא לר' אלימלך: "אחי היקר, עכשיו אתה יכול להתפלל".
הסיפור הזה ממש נחמד, אבל גם צריך להבין את העומק הגדול שיש בו. אין דבר כזה אצל יהודי שהיחס להקב"ה לא קיים. לפעמים ה' שולח אותו למקום כי הוא רוצה שהוא יתפלל, ולפעמים הוא שולח אותו למקום בו דווקא הוא רוצה שלא יתפלל.
לפעמים נשלחים למקום שיש בו ריחות נהדרים, מרהיבים ומרוממים את הלב. יש גם נוף יפה ומהודר, ואנחנו שמחים ורוצים להישאר שם. זאת שליחות מסוג אחד. יש סוג אחר, שלפעמים נשלחים למקום שהנוף לא כל כך יפה ואולי הריח מבאיש, מרוב טינופת וזוהמה. הטינופת יכולה להיות פיזית או נפשית, ריאלית או מחשבתית. זה לא משנה, כי המקום מלוכלך ולא קל להתמודד אתו.
העניין הוא שגם במצב שהייתי מתחנן כדי לעבור ולהיות במקומות אחרים, היחס ביני לבין הקב"ה לא נפסק חלילה. הקשר לא הסתיים. גם במצב קשה, אין מה להיות אומלל או מסכן. צריך להבין שיש שליחות אחרת עכשיו. הקב"ה לא רוצה שאני אתפלל עכשיו, או יותר מדויק – הקב"ה רוצה שאני לא אתפלל.
כל אחד הרי יודע שיש ימים שבהם ה' מזמין אותך להתפלל, אבל יש ימים שהוא אומר לך: היום, השליחות היא אחרת. מי שלא מכיר את זה, מרגיש אשם כל הזמן. לא התפללתי, לא עשיתי מה שצריך. רגשי אשמה זה אמנם תרבות יהודית, אבל זה לא רעיון יהודי. רוב רגשי אשמה נובעים מיצר הרע. אומרים שכשיהודי עושה אגרוף, בלי שהוא שם לב, השלב הבא מיד אחר כך הוא 'אשמנו בגדנו'.
רגשי אשמה זה עניין שחקוק בתרבות שלנו. אתם יודעים, יהודי אמיתי, כשהוא לא מרגיש אשם, הוא מאשים את עצמו על זה שהוא לא מרגיש אשם. אבל האמת היא שזה לא דבר יהודי. יהודי מסתכל על השליחות, על המשמעות שיש לחיים. גם פה יש תוכן בחיים.
האי מייאל לפני החג
בחג הפסח בשנה שעברה הייתי במלון מסוים. ערכתי שם סדר ציבורי לקהל מאוד גדול. לקראת החג הייתה עבודה קשה עם הרבה מתח, וההכנות היו כמו בכל בית יהודי טוב לפני פסח.
כשעה לפני החג, קיבלתי אימייל מאישה אחת. היא כתבה לי: "אני שונאת את החגים!' תשאלו איזה חלק היא שונאת? את האוכל. בכל החגים לא מפסיקים לאכול. למה אין לנו חגים שלא אוכלים בהם כל הזמן? אפשר גם סתם לדבר ולחשוב, לעשות מדיטציה או איזו התעמלות, אולי יוגה. למה כל הזמן אצלנו אוכלים ואוכלים? הנה הלילה יהיה פסח, וכל הזמן צריך לאכול מצה ועוד מצה. וכרפס, ובכדי אכילת פרס, ויחץ ושולחן עורך וביצים ומרור. היא המשיכה לכתוב: 'אני משתגעת מכל זה, ובעלי עוד מהדר במיוחד במצוות האלה. הוא נותן לי לאכול כזית של עוג מלך הבשן! די! אני כבר לא יכולה לסבול את זה! אני כבר מפחדת להיכנס לפסח... כבוד הרב, אולי תוכל לתת לי עצה להשקפה נכונה?'
הסתכלתי על האימייל, ואמרתי לעצמי: מה היא רוצה ממני? עכשיו, שעה לפני הדלקת הנרות, מה היא רוצה ממני? מה אני צריך לעשות? לומר לה שאחת הבעיות הגדולות של עם ישראל, זאת המחשבה שכל ארוחה היא הסעודה האחרונה? אנחנו פשוט בטראומה, ולכן כל ארוחה חושבים שזו ארוחה אחרונה בחיים לפני פרוץ מלחמת העולם השלישית? מה אני יכול כבר לכתוב לאישה הזאת?
היא צריכה בעצם הרצאה שלמה שבה היא תקבל הסבר מה זה פסח, ולמה אוכלים כל דבר. אני לא יכול לכתוב את זה בשתי דקות. חשבתי להשאיר את זה לאחר החג, שאז יהיה לי יותר זמן, ואני אשלח אימייל. חזרתי להכנות שלי לחג. אחר כך התחרטתי, וחשבתי לעצמי: הרי אי אפשר לדעת באיזו מצוקה נמצא בן אדם. אני בכל זאת אכתוב לה מכתב קצר.
כתבתי לה: 'עכשיו כמעט הדלקת נרות אצלנו, וממש אין לי זמן. אני מבקש את סליחתך, ואני אכתוב באריכות יותר בלי נדר לאחר החג. רק כדי לגעת במה שכתבת, דעי שבתרבות שלנו יש בעיות, ואסור להאשים בזה את הדת'. אתם יודעים שבן אדם בריא יודע שצריך לאכול כדי לחיות. אצלנו יש בעיה, ואנחנו חיים כדי לאכול. אני נמצא לעתים במלונות. השאלה היחידה שמעניינת את האנשים, היא מתי הארוחה הבאה. רק גומרים ארוחת בוקר, שאכלו בה אוכל בלי גבול, ומיד שואלים מתי הארוחה הבאה. אחרי ארוחת צהריים - מתי הארוחה הבאה. רק גומרים ארוחת ערב, מחפשים היכן החדר עם העוגות. בחצות הלילה מחפשים אוכל כמו בבדיקת חמץ. זאת באמת בעיה. אבל היא קשורה לדת? זה קשור לסיבוכים בפסיכולוגיה. זאת התמכרות. אנשים צריכים ריפוי ושיקום.
עוד כתבתי לה: אל תאכלי הרבה. קחי רק שליש אחד של מצה, וזה מה שאת צריכה לאכול כל הלילה. לא יותר. תאכלי גם קצת חסא. וזהו.
שלחתי את האימייל, ולגמרי שכחתי ממנו. אני מקבל הרבה מכתבים, ואני עונה כמה שאני יכול. עברו כמה שבועות, וביום שאחרי ל"ג בעומר שוב קיבלתי אימייל מאותה אישה. קראתי מה שהיא כתבה, ופשוט התחלתי לרעוד.
כך היא כתבה לי: "אף פעם לא תדע מה היה הסיפור האמיתי מאחורי המכתב שלי, וכמה חשובה הייתה הפעולה של המכתב שלך. אני סובלת מבעיות נפשיות מאוד רציניות. הרבה שנים אני מלאה תסבוכים וכאבים נוראיים".
היא כתבה לי כמה סיפורים קשים ומסובכים שהיא עברה, וגם סיבוכים נפשיים בתוך עצמה. בהמשך היא כתבה: 'לפני כמה שבועות, בערב פסח, הלכתי לקניות במנהטן. כשהייתי בדרך חזרה הביתה המתנתי ברציף של הרכבת התחתית מספר 6, כשעוד 3 דקות היא מגיעה. אמרתי לעצמי: מספיק! הכאב כל כך גדול! כשהרכבת מגיעה אני קופצת על הפסים. אני אפילו לא ארגיש כאב. זה יהיה תוך רגע אחד, ייגמר הכאב והוא ייגמר לעולם. הייסורים שלי היו גדולים מנשוא. אני לא יכולה לתאר אותם, ואף פעם לא תוכל להבין אותם, אי אפשר לתאר ייסורים נפשיים פסיכולוגיים. החלטתי לקפוץ וזהו.
"פתאום, שמעתי קול מהטלפון. פתחתי וראיתי שזה האימייל ממך, במענה לאימייל ששלחתי אליך מוקדם יותר באותו יום. כשראיתי שכתבת לי, אמרתי לעצמי: אם הרב חושב שאני חשובה, עד כדי כך שזמן קצר לפני הדלקת הנרות הוא כותב לי מכתב, כנראה שהחיים שלי הם לא שום דבר. יש להם חשיבות. התחלתי לחשוב על זה, עד שקיבלתי כוח לצלצל לבעלי ולומר לו: בוא תציל את אשתך.
היא סיימה וכתבה: "האימייל ששלחת, הציל את החיים שלי פשוטו כמשמעו".
כשקיבלתי את המייל, הבנתי שאם היא לא הייתה כותבת לי, אני אף פעם לא הייתי מודע לפעולה שדבר קטן כזה יכול לעשות. אני אפילו לא הייתי זוכר ששלחתי את המכתב. הבנתי דבר מאוד חשוב. אם כשרואים מישהו במצב רוח לא טוב, שמים יד על הכתף שלו ושואלים אפילו רק שאלה אחת: מה שלומך? או: בוקר טוב. בדרך כלל חושבים שזה לא משהו - הרי בסך הכל אמרת 'בוקר טוב' - אבל האמת היא שיש פה סיפור אחר לגמרי.
- תגובה
סיכום השיעור:
הרב יוסף יצחק יעקבסאהן מסר שיעור לנשי ובנות ישראל בעת אירועי "צמאה" בבניני האומה, ירושלים, פרשת וישב תשע"ח. השיעור נערך ויצא לאור בעיתון "קרוב אליך".
מה היה אומר פסיכולוג שהיה קורא את הרשימה של כל העינויים שקרו ליוסף: בגיל תשע איבד אמא, בן שבע עשרה מכרו אותו ובמצרים זרקו אותו לכלא. בלי שום מכתב או אורח ובלי שום תקווה. מן הסתם הוא היה אומר, שמצבו הנפשי של יוסף ירוד מאוד
מה היו המחשבות של יוסף הצדיק? מה הייתה ההשקפה שהעניקה לו את הכוח להיות אדם שמח ועליז? איך הוא היה כל כך מלא חן וחדוה, עוז ושמחת חיים? מאיפה הכוח למחול לאלה שיצרו את כל הכאב וגרמו לו נזקים לכל כך הרבה שנים?
איך אפשר להתמודד עם עובדות שכבר עברו עלינו ואין אפשרות לשנות אותן? המכתב שהתקבל דקות אחדות לפני התקדש חג הפסח ומכתב התגובה המדהים שנשלח יום למחרת ל"ג בעומר
שיעורים קשורים
אנא עזרו לנו להמשיך בפעילותנו
הרשמה לקבלת תוכן (באנגלית) עדכני מאת הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
צרפו חברים ומשפחה לקבוצת הווסטאפ שלנו
לקבלת תוכן ועדכונים מאת הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
לקבלת הניוזלטר שלנו
אנא השאירו את תגובתכם למטה!